המשפחתון
ילד גולש ברשת באייפד מיני עם כיסוי צהוב
ילד גולש ברשתקרדיט: בלומברג
המשפחתון

// סיון ון דר פלאס

השאלה אם לחטט בטלפון של הילדים עולה שוב ושוב, ומעוררת תמיד ויכוחים סוערים ואמירות נחרצות לכאן ולכאן. מה יותר חשוב – לשמור על הפרטיות של הילדים או לשמור על ביטחונם? ואולי יש דרך שמאפשרת גם וגם?

ילד עד גיל 9 לא חוצה כביש לבד, אבל מחזיק בטלפון חכם שחושף אותו לסכנות לא פחות גדולות מכביש סואן. חשוב לשמור על הילדים, ללמד אותם את כללי הזהירות ולפקח שאינם נחשפים לסכנות כמו שיחות עם זרים, חשיפה, הטרדה או התעללות ברשתות חברתיות, ברשת ובכלל. בגילאים צעירים אפשר לבדוק יחד עם הילדים למה נחשפו ואז תהיה לכם הזדמנות להסביר ולתת כלים להתנהגות אחראית וזהירה.

במקביל לפיקוח ולימוד כללי הזהירות בעולם הווירטואלי ובזה האמיתי, חשוב להשקיע באמצעי הכי בסיסי וחשוב שנוכל להעניק להם ולעצמנו: ערוצי תקשורת פתוחים שמבוססים על אמון הדדי.

אוקיי, מילים יפות, אבל איך עושים את זה - אתם שואלים?

מגיל צעיר ילדינו לומדים מה אפשר לספר לנו ומה לא, על פי התגובות שלנו. האם אנחנו נבהלים, כועסים, קשובים, מכילים, מסבירים או מקשיבים, מטיפים או תומכים. הורים רבים נוטים לחבוש את כובע ה"מחנך" כשהם מגיבים לסיטואציות שבהם ילדיהם מעורבים, ומגיבים לפי מה שנראה להם ש"צריך" או "נכון" להגיד או לעשות, במקום פשוט להקשיב ולנסות להבין מה הצורך האמיתי של הילד. כשקורה משהו, הרבה פעמים כל מה שהילד זקוק לו הוא הקשבה וחיבוק, וכשאנחנו עושים זאת אנחנו גם נותנים לו מענה לצורך האמיתי שלו וגם בונים תשתית למערכת יחסים שתאפשר לילד שלנו לחזור ולשתף אותנו גם בפעם הבאה, גם במצבים הרבה יותר קשים ובעייתיים.

בסופו של דבר הרי כולנו רוצים שיראו אותנו, יקשיבו לנו ויאמינו לנו ובנו. זהו צורך שנוצר ברגע הלידה ומלווה אותנו כל החיים. ומי שעושה זאת זוכה באמון שלנו לעד. מאידך, כשאנחנו לא מקבלים זאת אנחנו מתחילים להסתיר ולהתחפר. איזו סיבה יש לילד לשתף הורה בחוויותיו, אם התגובה היא מחנכת ונוזפת, או (לא פחות גרוע) בהלה וחרדה?

בדקו עם עצמכם: מתי אנחנו מסתירים מידע או את רגשותינו? כשלא משתלם לנו, או כשחשיפת המידע עלולה לפגוע בנו לחשוף אותנו. מתי אנחנו חושפים ומשתפים? כשיש סיכוי לקבל הבנה, תמיכה, סיוע ושותפות.

לכן, אם תצליחו לבנות עם ילדיכם תשתית של אמון, הקשבה ותמיכה, יש סיכוי טוב שלא תצטרכו לחטט להם בשיחות הפרטיות שלהם, כיוון שאם משהו יקרה להם, אתם תהיו הכתובת לשיתוף והתייעצות. במצב כזה, בזכות יחסי האמון ביניכם, יהיו לכם גם כלים הרבה יותר מוצלחים להתמודדות וסיוע.

ואם הם לא מספרים לי כלום, מה עושים?

למרות שהם יעשו הכל להכחיש זאת, גם בגיל התבגרות הילדים שלכם עדיין זקוקים לתמיכה, להדרכה ולנסיון החיים שלכם. גם אם הילדים שלכם לא משתפים אתכם, בין אם הם בני 9 או 17, אף פעם לא מאוחר מידי לעבוד על שיפור אופן התקשורת איתם. תתחילו בלהקשיב להם. רק להקשיב - מבלי להגיב, מעבר לקולות של הקשבה ועניין. אם תשמעו משהו שיקפיץ אתכם (יכעיס, ידאיג, יפחיד, יזעזע), אמנו את עצמכם לא להגיב מיד ולחשוב קודם מה הם באמת צריכים לשמוע מכם. כשהם ירגישו שאתם קשובים אליהם באמת ומסוגלים להכיל אותם כמו שהם, הם יאפשרו לכם כניסה הדרגתית לעולמות הפרטיים יותר שלהם. הרווח העצום יהיה היכרות מעמיקה וטובה יותר עם הילדים שלכם, ויכולת טובה הרבה יותר בשמירה עליהם ועזרה להם כשיזדקקו לה.

סיון ון דר פלאס היא אמא לבן 17, מדריכת הורים לגיל הרך ולבני נוער, מתמחה בהפרעות קשב וריכוז, מנחת סדנאות הורים ומרצה במרכז "הורה דרך"

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ