המשפחתון
החברה אוהבת אנשים צייתנים ומוקירה, לרוב בדיעבד, אנשים שאינם הולכים בתלם
המשפחתון

// מיכל קידר

לאלוהים, ההורה הווירטואלי הראשון בתנ"ך, לקח פרק אחד ושישה עשר פסוקים לומר לאדם הראשון לא. זה כמובן לא הועיל לו, וכבר בפרק הבא עשה האדם ההפך בדיוק ממה שהורה לו האלוהים. ודווקא מעשה זה של האדם, הוא שפקח את עיניו.

אני זוכרת בערגה את גן העדן שידעתי עם בתי ועם בני בינקותם. דיאדה סגורה ללא נפרדות, ללא שונות, ללא אחרות. הם ואני – אחד. ואז הגיע הלאו הראשון: לא! אל! אסור! שסימן את תחילת הגירוש מגן העדן, הצעד הראשון והחשוב כל כך לקראת ה'עצמי', ה'אני', ה'לא אימא' של ילדיי.

זו אולי אחת הסיבות המקשות עלינו, כהורים, לומר לפעוטות שלנו לא. כי מאחורי הלאו יש גם אמירה סמויה שמשמעותה: אני היא לא אימא ואימא היא לא אני. אני ואימא נפרדים, יש לנו צרכים שונים ומחשבות אחרות ותחושות לא זהות. הנפרדות הזו לא רק מאתגרת אותנו להציב גבולות לילדינו, אלא גם אינה מאפשרת לנו להגן על ילדינו באופן המושלם ביותר שהיינו רוצים – לא מפני העולם וגם לא מפני עצמנו.

על פי האסכולה הפרוידיאנית, הלאו הוא התפקיד המסורתי של האב במשולש האדיפאלי הפסיכואנליטי אם-אב-תינוק. האב מחזיק את הטאבו על גילוי עריות בהיותו השלישי המפריד בקשר הדיאדי אם-תינוק, ועל ידי כך הוא מכניס את הילד לסדר החברתי התקין. כך שבעצם ניתן לדבר על רצף של איסורים, כשבקצה האחד אפשר למנות איסורים השייכים לסדר האישי והבינאישי, ובקצה האחר איסורים השייכים לסדר החברתי.

האיסורים הראשוניים מתחילים בדרך כלל מהתחום האישי והבינאישי: איסורים הנוגעים לרווחת התינוק, לרווחת האם ולרווחת הקשר אם-תינוק. לאט לאט עם כניסת דמויות נוספות למרחב המחייה של הילד, למשל האב, נכנסים גם איסורים נוספים, חברתיים.

אף אחד מאתנו לא אוהב כשאומרים לו לא. המילה לא מעוררת אצלנו כל מיני תחושות, רובן לא נעימות: אנחנו מרגישים מוגבלים, דחויים, מתביישים, נעלבים, מקנאים, או רוצים להגיד לצד השני "אתה לא בעצמך!". אני יכולה לדמיין את פניהם של ילדיי מתכרכמים ואת פיהם מתקמר בעלבון כשאני אומרת להם לא, וגם את פניי שלי כשמישהו אחר אומר לי לא.

אבל הלא הוא לא רק מקום של צער. הלא הוא גם מקום של מרחב. מרחב ללמידה, לספק, לשאלה, לגדילה, ליצירה. לכל הדברים הטובים שאנו רוצים להעניק לילדנו. כך למשל: כשילדיי ואני הולכים לבקר בבית סבא וסבתא בשבת, ילדיי יודעים שאצל סבא וסבתא לא מדליקים אור בשבת, לא מציירים בטושים וילדיי גם יודעים שסבא וסבתא לא עולים יחד אתנו במעלית. הלא הזה, מאחר שהוא נאמר בסביבה מיטיבה, מכילה ואוהבת, מאפשר מרחב לספק: מה זה אומר שיש מקומות בהם מותר לעשות דברים מסוימים ויש מקומות אחרים בהם אסור לעשות את אותם דברים בדיוק?; מרחב לשאלה: למה אצל סבא וסבתא אסור ואצלנו מותר?; מרחב לגדילה: סבא וסבתא ואנחנו שייכים לאותה משפחה, הרבה פעמים אנחנו מאוד נהנים יחד מדברים דומים ובכל זאת אנחנו שונים, לפעמים אנחנו חושבים ונוהגים אחרת וזה לא מפריע לנו לאהוב את סבא וסבא ולא מפריע לסבא וסבתא לאהוב אותנו; מרחב ליצירה: יש המון דברים שכן אפשר לעשות אצל ועם סבא וסבתא בשבת: לשחק, לשיר ולרקוד, לספר סיפורים, לאכול בארוחת בוקר עוגת שוקולד, לעלות עם סבא וסבתא במדרגות לביתם, להתפלל עם סבא, להדליק נרות שבת עם סבתא; ועוד ועוד.

כשמדובר בתינוקות ובפעוטות, המלים עצמן לעתים חסרות משמעות. חשובה הרבה יותר החוויה החושית הנקשרת למילה: המנגינה של המילה, הטון וגוון הטון בה היא נאמרת, המבט המלווה אותה, המגע הנלווה. לפעמים לא מספיק להגיד לא, אסור! חשוב גם שתתלווה לכך פעולה: לעצור את הפעוט מלעשות את הדבר האסור, להרחיק ממנו את הדבר האסור, להרחיק אותו מהמקום. הוא בוודאי ינסה לחזור ולעשות את הדבר האסור שוב. וגם עלינו להתמיד בלאו. רק כך נמלא את ההברה או את אוסף ההברות חסרות המשמעות: לא, אסור! במשמעות. כך נלמד את הילד כמה חשובה השפה. כיצד שפה יכולה לעתים להחליף פעולה, מאחר שבשלב מתקדם יותר, הילד כבר יבין את משמעות המילה לא, ולא בהכרח נזדקק עוד להרחקה, נוכל רק לומר לא.

כלומר האיסורים לא רק מכניסים את הילד לסדר האישי, הבינאישי והחברתי, הם גם מכניסים את הילד לשפה. לכלי העוסק בסימונים ובסימולים. למעשה, על פי ז'אק לאקאן, הכנסת הילד לשפה הוא תפקידה של האם. האם מספקת את צרכיו הראשוניים של הילד, מפרשת את בכיו ותלונותיו וקוראת להם בשם: "עכשיו אתה רעב", "עכשיו אתה עייף", ועל ידי כך היא מלמדת את הילד להפוך חוויה – למילה. תחושה גופנית – למושג שאפשר גם לשוחח עליו עם אחרים.

ישנם מספר איסורים הנחשבים כאיסורים אוניברסליים שאינם תלויים כמעט בתרבות או בחברה. אלו הם איסורים הבאים להגן על הילד מפני סכנות האורבות לחייו (אסור לגעת בחשמל, אסור לרוץ לכביש), להגן על סביבתו של הילד מפני מעלליו של הפעוט וגם לנסות לשמר את בריאותם הנפשית היחסית של הוריו (אסור להוציא את החול מהעציץ ולהכניס לפה, אסור לגעת בראש של אחיך התינוק). הציווי יכול להשתנות מחברה לחברה באשר לגיל האיסור או לסביבה הטכנולוגית בה גדל הילד, אבל בעיקרו של דבר רוב בני האדם ובעלי החיים דואגים לצאצאיהם ומבקשים להרחיק אותם מסכנות צפויות. אלו הם איסורים שכיחים שרובנו נסכים עליהם, אבל רוב האיסורים אינם כאלה והם כרוכים ומעורבים בנושאים ערכיים, כמו שמירת שבת.

בתי, למשל, אינה מכה בחזרה כשמרביצים לה, ואני מצדי מעולם לא לימדתי אותה להגן על עצמה על ידי הכאת האחר. האם כך עלי לנהוג? אינני יודעת. מאידך, אינני יודעת גם איך אסביר לבתי שאם ילד בגן מכה אותה מותר לה להכות בחזרה, אבל אם אחיה מכה אותה - אסור לה.

החברה אוהבת אנשים צייתנים ומוקירה, לרוב בדיעבד, אנשים שאינם הולכים בתלם. אלו שראו לנגד עיניהם לא ובחרו דווקא ב-כן. אבל כדי לדחוק את הכללים יש קודם כל להכיר אותם היטב, ובעיני זו המשימה החשובה ביותר שלנו, כהורים, להקנות לילדנו כללים: כללים אוניברסליים, כללים משפחתיים, כללים בינאישיים ואישיים, כדי שבבגרותם יוכלו ילדינו לבחור באלו מהכללים הם דבקים והיכן עליהם להמציא את עצמם מחדש.

ולסיום, חמישה דברים שנוכל להזכיר לעצמנו בפעם הבאה שיהיה לנו קשה לומר לילדינו לא:

1. ילדינו זקוקים ל-לא, לא פחות מאתנו.
2. אם אנחנו לא מתכוונים ולא מתייחסים ברצינות ובעקביות ללא שלנו, מוטב שנוותר עליו.
3. העובדה שה-לא נחווה על ידינו באופן מסוים, לא בהכרח אומר שכך גם חווים אותו ילדינו (ודרך אגב, זה נכון גם לגבי דברים נוספים).
4. ה-לא יכול להוות גם בסיס לחשיבה יצירתית על דברים.
5. אם אנחנו רוצים שילדינו ילמדו לומר לא לדברים מסוימים, כדאי שנלמד אותם שיש דברים שחשוב לומר עליהם לא.

מיכל קידר, פסיכותרפיסטית פסיכואנליטית, אם לשניים, מחברת ספר הילדים אַחַת, שְׁנַיִם, מִשְׁפָּחָה, ספר הילדים העברי הראשון העוסק במשפחה יחידנית של שלושה.

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ