המשפחתון
יום הולדת שנה
המשפחתון

//יעל קציר

היא בת שנה. בחייה הקצרים כבר הספיקה לא מעט, כולל אישפוז של חודש, טיסה לחו"ל, ולימוד אינטנסיבי של כישורי חיים. גם אני, כאם, למדתי השנה הרבה מאוד, ובעיקר גיליתי שהורות היא מקור נובע ומבעבע של שאלות תמידיות שהמענה עליהן יכול להשתנות כל הזמן.

אין טעם לתייג ולקבע התנהלויות והתנהגויות בשנה הראשונה. היא לא ישנה, ואז ישנה מצויין, ואז שוב לא ישנה. היא לא מוכנה לאכול מבקבוק ואז כן מוכנה ואפילו בוכה שרוצה בקבוק עכשיו ומייד. באחר צהריים אחד היא יכולה להחליף מבכי לצחוק לעייפות לצחוק להשתוללות לבכי לשינה.

אין טעם להוציא הרבה כסף על בגדים וחפצים. רובם מלווים אותה זמן כה קצר, שבמשך שנה אחת הייתי צריכה עוד בית כדי להחזיק את הכל. כבר החלפנו שתי מיטות (מעריסה למיטה), שלוש עגלות, שני כסאות לרכב, כסא אוכל (מטרמפולינה לכסא אוכל), וערימות עצומות של בגדים. כל כך הרבה בגדים, שהיא לא הספיקה ללבוש את כולם. וצעצועים על צעצועים על צעצועים, שחלקם מועברים עכשיו לתרומה לילדים אחרים. את רוב הציוד קיבלנו וגם נעביר הלאה.

כאם יחידנית, אני נמצאת איתה כמעט כל הזמן. מאז שנולדה יצאתי לבלות פעם אחת בלבד (לא כולל 2 חתונות בעצם). זה אולי לא אידיאלי, אבל גם לא נורא. הדילמות העיקריות, או הבעיות העיקריות שאני נתקלת בהן, מסתכמות בשאלה איזו מין אמא אני?

טובה או רעה – במקרים הנורמטיביים ובתוך הכלל, אין לדעתי דבר כזה. כל אמא עושה דברים טובים ודברים רעים. השאלה מה עושים עם זה. אם למשל הילדה נפלה, האם אני מתעצבנת על עצמי שנתתי לה ליפול או מנחמת אותה ועסוקה בלהשכיח את הכאב ממנה? יכול להיות שחבויה פה איזו קלישאה על חוכמה לצאת ממצבים מול הגאונות שלא להיכנס אליהם מלכתחילה, אבל ביחסים בין הורים וילדים אנו מועדים לטעות ולגרום לנזקים גם מתוך הכוונות הכי טובות, לכן חשוב יותר – לתפיסתי – שנדע לצאת ממצבים אלו, מאשר להשקיע מרץ מיותר בלנסות שלא להיכנס אליהם.

אביגיל בת שנהצילום: יעל קציר

רגועה או לחוצה – כל כך רציתי להיות רגועה. כל כך חששתי שלא אצליח. ומה נותר לי עוד לומר חוץ מ-ווהו! אחרי שנה אני יכולה בהחלט לשאת את גביע ההצלחה בגאווה. וככל שאני שלווה יותר ביחסי למה שקשור בהורות, כך גם היא ילדה נוחה וקלה יותר. והרוגע לא נעשה מתוך ניסיון להתעלם מהבעיות. הן קיימות ועוד איך, אבל יש בי ביטחון שאדע איך להתגבר עליהן.

אוהבת או אדישה – כאן טמון אחד המתחים הגדולים ביותר. מהצד האחד – אהבה היא ביטחון, היא החיבוק שמשכיח כאב, היא ריפוד הכרחי לקראת החיים. מהצד השני – האם יכולה להיות יותר מדי אהבה? האם ילדה לאם יחידנית, שאמה אוהבת אותה בלי גבול, יכולה לפתח תלות באם, רק מהסיבה שאין נוכחות של עוד הורה בבית? בפועל, אני אוהבת את ביתי כמו שאני אוהבת אותה. לא יכולה פחות, לא חושבת שיש יותר (וכל הזמן מגלה שיש, כי הלב מתרחב עוד, והמיתר ממשיך להימתח). והיא מחזירה אהבה, ומתגמלת מאוד, וככל שיש יותר אנשים סביבה – היא פחות תלותית. ובנוסף יש עוד דרכים לפתח לעצמאות.

מפתחת לעצמאות או לתלות – לתת לה להתנסות ולחקור, לתת לה ליפול, לאפשר לה להתמרח באוכל, להביא אותה בבוקר לגן ולאסוף אותה אחר הצהריים אחרי שהיתה כל היום בלעדיי, להתגעגע, לדאוג אבל לא לחשוש, ועדיין לשים לב כל הזמן. זה מה שעובד אצלי.

ויותר מאשר איזו אמא אני, לדעתי השאלה היא איזו ילדה היא. כי אביגיל כל כך נוחה, וכל כך מתוקה, שאי אפשר שלא לעבור את השנה הזו ברכות, ברוחב לב ובהשתאות.

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

כתבות מומלצות

ליברמן בישיבת סיעת ישראל ביתנו, אתמול

כולם יודעים מה ליברמן רוצה, אבל איש לא יודע מה הוא באמת רוצה

לוקה

הלילה הגדול בקריירה של דונצ'יץ' היה התגשמות הסיוט של פופוביץ'

פינת האוכל על 
רקע ציורים של דני קרוון ובורלה מרקס

"במקום תחתונים קנינו אמנות". ביקור בביתו של אדריכל נוף

זוג ישראלי בדרך לחופה

האובססיה הישראלית שמתגלה תחת אש ועוד 9 המלצות של עורך "הארץ"

ליאו מסי, אמש בבלומפילד

בפסטיגל של אוהדי הכדורגל היה חסר ניצוץ. עד הדקה ה-84

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ