המשפחתון
ליצן רפואי בבית חולים זיו
המשפחתון

// אודי שליש

ללוות את הילד שלך לניתוח זו חוויה שכל הורה מייחל שלא יצטרך לעבור לעולם. כשאין ברירה או כאשר מחליטים שזה הדבר הנכון עבורו, כדאי להתכונן ולעשות זאת בצורה נכונה וכך לחסוך הרבה כאב לב וטראומות. אז הנה כמה דברים שעבדו מאד יפה אצלנו. כמובן שכל ילד הוא אחר וצריך להתאים את התהליך לגילו של הילד ולסוג הניתוח. במקרה שלי מדובר בילד בן שלוש שעבר ניתוח להסרת השקדים והאדנואידים.

לפעמים אנחנו שוכחים שאין מי שמכיר אותנו ורגיש לתחושות שלנו יותר מהילדים שלנו, ואין דבר שמרגיע ילד יותר מהורה בטוח ורגוע. אז קודם כל חשוב לעבוד על עצמנו, כי הילד קולט את המתח שלנו. איך עושים את זה? נמנעים מלתת למחשבות השליליות לכרסם. מרגע שהתקבלה ההחלטה אין טעם להתעסק בסיכונים. במקרה ומדובר בניתוח בסיכון נמוך כמו במקרה שלנו צריך לזכור ולשנן שאין סיבה ממשית לדאגה. לחילופין, מתמקדים בצדדים החיוביים ודווקא יש הרבה. אפשר לחשוב על ההקלה והשיפור הבריאותי שהניתוח יעניק לילד. בסופו של דבר דווקא חוויות קשות שעוברים יחד כמשפחה יכולות לקרב ולגבש, אם עושים את זה נכון, וכבונוס מקבלים הרבה זמן איכות ביחד.

לניתוח מומלץ מאד להגיע בריאים לחלוטין. קל להגיד. הבעיה היא שבמשך רוב השנה קל יותר למצוא ילדה בת שתיים עשרה בלי חשבון פייסבוק, מלמצוא ילד בן שלוש בלי נזלת. לכן כדאי להשתדל לכוון את מועד הניתוח לחודשי הקיץ אם אפשר. כדי ללכת על בטוח פשוט השארנו את הילד בבית בימים שקדמו לניתוח, כי אף על פי שמדובר בסוף יולי, השמועה היתה שכמה וירוסים סוררים החליטו בכל זאת לעשות סיבוב על ילדי הגן.

יש הרבה פרטים טכניים להתעסק איתם לקראת הניתוח, אבל ההכנה הנפשית של הילד היא אולי החלק המאתגר ביותר בתהליך, כשההתלבטות המרכזית היא איך וכמה מידע לשתף. בזמן שהמתנו בבית החולים עם עוד הורים וילדים שחיכו כמונו לניתוח, אפשר היה לראות איך ילדה שההורים שלה מדברים לידה בחופשיות על הניתוח ועל השקדים שהולכים להוציא לה, נמצאת בחרדה קשה ובוכה, עד שיש צורך לתת להשקות אותה חומרי הרגעה. גם זה התבצע תוך כדי בכי וזעקות. לעומתה, ילדים שהוריהם קצת יותר מודעים, שיחקו וציירו רגועים ונינוחים. כמובן שהבאנו תעסוקה לילד לזמן ההמתנה שכפי שחששנו התארכה מעבר לצפוי.

למעשה, ההורה הוא היחיד שיכול לדעת איזה מידע מתאים לילד שלו. כשמדובר בילד בן שלוש שכבר מבין הכל אבל עדיין תמים וחף מקונוטציות שליליות, ניתן ממש לעצב את הגישה שלו לניתוח באמצעות המסרים אותם מעבירים לו. לא פחות חשובים המסרים שבוחרים לא להעביר לו. אצלנו לא נאמרה אף מילה על הרדמה, כאבים, שקדים וסכינים. שום דבר שעלול לעורר פחדים. המטרה הייתה להגיע לניתוח ברוגע. החלטנו שעם ההתאוששות וההחלמה נתמודד כשיגיעו. אין צורך להלחיץ מראש.

אחת הדרכים המוצלחות להעביר מסרים היא באמצעות ספרים. חיפשנו ספר שמכין ילדים לניתוח אך ללא הצלחה. ברשתות הספרים הגדולות לא מחזיקים ספרים כאלה כי אין להם מספיק ביקוש (גאד דם יו כוחות השוק!). בספריות מצאנו כמה ספרים אך אף אחד מהם לא העביר את המסרים שרצינו להעביר. הם התאימו לילדים גדולים יותר וחששנו שעודף המידע עלול להפחיד. הפתרון היה לשבת כמה דקות ופשוט לכתוב כמה מילים בעצמי. לקחתי את אחד הספרים המתארים ילד שעובר ניתוח וחיברתי טקסט משעשע שמתאים לתמונות שבספר. הדפסתי והדבקתי את הטקסטים במקומות המתאימים בספר. זו הייתה הצלחה אדירה. הילד התאהב מיד בספר שנכתב בהתאמה אישית בשבילו (אין כמו כמה בדיחות קקי-פיכסי כדי לקנות את ליבו) וביקש לקרוא בו שוב ושוב. הספר הסביר את מה שהולך לעבור עליו בבית החולים. בספר אקט הניתוח מתחיל ומסתיים בהנחת מסכה על הפנים.

בכל זאת חששתי שהילד יתנגד לשים את המסכה אז קפצתי אל בית המרקחת וקניתי בעשרים שקלים מסכת אינהלציה והוספתי אותה אל משחק ערכת הרופא שלו. התוספת המסקרנת התקבלה בהתלהבות. שיחקנו במשחקי רופא וחולה והנחנו זה לזה את המסכה על הפנים.

יום לפני הניתוח בישרנו לקטן שמחר נלך לבית החולים לפגוש את הרופא שיעשה לו ניתוח. הבשורה התקבלה בשוויון נפש. המושגים כבר היו מוכרים לו ולא היה בהם שום דבר מאיים. להיפך, היתה התלהבות וציפייה לחוות את כל הדברים המרגשים שקראנו עליהם.

הדבר הקשה ביותר ביום הניתוח היה הצום. שש שעות צום באמצע היום, שהתארכו לשבע וחצי שעות בשל עיכוב בחדר הניתוח. זה לא פשוט ליד בן שלוש ועוד יותר קשה להורים. למזלנו הילד ממש לא רעבתן ותמיד יעדיף משחק על פני אוכל, אבל אחרי שבע שעות אפילו הוא התחנן לכריך.

נכנסתי איתו לחדר הניתוח כשהוא עייף ורעב ועם סף שביר מאד של סבלנות. פגשנו את המנורות העגולות הגדולות שדיברנו עליהן בבית, את הרופאים הנחמדים עם החלוקים הירוקים. האווירה בחדר הניתוח היתה קדחתנית ועליזה. לא ברור מה כל כך משמח את החבר'ה שם לנתח פעוטות, זה נראה כמעט בלתי הולם. אישית הייתי מעדיף את מי שחותך את הילד שלי, חמור סבר ומרוכז כחבלן. לבסוף המרדימה הניחה את המסכה על הפנים של הילד והוא נרדם.

ההתאוששות וההחלמה לא היו נעימים ומלווים בכאבים. הרופא דרש מנוחה והשגחה צמודה של אחד ההורים למשך עשרה ימים, דבר שהצריך התארגנות מתאימה. בתקופת ההחלמה הילד חזר שוב ושוב אל הספר המאולתר, כעת מתוך הזדהות מלאה. וזהו, זה מאחורינו. חזרנו לשגרה שנראית לפתע מתוקה מתמיד.

אז לסיכום, חשוב לזכור שילדים חווים כאבים פיזיים כל יום: נפילות, התקלויות, מחלות ועוד. לרוב הם עוברים הלאה בלי שישאירו בהם צלקות. גם את חבלי ההחלמה מניתוח הם יעברו וימשיכו כרגיל, אבל טראומות נפשיות וחרדות מרופאים ומבתי חולים עלולות ללוות אותם שנים ארוכות. לכן כדאי להשקיע מחשבה והכנה במניעתן. ולראיה - כבר ביום שאחרי הניתוח ביקש הילד שוב ושוב לחזור לבקר בבית החולים. מן הסתם הסבתות הסיקו מיד שהוא יהיה רופא.

ושתי הערות:

1. ביקור עם הילד בבית החולים כמה ימים לפני הניתוח עשוי מאד להרגיע. הילד מגיע רגוע כי הוא יודע לאן נוסעים ומרגיש יותר בנוח במקום שהוא מכיר.

2. היתה לנו נטייה לצום ביחד עם הילד. זה כמובן מיותר ולא ממש תורם לרוגע של ההורים, מספיק להמנע מלנשנש לו מול הפרצוף.

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ