המשפחתון
נועה יעקובוביץ (מימין) ואפי הזנפרנץ, מאתר ג'ובס פור מאמס, מצטלמות על רקע כרזות "גם קריירה וגם זמן איכות עם הילדים?"
נועה יעקובוביץ (מימין) ואפי הזנפרנץ, מאתר ג'ובס פור מאמסקרדיט: דודו בכר
המשפחתון

// יעל קציר

נולדתי אישה, וגדלתי וחונכתי להיות אישה. ההוראות לשבת זקוף, לסגור רגליים, לחייך בנימוס נחקקו אצלי באותה חומרה כמו האיסורים לגעת באש או להכניס אצבע לשקע. כשנולדו אחיי אמרו לי שעכשיו אני צריכה להיות "אמא קטנה" עבורם, וקנו לי בובה עם בקבוק שמאכילים ומאכילים והבקבוק לא מתרוקן. גם אם לא זו היתה הכוונה של משפחתי, המסר היה ברור: בנות צריכות להיות אמהות, ועבודת האמהות לא נגמרת לעולם.

כאם חד הורית, אין לי גבר לדרוש ממנו שיהיה מעורב בגידול הילדה. אין לי גם גבר להתווכח איתו אם המשכורת שלו היא הראשית ושלי המשנית או ששנינו חולקים שווה בשווה בנטל. ואין לי אפילו גבר שיחלוק אתי את העומס הכלכלי או הרגשי, שיקח יום חופש מדי פעם כשהילדה חולה, או שיקריב את הקריירה שלו למענה ולמעני.

הרעיון של הורות יחידנית, איך לומר, לא בדיוק עולה בקנה אחד עם השאיפה לקריירה. אמנם אין לי אפשרות להישאר בבית בלי לעבוד כדי לגדל את הילדה, ואני מוכרחה לעבוד כדי לממן את הוצאותינו, אבל גם לעבוד בצורה מספקת זה קשה. עד שאני מגיעה למשרד, שנמצא בקצה השני של העיר (כן, העיר ההיא עם העבודות על הרכבת הקלה שמשתקים את הכבישים כדי שאחר כך יהיה פה עוד יותר צפוף) נשארות לי שעות עבודה בודדות לפני שאני צריכה להתחיל את דרכי הארוכה חזרה. כדי להשלים את שעות העבודה, אני ממציאה לעצמי פרויקטים ורעיונות חדשים, מנסה להרחיב את יכולותיי ואת תחום פעילותי המקצועית, אך בפועל מתפזרת לכל הכיוונים.

שער מגזין "אטלנטיק", גיליון יולי/אוגוסט 2012, השואל מדוע אמהות עדיין לא יכולות להשיג הכל. בתמונת השער ילד יושב בתוך תיק העבודה של אימו
שער מגזין "אטלנטיק", גיליון יולי/אוגוסט 2012. מדוע אמהות עדיין לא יכולות להשיג הכל?צילום: אי–פי

אני אוהבת מאוד את עבודתי, והייתי שמחה להמשיך להתפתח בה. עוד יותר הייתי שמחה שיהיה לי זמן להקדיש לפרויקטים כמו שהייתי רוצה, שכסף לא יהיה שיקול בבחירת הפרויקטים וששום דבר מזה לא יבוא על חשבון ההורות.

השבוע אביגיל (שוב) חולה. באחד הימים לקחתי אותה (שוב) אתי לעבודה. אחת המנהלות ניגשה אלי ואמרה: אני רואה שאת מביאה אותה לכאן הרבה, אין לך סידור עבורה? ואכן, לא תמיד יש לי סידור עבורה כשהיא קמה בבוקר עם חום אחרי לילה עם יקיצות מרובות, ושתינו טרוטות עיניים ומרוטות מייאוש, וסבא וסבתא עובדים ואני מעדיפה לא להבריז מהעבודה בלי שסידרתי לעצמי מחליפ/ה. כוונתה של המנהלת לא היתה לי ברורה, אם היה זה מתוך דאגה ואכפתיות או משום שילדה במערכת מפריעה לסדרי העבודה. וזה גם לא משנה, מבין האפשרויות הדלות שעמדו לרשותי – זו היתה הטובה ביותר לטעמי.

יש לי חברה שהצליחה אי שם לפני כ-20 ומשהו שנה להיות אם חד הורית לצד עבודתה המרשימה בעיתונות, כשהיא נשלחת לסקר בעזה ובלבנון. היא סיפרה שהיה לה צי של שמרטפיות שאספו את בנה מהגן ושמרו עליו, ושלימים הוא אפילו מסתכל על התקופה הזו בלי לנטור לה טינה ובהרגשה שהוא רק הרוויח מכך. לי עדיין קשה לשחרר.

כי כאשה היום אני אמורה להיות קרייריסטית, להרוויח הרבה כסף כדי לכלכל את עצמי ולא להסתמך על גבר שיכלכל אותי, להיות אמא ולא לשלוח את בתי לגן בשנתיים הראשונות כדי שחס וחלילה לא תחלה יותר מדי, ואם היא כבר בגן אז כמובן לא להפסיד ימי עבודה בשל כך ועדיין להישאר נטולת רגשי אשמה על שהשארתי אותה עם כל מיני שמרטפיות/ים. מי אמר/ה סופרוומן?

לכן אני עובדת שעות נוספות בלהפסיק לומר לעצמי ולבתי מה מותר ומה אסור לעשות כאישה, ואני מקווה שאצליח להעביר לה מסרים שהיא לאו דווקא חייבת לעשות הכל, אך עדיין לגרום לה לרצות להיות מישהי מעניינת. מקווה שאצליח לגרום לה להיות מוכשרת במה שתעשה, בלי להפוך אותה לעבד של מציאות שגדולה פי כמה ממידות האפשר. ובמיוחד אני מקווה שאצליח לגרום לה להסתכל בעתיד בגאווה ובהערכה על התקופה הנוכחית והקרובה שלנו. 

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ