מה עושה גבר ללא זוגיות שרוצה ילד משלו?

אומרים על גברים שהם רק רוצים להפיץ את זרעם ולהיעלם. אבל גוון הוא גבר אשכנזי ופריבילג, ויש דבר אחד שהוא רוצה אך לא יכול להשיג לבד: ילד משלו

המשפחתון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בנה של הנסיכה מדליין משוודיה, השנהצילום: אי־פי
המשפחתון

// גוון (השם המלא שמור במערכת)

קוראים לי גוון ואני מקנא. בסך הכל החיים שלי טובים, תואר שני במקצוע מבוקש (כשאין משבר כלכלי עולמי), רכב, דירה, הורים תומכים ואוהבים בחיים, ארבעה אחיינים ועוד אחד/ת בדרך, בן 40, סינגל שגר בפרברי תל אביב בדירת קרקע (חושה בלשון העם) עם כלב ושני חתולי חצר, פרלמנט שמתכנס פעם בעשרה ימים בממוצע (בקיץ פחות). אז למה אני מקנא?

בתור בן דור ה-X הבטיחו לנו משהו די בסיסי, לכו ללמוד ולעסוק בתשוקה שלכם, הכלכלה כבר תטפל בכם. במקביל הבטיחו שזוגיות היא משהו שמגיע לכולם, והיהדות אומרת שזוגיות קשה כקריעת ים סוף אך לא טוב היות האדם לבדו. ואז מגיעה המציאות. 

אני גבר אשכנזי עם כל הפריבילגיות, הייתי נשוי ארבע שנים לירושלמית אחרי ארבע שנים של מגורים משותפים, ועכשיו אני רואה את כל חבר מרעי כבר חובקים יורשי ויורשות עצר, והשיחות בפרלמנט הפכו מ"הכרתי מישהי" ו"אני מתחתן", ל"אישתי בהריון"ועד "אתה לא תאמין מה הילדים שלי עשו אתמול". סביר להניח שבאוזני אימהות השיחות שלנו תהיינה יותר דומות לסטנדאפ של לואי סי קיי, אבל אין אחד אצלנו שהיה מוותר על הילדים שלו, גם אם לפעמים הם תוהים למה לעזאזל הם נשואים ולמה יש להם ילדים.

אנחנו רגילים לשמוע על שעון ביולוגי של נשים. שהן מרגישות שהן "חייבות" להיכנס להריון וללדת. עלינו הגברים נאמר שאנחנו רק צריכים להפיץ את הזרע ולהיעלם. אני לא חושב שאני מטרוסקסואל או גבר מודרני – אני מיושן, יודע להחליף גלגל ולתלות מדף ולהרכיב ארון ולא תמיד מבקש הכוונה. ואני רוצה ילד. אני רוצה ילד שלי. בן או בת לא חשוב. אבל שלי. גנים שלי. חינוך שלי. טיפול פסיכולוגי בגללי. לראות את תהליך הגדילה וההתבגרות מגור אדם לבן עשרה בלתי נסבל לחייל עשוי ללא חת לברמן שרמנטי וטייל במזרח ואז סטודנט ואז... (נו, אף אחד לא חזה את האינקוויזיציה הספרדית). ואני לא יכול. אין לי את האינסטלציה, אין לי ציצים ורחם ואני הולך להישמע כמו ההיא שמבכה את זה ש"לקסטרו אין מה להציע לה".למה ליגאל עמיר המדינה התירה התייחדות כדי לעשות ילד, ואני שלא רצחתי ראש ממשלה נשאר עם חצי תאוותי בידי? ומה אומרת עלי העובדה שהיו אלו הבחירות שלי שהביאוני עד הלום? 

לתחושתי, החברה לא חושבת שאני ראוי לגדל ילד לבד. אם ידידה שלי רוצה ילד, יש טיפולים שעוזרים לה, בנק זרע שדואג לה לחצי השני שאין לה, כולם מפרגנים לה בפייסבוק ויותר מכל – יש לה את היכולת לעשות ילד לבד ולהעמיד את החברה בפני עובדה, והחברה כבר דאגה למסד את זה רגולטורית. אני לא מתדיין פה על איכות התקינה, אלא על עצם קיומה. 

צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. כמו כולם עמדתי נפעם מול רעש האדמה בנפאל. אלא שרעש האדמה ומשבר הפונדקאים ומות בנם של יוסי לוי ובן זוגו הביאו את אותו שינוי ציבורי שהביאה המחאה החברתית: גל תקשורתי, כמה מומחים, קצת פחות פוסטים מהמצופה ברשתות החברתיות ושום שינוי של המחוקק. אולי לכשזוגות חד-מיניים שעברו הליך פונדקאות יתחילו להידפק על דלתות בתי המשפט כדי לפרק את החבילה המשפחתית (אצל סטרייטים רוב הגירושין מתרחשים בחמש השנים הראשונות) בית המשפט ייתן מענה ראשוני לסוגיה של אבות חד-הוריים. דור אחרי זה אולי תהיה הפנמה חברתית של העניין. 

חוק הפונדקאות משנת 1996 מתיר לזוגות מעל גיל 35 לעבור תהליך,אבל לא לבודדים. בכנסת הקודמת נעשה ניסיון לתיקון החוק, אולם דווקא נשים פרוגרסיביות טענו שמדובר במכירת גופה של האישה. בסיכומו של דבר החוק נתקע, וגברים רבים נותרו ללא מענה.

אז למה לא הורות משותפת? אני אשאל קודם כל - למה כן הורות משותפת? למה אני חייב כגבר להתפשר על הרגעים שאני חווה עם ילדיי, וליהנות מהם רק שניים-שלושה ערבים בשבוע? למה שהם יגדלו למציאות בה הזוגיות של אבא ואמא מבוססת על קיומם שלהם ולא על אהבה? אם כבר לגדל אותם במסגרת אלטרנטיבית, למה לא פונדקאות?

ולמה לא? כי אני לא רוצה. לא מוכן שעל צוואר האבהות שלי תונףחרב. נניח והאמא תפגוש גבר חדש בחייה, מה ימנע ממנה להפוך את הקשר שלי עם הילד לקשר הדומה לזה של ילדים עם אבות גרושים? מה ימנע ממנה לעבור עיר? החוזה שבינינו? הרי בכ-95% מהמקרים של ילדים עד גיל שנתיים, וכ-80% מהילדים מעל גיל חמש, בית המשפט מעביר את הילדים לחזקת האמא, והאבא שנכנס לתהליך בשביל להיות אבא, לגדל ילד ולחוות את התהליך, הופך לדוד ולבנק-מזונות. גם בהליך גישור, האמא זוכה ליותר השפעה על הילד.מאידך – ואם אני אכיר מישהי, הרי גם האינסטינקט שלי הוא להתכנס לתא גרעיני וארצה שהילד המשותף שלי יגור אתנו.

במקביל, אין שום הגנה משפטית או הכרה משפטית ב"הורות בהסכמה". כלומר גם אם אני עובר תהליך פונדקאות בארץ, ומשלם לפונדקאית וקושר עימה חוזה, בתור סינגל - אף חוזה שיש לי איתה אינו מגן עלי משפטית. תחשבו על לקנות בית בלי רישומים מוסדרים בטאבו, יכול להיות שהכל יהיה בסדר, אבל יש סיכוי קטן אך אפשרישדברים ישתבשו ללא היכר. רוצים להמר?

אני לא אתנצל על כך שבגיל 40 נואשתי מהקונספט של משפחה גרעינית מסורתית, אולי כי לא באמת נואשתי ממנו. אבל כן נואשתי מהמאמץ לממש אותו. כי אני חושב שנוצרה אצלי הפרדה בין זוגיות ומשפחה והרצון לילד וגם לנו השעון הביולוגי דופק.

יש דרכים לעקוף את החוק. פונדקאות במדינות אסיה היא כיום הפתרון המקובל על זוגות חד מיניים, והוא עולה בין חצי מיליון למיליון שקלים. כלומר, ילד = דירה. עושים את זה, אבל אני שמרן. מלחיצה אותי המחשבה לעבור את התהליך במדינה בה טיילתי כתרמילאי. ניתן לקנות ביציות בשוק השחור במחירים של קרוב ל-6,000 דולר בצורה מסודרת. שמועות מדברות על 5,000 דולרבשוק השחור. 

השאלה במקרה שלי היא לא האם, אלא מתי. התשובה: בקרוב. ברגע שאני והסביבה המיידית שלי ניכנע סופית לרעיון. אולי עוד שנה, אולי עוד שנתיים. להביא ילד, ועוד לבד, זו החלטה משנת חיים בצורה הכי קיצונית שיש. לגדל ילד זה אתגר שאני מוכן לו ומעוניין בו. ואם זה לא יקרה בצורה מקובלת בזמן הקרוב - כי אני מקובע, או כי אני שמרן ואולי כי אני אידיאליסט או מרדן, או מתאהב באתגרים שאין לי מושג איך לעבור אותם (אבל הולך עליהם בכל מקרה, ולרוב חוזר בשלום) - אז המדינה תיאלץ להתיישר, אחרת אני אעקם את החוק.

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ