המשפחתון
עצרת בתל אביב לזכר שירה בנקיקרדיט: ניר קידר
המשפחתון

// אודי שליש

ילד מת זה נורא. זה זוועה. הלב זועק. חלקנו אפילו מזילים דמעה. מבוגר שמת זה כבר סיפור אחר. ליבנו קהה. מבוגרים מתים פחות מרגשים אותנו. עליהם לא נזיל דמעות אלא אם הם חיילי צה"ל כמובן.

למה בעצם כואב לנו יותר על ילדים? למה אנחנו סופרים אותם בנפרד? בצוק איתן נהרגו כ-2,000 בני אדם ומתוכם קרוב ל-500 ילדים. למה דווקא הנתון הזה, של הילדים, הוא שמזעזע אותנו? קל לנו להזדהות עם הכאב הנורא מכל של אמא ואבא שילדם נשרף חי או ילדתם נדקרה. אבל האם לאדם מבוגר אין אמא ואבא? הרי הכאב על אובדן הילד הוא אותו כאב וזה לא משנה בן כמה הילד המת שלך. ואם אנו כבר בעסקי מדידת כאב, אז למעשה סך הכאב על מותו של אב הוא רב יותר. בנוסף לכאב של הוריו יש לסכום גם את הכאב הנורא של אשתו וילדיו היתומים.

כפר דומא, מה שנשאר מביתו של עלי דוואבשהצילום: אי–פי

יתכן שאנו מזדעזעים מחיים שנגדעו עוד בטרם מומשו. תינוק מת לא הספיק לראות שום דבר, לא הספיק ללמוד, לטייל, לאהוב. אבל האם באמת מימוש הפוטנציאל של תושב השטחים הוא משהו שמעניין אותנו? לא סביר. לא משהו לבכות עליו בכל מקרה. ובכל זאת אנו מזועזעים ממותו של התינוק עלי דוואבשה.

אולי אנחנו עצובים על מותו של פעוט מתוק כי הוא פשוט חמוד כזה. הוא לא עשה דבר רע לאיש, הוא תמים ומתוק. מי שחושב ככה לא בילה בגן ילדים מימיו. היצורים הקטנים לא בוחלים בשום אמצעי על מנת להשיג את מבוקשם: נשיכות, מכות, דחיפות ואפס אמפתיה. פעוטות הם אגוצנטרים, סוציומטים, קנאים ואלימים. דווקא אצל רוב המבוגרים תמצאו תכונות נעלות שלא תמצאו אצל ילדים כמו נימוס, איפוק, אמפתיה ושליטה על יצרים. אנחנו הרי לא מתעניינים מאד במידת טוב הלב של הקורבנות. גילם הוא הפרמטר הקובע.

קל לנו יותר להיות עצובים על מותו של ילד כי אנו יכולים להיות בטוחים שהוא עדיין לא מחזיק בדעות קיצוניות מדי, עדיין לא חבר בחוליית טרור מסוג כלשהו. במציאות שלנו דעותיך הופכות אותך בן רגע לבן מוות. שמחת על מות חייל? תמות. אתה מתנחל? מגיע לך. אתה מצביע מרצ? הלוואי שתיפול לידיים של דאעש.

אבל הסיבה האמיתית לפלצות שאנו חשים נוכח רצח אכזרי של ילד, היא הדחף הטבעי שלנו להגן על ילדים חסרי ישע. אנחנו מתוכנתים לשמור עליהם, לקחת אחריות מלאה על שרידותם. כאשר אנו נכשלים בכך זהו הכישלון הגדול של חיינו, כזה שאין ממנו תקומה. לכן אנו מרגישים צורך לבכות ולגנות ולהוקיע בראש חוצות, כדי לשכנע את עצמנו שאין לנו יד ורגל בדבר.

באיזה גיל בעצם סר חינם של המתים? שבע עשרה? על מותם של נערים נבכה ונצא למלחמות נקם ספונטניות, אך כשהם בני שמונה עשרה כבר נשלח אותם למות במקומנו.

אני מביט על הילד שלי. הוא בן שלוש. אני עדיין יכול לנסות להגן עליו. העולם עדיין חומל עליו ואין איש ששונא אותו. אבל אם יקרה לו הגרוע מכל לא אוכל לשאת זאת. לא היום ולא בעוד שלושים שנה. לא כתוצאה מפיגוע ולא אם יחליק באמבטיה, לא כחייל בצבא מוסרי ולא בהפגנה למען חברה צודקת. לא אוכל לשאת זאת.

שום מוות הוא לא מספיק טוב עבור ילדינו ולא משנה מה גילם ומה לאומם. מנהיגים שלא עושים הכל, שלא ממצים כל כיוון ואפשרות ולא משקיעים את כל מרצם לשמירה על חיי ילדים קטנים וגדולים, בהווה ובעתיד אין לכם מחילה. אין לכם מחילה על כל מה שלא עשיתם כדי למנוע את הרצח של עלי דוואבשה ושירה בנקי.

עלי דוואבשה, בן שנה וחצי, נשרף למוות בהצתה בביתו בכפר דומא
שירה בנקי, בת 16, נרצחה בדקירות סכין במצעד הגאווה בירושליםצילום: באדיבות המשפחה

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ