לכבוד החנוכה: על חושך ופחדים בספרות ילדים

בין פזמון חנוכה המוכר לבין הבובה זהבה, נמצא המפתח להתמודדות עם הפחד מהחושך. יואב כהן-מנור, ביבליותרפיסט במקצועו, מפרט וממליץ

המשפחתון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
המשפחתון

// יואב כהן-מנור

צילום מתוך הסרט החדש "אבוללה"
מתוך הסרט החדש "אבוללה". לפחד תפקיד הישרדותי

דצמבר הגיע. הימים מתקצרים והלילות מתארכים, וילדינו חשים זאת ממש כמונו. הבקרים מתחילים להם באור חיוור וכחלחל. אחרי-הצהריים נגמרים להם בפתאומיות מבלי שהספיק הזמן למשחק, וכבר לא כיף להישאר בגן השעשועים בחשכה. לצד תחושת התוגה, הלילה המתארך מזמן פגישה עם גורם הפחד הנפוץ ביותר אצל ילדים - החושך. מזל שיש לנו את חנוכה.

בשבועות שלפני חנוכה אפשר לשמוע את ילדי הגן מפזמים בבתיהם את השירים שהם עמלים על ביצועם המושלם בהופעה לפני ההורים. מבין שלל השירים החביבים, ניצב בגאון "באנו חושך לגרש" שכתבה שרה לוי-תנאי. בלתי-אפשרי לצפות בילד שר את השיר הזה מבלי להתרגש.

באנו חושך לגרש/ בידינו אור ואש/ כל אחד הוא אור קטן/ וכולנו אור איתן. ואז- ה"סו-רה חושך" הנפלא המלווה ברקיעה הדרמתית של הרגל ברצפה. הלאה שחור.  ומיד רקיעה נוספת - "סו-רה מפני האור".

במסיבת החנוכה בגן, בזמן שההורים מסתכלים על ילדיהם דרך מסכי הטלפונים והמצלמות, הילדים שעל הבמה משתתפים בגלגול מודרני של טקס שמאני עתיק יומין להחזרת השמש. כשהם רוקעים יחד ברגליהם הקטנות "סו-רה חושך הלאה שחור", עשרות הרקיעות הופכות לרעש אחד גדול שיכול לגרש את החושך, או לפחות את הפחד מפניו.

השיר אינו מספר סיפור על ניצחון שהיה על חושך. השיר הוא המלחמה בחושך עצמה. לשיר אותו פירושו להשתתף במאבק נגד החושך. כשילדים שרים את השיר הזה, הם חווים את העוצמה שלהם, כי הם יכולים לפתע לגרש את החושך. הרעש של כל כפות הרגליים הרוקעות יחד על הרצפה מפתיע את האוזן, וההתרגשות הקלה הזו הופכת להתרגשות מהעוצמה המשותפת - כולנו אור איתן.

הפחד מהחושך הוא פחד טבעי ונפוץ. קל לראות את תפקידו ההישרדותי של הפחד וכיצד הוא עזר לשמור את ילדי השבט קרובים למחנה, לצד הלפידים ובמרחק בטוח מטורפי הליל. בחושך, בגלל העדר האור, החוש העיקרי שלנו, חוש הראיה, אינו מסוגל לתפקד ולספק לנו התמצאות טובה במרחב. כאשר החושים אינם מספקים את התמונה השלמה, הדמיון משלים את החסר. מכיוון שאנו כבר נמצאים במצב של חרדה קלה, אין זה פלא שאנו רואים דברים מפחידים בצלליות, ושמתחת למיטה מתחבאת מפלצת.

בשיר "באנו חושך לגרש" הילד לומד שהוא יכול לגבור על החושך המאיים ולהכניע אותו. מרים ילן שטקליס נוקטת בעמדה שונה להתמודדות עם החושך בשיר "עייפה בובה זהבה".

עייפה בובה זהבה/ ועייף מאוד הדוב/ הצללים לחדר באו/ לוחשים לי לילה טוב./ אך לפתע קמה נורית/ אבא אבא היא קוראה/ בוא מהר גרש החושך/ הוא מפריע ילד רע.

עד כאן כל ילד יכול להזדהות עם הסיטואציה. וגם כל הורה. זה הרגע שבו, לרוב, הילד מבקש שההורה ישאר לצדו עד הבוקר, או קם והולך אל מיטת ההורים.

אבל אז מתרחש משהו מופלא בשיר. הבובה זהבה והדוב צוחקים ומסבירים לנורית הקטנה שאין שום צורך לגרש את החושך, כי הוא ילד טוב. במקום להתגבר על החושך, יש כאן הצעה להסתכל על החושך כידיד מיטיב, ולא כגורם עוין. החושך בשיר הזה הוא לא האויב המסוכן, אלא הלא נודע שיש להכיר אותו ואז להכיר בתכונותיו הטובות.

בספרי הילדים יש כלל אחד בנוגע לפחדי הילדים - לא צוחקים מהם ולו לרגע. כאשר ילד מבטא את רגשותיו הוא זקוק למבוגר שיתקף עבורו את רגשותיו ויכבד אותם. אין זה משנה האם הפחד תואם את המציאות או שהוא מוגזם - זה הרגש שהילד מרגיש, וליבו העדין של הילד זקוק למרחב מוגן ובטוח כדי להתפתח ולגדול. ילד שלעגו לפחד שלו, יסגור את רגשותיו בפני העולם, ומאוחר יותר יסגור את רגשותיו בפני עצמו ויחוש שיש דבר מה פגום בו, אם הוא חש דברים כה לא ראויים ומבישים.

הרגע הזה שבו הבובה זהבה והדוב צוחקים הוא עדין מאוד. הוא מתקבל מכיוון שהם לא לועגים לנורית על הפחד שלה, אלא צוחקים מהבלבול שהתבלבלה - מהזיהוי הלא נכון של החושך כילד רע, כשבעצם, הוא ילד טוב.

באופן לא מפתיע, ספרות הילדים גדושה בספרים שעוסקים בפחד מהחושך ובהתמודדות עם הפחד. על פי רוב, הספרים מתייחסים לא אל החושך עצמו, אלא אל הדברים שנדמה לנו שאנו רואים בחושך - המפלצות. הספרים נעים, בדרך כלל, על הסקאלה שבין "באנו חושך לגרש" לבין "והרי הוא ילד טוב", ורבים יוצרים שילוב מעניין בין שתי הגישות, בין התגברות להידברות.

צילום עטיפת הספר פחדרון בארון
עטיפת הספר פחדרון בארון. פתח להיכרות עם הפחד

הספר הקלאסי "פחדרון בארון״ מאת מרסר מאיר הוא אולי האב-טיפוס לסיפורים אלו. הילד, שפוחד מפני המפלצת שבארון (אותו ״פחדרון״), הולך לישון עם רובה הצעצוע שלו, מוכן לתקוף את המפלצת לכשתגיע, ואכן, לאחר שהאור כבה, יוצא פחדרון ומתקרב אל המיטה והילד האמיץ יורה מיד את הפקק מרובה הצעצוע שלו ופוגע בפחדרון. כאשר הילד מדליק את האור, הוא רואה את פחדרון יושב על המיטה ומייבב בקול. מתברר שאותו יצור נורא הוא בעצם ״ילד טוב״, והסיפור מסתיים כשהילד הופך להורה המרגיע ומרשה לפחדרון לישון איתו במיטה. בעקבות הנכונות להתעמת עם הפחד ולגרש אותו, נוצר פתח להכרות עם הפחד ולגילוי שהרי הוא ילד טוב.

דויד גרוסמן לקח את המוטיב הזה צעד אחד קדימה בספרו ״איתמר ציד החלומות״. בסיפור הזה איתמר חולם חלומות חוזרים על שד הצל הכחול, שהולך אחריו לכל מקום ומטיל עליו צל נורא. לאחר שהאב והבן בונים מלכודת מתוחכמת, איתמר מצליח ללכוד את השד בחדרו, ומגלה כמובן שהוא בעצם קטן למדי. החידוש של גרוסמן הוא ביצירת הקשר בין הילד והשד:

צילום עטיפת הספר איתמר צייד החלומות
עטיפת הספר איתמר צייד החלומות. הפחד הוא חלק מאתנו

השד אומר לאיתמר שרק הוא יכול לראות אותו, מכיוון שהוא השד שלו.
״אם אתה רק שלי,״ שאל איתמר, ״מה יקרה אם אני לא אחלם אותך?״
״אז אני לא אהיה בכלל,״ אמר השד בצער.
מאוחר יותר השד מסביר לאיתמר מדוע הוא רודף אחריו בחלומות: ״אני מפחד שאתה תשכח אותי,״ אמר השד בלחש.

החיבור בין השד ואיתמר הוא מסר חשוב מאוד - הפחד הוא חלק מאיתנו, והדרך להתמודד איתו אינה להכחיש אותו, אלא לקבל אותו. איתמר מבין שהשד הכחול הוא חלק ממנו וכורת עימו ברית, כזו שמכירה בכך שהשד עדיין מפחיד, עם העיניים האדומות שלו והקרניים הגדולות, אבל גם מכירה ביכולתו של איתמר להתמודד עם הפחד.

מכיוון שהפחדים שלנו מכילים תכנים של הנפש שלנו, הספר של גרוסמן מציע חלופה בריאה להכחשה (״זה לא מפחיד בכלל״) או להשלכה (״זה הדובי שמפחד״); חלופה שיש בה קבלה של החלקים בתוכי, גם של אלו שמפחידים אותי. זו אופציה שמעודדת גדילה והתפתחות שלמה של האישיות.

הבחירה בהתגברות או בהדברות קשורה קשר הדוק באתוס פוליטי וחברתי ("צייד החלומות" של גרוסמן הוא בבירור ספר שעוסק בקשר ההכרחי שבין אדם לבין מה שהוא פוחד ממנו ומחשיב לאויב, וקשה לנתק את זה מהחשיבה הפוליטית של גרוסמן). בעוד שיש תועלת רבה להתפתחות האינטליגנציה החברתית של הילד בהנחלת המסר שהדברים אינם בהכרח כפי שהם נראים בהתחלה, וכי רצוי לילד להתוודע אל הדברים שמפחידים אותו,  חשוב גם לנטוע בו את האמונה שיש בו את הכוח והתעוזה להתגבר על הדברים שמפחידים אותו.

יואב כהן-מנור הוא ביבליותרפיסט (.M.A), עובד עם ילדים, נוער והורים, ובעל הבלוג סיפור חדש (לקישור לבלוג לחצו כאן).

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

תגובות