האם לקרוא לילדה סיפור מעשייה שוביניסטי על נסיכה?

מה קורה כשילדים מבקשים שיקריאו להם סיפור בעייתי, מיושן, מזיק או המנוגד לאידיאולוגיה שלנו? הביבליותרפיסט יואב כהן-מנור מסביר

המשפחתון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אב קורא לבתו בספר תמונות
אב קורא לבתו בספר תמונות
המשפחתון

// יואב כהן-מנור 

שוב מגיע אותו רגע, שבו הבת שלכם מתקרבת עם ספר וחיוך רחב, ואתם קוראים את כותרת הספר וחושבים: "אוי ואבוי, את הספר הזה?". מכיוון שאנו יודעים שמזון רוחני חשוב כמעט כמו מזון פיזי, אנו משתדלים להיות מודעים לתוכן של הספרים שאנו קוראים לילדינו ולסנן בקפידה מן המזון הספרותי שאנו נותנים לילדינו רעיונות, אידיאולוגיות ותפיסות עולם מיושנים ומזיקים. אך האם יתכן שאנחנו בררניים מדי?

כשהילדים קטנים, ההורים הם אלה שבוחרים עבורם את ספרי הקריאה, אך ככל שהם גדלים, הילדים מתחילים לפתח העדפות קריאה משל עצמם ולפעמים אפילו בוחרים סיפורים שאנחנו ממש לא רוצים לקרוא להם. זה יכול להיות מפני שקראנו להם את הספר הזה כבר מאה פעמים ברצף, מפני שהסיפור משעמם אותנו, מפני שאנחנו לא אוהבים את הציורים המופיעים בו או מפני שאנחנו מזדעזעים מהיבט כלשהו בתוכנו.

ממש כמו ביחס למזון, לכל אחד מאיתנו יש את הגבול שלו, שבו הוא נעצר ואומר "את זה אני לא מוכן לקרוא לילד שלי", כי כמו המזון שנכנס אל גופנו והופך לחלק מהמטבוליזם שלנו, כך גם הסיפורים שאנו שומעים נשארים איתנו ומעצבים אותנו.

סוג אחד של סיפורים שילדים לאורך דורות רבים גדלו עליהם הם סיפורי המעשיות (כגון מעשיות האחים גרים). אחת הביקורות שמוטחת בסיפורי האגדות והמעשיות היא הביקורת הפמיניסטית. הטענה היא שבאמצעות סיפור מעשיות לילדים וילדות קטנים, אנו למעשה משחזרים תפיסות שוביניסטיות ארכאיות ומנציחים תפיסות של גברים כחזקים ובעלי זכות לשליטה ("הנסיך") ושל נשים כפסיביות, קורבניות וחסרות אונים ("העלמה במצוקה"), ולעיתים קרובות גם כסובלות מפינוק-יתר ("הנסיכה").

יש אמת בביקורת הזו. למרות זאת, הנה שתי סיבות מדוע דווקא יש לקרוא לילדים את המעשיות הללו.

1. כי הם רצו. 

ספרים יכולים להשכיל ולהעשיר את קוראיהם, אבל הם צריכים להיות קודם כול מהנים. ילדים יודעים מאילו ספרים הם נהנים, והם גם יודעים לאילו ספרים הם זקוקים. ילד או ילדה יבקשו שיקראו להם ספר שנוגע בדבר-מה שהנפש שלהם עוסקת בו בשלב זה של התפתחותה. כשאנחנו, ההורים, מצקצקים או עושים פרצוף כשאנחנו רואים את הספר שהילד או הילדה שלנו בחרו, הם חווים את זה כאילו דחינו אותם או שביטלנו את היכולת שלהם לבחירה עצמאית ולפיתוח טעם אישי. אין זה אומר שאסור להורים להביע דעה אישית על הספרים שילדיהם קוראים, אך זה מוכרח להיעשות ברגישות ומתוך כבוד להעדפות הקריאה שלהם.

2. כי הילדים שלנו קוראים סיפור אחר. 

בעבור ילדה קטנה, נסיכה היא מושא הזדהות מצוין. כמוה, גם הנסיכה היא ילדה של מלך ומלכה (אבא ואמא) שמפנקים אותה ונותנים לה את כל מה שהיא משתוקקת אליו, והיא מנסה לתהות מה יקרה כשתגדל. כלומר, נסיכה היא קודם כול ילדה. הקוראת הצעירה לא מכירה, בהכרח, את שלל התכונות שמבוגרים מייחסים לתואר "נסיכה", ובהינתן לה החופש המתאים, היא תברא אותה בדמיונה ותייחס לא מעט מתכונותיה שלה לדמות הנסיכה.

כשם שדמות הנסיכה מקבלת משמעות שונה בעיניהם של מבוגרים ובעיניהם של ילדים, כך גם האגדות. נתבונן, לדוגמה, באגדה על היפהפיה הנרדמת.

זהו סיפור על נסיכה צעירה, שבגלל שהוריה לא הזמינו קוסמת זקנה (ונקמנית למדי) לבריתה שלה, היא קיללה את הנסיכה שתמות בגיל 16 כשתידקר ממחט של מכונת אריגה. בזכות קוסמת קטנה וחכמה ניצלה הנסיכה מהגורל האיום, וקללת המוות הומרה במאה שנות שינה עמוקה לה ולכל יושבי הארמון, עד שהגיע נסיך והציל אותה ואת הארמון כולו. ואכן, ביום הולדתה השישה-עשר, לאחר שנים רבות שבהן הוריה החרדים הגנו עליה והעלימו את כל המחטים ומכונות האריגה מן הממלכה, הנסיכה הצעירה טיילה בארמון והגיעה למקום שבו לא היתה מעולם, וכשהיא נכנסה אל החדר המסתורי ופגשה את הקוסמת הזקנה, היא נדקרה ואיבדה את הכרתה למאה שנים.

הדימוי של היפהפיה הנרדמת מתקשר בעיני מבוגרים רבים לעמדה נשית קורבנית, חסרת אונים ופסיבית - מישהי שישנה ולכן היא גם חסרת הגנה, והיא תלויה בגבר אחר שיציל אותה. זו תפיסת עולם שאנחנו לא ממש רוצים להנחיל לבנותינו. אך מה שתואר עד כאן הוא לא בדיוק מה שמתרחש בסיפור, אלא מה שההורה קורא.

תינוקת מעלעלת בעיתון דה מרקר
תינוקת מעלעלת בעיתון דה מרקרצילום: יעל קציר

אם נתבונן לרגע בסיפור דרך עיניה של ילדה קטנה, נגלה שהיא קוראת בסיפור את בת דמותה שלה: ילדה חלשה ופגיעה (כמו כל ילד או ילדה במערך המשפחתי) שאוהבת לשחק ולחקור מקומות שאינה מכירה ושיש לה שני הורים שאוהבים אותה מאוד ועושים הכול כדי להגן עליה. כשהילדה קוראת על הנסיכה הסקרנית המסתובבת בארמון בחדרים לא מוכרים, היא מוצאת הדהוד לסקרנות שלה עצמה, והבטחה לכך שגם אם יקרה משהו רע, היא לעולם לא תישאר לבדה ותמיד תגיע עזרה ממקום כלשהו. כלומר, הילדה זוכה לחיזוק ללכת בעקבות הסקרנות שלה, לא תוך התעלמות מסכנות אלא מתוך הבטחה שגם מסכנה ניתן להינצל בסופו של דבר. כשהורה מספר לבתו על ארמון שלם שנרדם למאה שנים ושב לחיים בזכות נשיקה, הוא בעצם מספר לה על הכוח והעמידות של הנפש שלה לשרוד אסונות, על תקווה שתמיד קיימת, ועל יכולת הריפוי שבקשר אנושי.

התפקיד שלנו כמספרי מעשיות הוא לאפשר לילד או לילדה לשמוע את הסיפורים שלהם - הסיפורים שהנפש שלהם יוצרת כשהם מקשיבים למעשייה. כשאנו מתערבים בסיפור כדי להציע "קריאה ביקורתית", מעירים הערות ביניים, או מבקשים לערוך שיחה בסיום הסיפור ולשאול את הילד שאלות, אנחנו מוציאים את ההנאה והמשחקיות מהקריאה, והופכים את השעה הזו לשעה חינוכית. בהתערבויות כאלו, לא רק שאנחנו משדרים לקוראים הצעירים את המסר שהם אינם מסוגלים להתמודד עם המעשייה בכוחות עצמם, אלא שאנחנו כופים עליהם את הסיפור שלנו, ומעבירים להם את המסר שמשהו ברגשות שהם כרגע חוו והזדהו עימם אינו ראוי, ומכאן שהם עצמם לא ראויים. וזהו מסר מסוכן הרבה יותר מכל דבר שהם עשויים לקרוא.

אז מה כן לעשות? לקרוא עוד.

אם אנו רוצים ללמד את הילדים שלנו לזהות תכנים שמקורם בתפיסות שוביניסטיות ארכאיות, הפתרון אינו להגביל את הקריאה או לבקר אותה, אלא להעשיר את הקריאה בסיפורים נוספים שמציעים מודלים אחרים לחיקוי. יש מגוון ספרים וסיפורים שמציגים דמויות נשיות שאינן עונות על הסטריאוטיפים המוכרים, כגון "בילבי בת גרב״ מאת אסטריד לינדגרן, ״מטילדה״ מאת רואלד דאל וכדומה. ישנם גם סיפורים כאלה הפועלים בתוך מסורת סיפורי המעשיות. לדוגמה, הסיפור "הנסיכה שלבשה שקית נייר" מאת רוברט מאנץ', מספר על נסיכה במצוקה שמצילה את עצמה ואת הנסיך מפני דרקון נורא, ובסוף הסיפור בוחרת שלא להתחתן עם הנסיך. הדמויות החדשות הללו אינן מחליפות את הדמות הקלאסית של הנסיכה מסיפורי המעשיות, אלא מהוות אופציה נוספת ומרחיבות את מגוון הדמויות שאפשר להזדהות איתן ולראות בהן כמודלים לחיקוי. הקוראת הצעירה שמאמצת אל ליבה את שלל הסיפורים האלה, מבינה שבכל נסיכה יש את החלק שרוצה שיצילו אותה, ואת החלק שרוצה לצאת להילחם בדרקון בעצמה, והיא זו שתבחר איזו מין נסיכה היא תהיה היום.

יואב כהן-מנור הוא ביבליותרפיסט (.M.A), עובד עם ילדים, נוער והורים, ובעל הבלוג סיפור חדש (לקישור לבלוג לחצו כאן).

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ