המשפחתון
ד"ר אורנה דונת
ד"ר אורנה דונת. מה לא בסדר אתנו כחברהקרדיט: תמי אבן
המשפחתון

// ד"ר אורנה דונת

נניח שאת מרגישה אשה וברור לך שאת בת-אדם ואת יודעת שאת לא רוצה להיות אימא.

לךְ עשוי להיות שקט יחסי כשמכירה את עצמך היטב אבל סביר להניח שהחברה תספר לך ישירות או מאחורי גבך ובמרומז לכאורה, שאם את לא רוצה להיות אימא משמע שאת בעצם לא באמת יודעת על מה את מדברת: נשיותך פגומה ואנושיותך מוטלת בספק. כך נקבע. נקודה.

את הפרשנות הזו אני מכירה מקרוב; יהיה קשה למנות את הפעמים שבהן נוכחתי לראות עד כמה עצם הרעיון שאשה מבינה – מראש או בדיעבד – שהיא רוצה להיות לא-אימא-של-אף-אחד מקוממת את הסביבה ומעוררת בה זעם ופקפוק שמובילים שוב ושוב לניסיונות לאתר: "מה לא בסדר איתה?".

השאלה הזו זועקת בעיניי להיפוך. כבר שנים שהיא זועקת להיפוך: לא "מה לא בסדר איתה" אלא "מה לא בסדר איתנו. כחברה". מה קורה כאן שבלתי-מתקבל על הדעת שישנן נשים ובנות-אדם שרוצות להיות אימהוֹת בכל לבן ושישנן נשים ובנות-אדם שפשוט לא?

אישה בשמלה אדומה מטפסת בסולם על מבנה
נשים שטורפות את העולםצילום: אמיר בנאי

המענים על "טבע האשה", "המאזן הדמוגרפי", קדושת האימהוּת ו"פרו ורבו" כבר ידועים ומדוברים לרוב, נראה לי שמיותר להכביר עליהם מילים. מה שכן, עם השנים הולך ומתבהר לי שאחד המנגנונים המרכזיים להמשיך ולשמר את ההבחנה בין "מה בסדר" ל"מה שלא" הוא שליטה בדמיוננו. חברה לא רק שולטת בחלוקה (לא שווה) של משאבים; בחסימת נתיבים ובהסללה לנתיבים על-פי מעמד, אתניות ולאום; והיא לא רק שולטת בפתיחת דלתות ובנעילתן על-פי זהותנו המגדרית והמינית ועל-פי מצבנו הבריאותי – פיזית ונפשית. היא שולטת גם במה שאפשרי ולא אפשרי לנו לדמיין. כשהיינו ילדות וילדים, חלקנו זכינו לחלון צר של הזדמנויות שבו נדמה היה לנו שהכל פתוח ("אני אהיה אסטרונאוטית!"; "אני אהיה אסטרונאוט!"). רגעי חסד ספורים שבהם האמנו שמה שנרצה, אנחנו עוד נהיה. מהר מאוד מתברר לנו שלא, שלחברה יש תכניות אחרות בשבילנו ושבדיוק בגלל שהעזנו לחשוב שהכל פתוח, בדיוק בגלל זה – נדרש לעמוד על המשמר כדי לוודא שאנחנו בכיוון 'הנכון'. באמצעות הבעות פנים, שפת גוף ומסרים מפורשים מהסביבה נלקחת עבור רבות מאיתנו היכולת לדמיין משהו ששונה מן המוכתב. מספיק שילדה תגיד בארוחת שישי משפחתית ש"אני, אני לא אהיה אימא" (ויש מי שאומרות), ולמול פניה יישמע צחוק שמזלזל או שהיא תבחין בגבות שמורמות סביב השולחן ובתנועת יד שמבטלת דבריה ב"שטויות". וזהו. מאותו רגע מתחילות לרוב להימחק ממפת הדרכים של חייה אפשרויות אחרות, ומאותו רגע ישנו סיכוי סביר שהדמיון העתידי שלה יוחלף בדמיון עתידי קולקטיבי: ילדה, יש לנו חדשות בשבילך, תרצי או לא תרצי, את בדרך לאימהוּת.

הגבלת הדמיון לא מתבצעת באמצעות מחיקת נתיבים בלבד; היא מתבצעת גם באמצעות כיבוש: הדמיון שלנו נכבש מגיל צעיר מאוד על-ידי תסריטי אימה שלפיהם אם לא תהיי אימא צפוי לך עתיד של בדידות אומללה וקודרת; עתיד מיוסר שרווי בחרטה אין-סופית. פעם אחר פעם דמיוננו נכבש כשמוטחת נבואת-הזעם הקבועה שפוסקת ש"את עוד תתחרטי על זה!", שמבטיחה בנחרצות שצפויים לה חיים ריקים מתוכן וחסרי משמעות. שוב ושוב נעשים ניסיונות להעלים או להכתים את האפשרות שחיים עשויים שלא להסתיים ב-"Happy End" גם כשאימהוֹת, ושהם עשויים להסתיים ב-"Happy End" סביר מסוגו גם כשלא. היד החברתית לא מפסיקה להניח פעמון זכוכית שמכלֵה את החמצן מתסריטים אחרים שלא רק שעשויים להתרחש אלא שהם מתרחשים בעודי כותבת שורות אלה עבור נשים רבות שאינן אימהוֹת, ושטוב להן דיין. לא מושלם להן בהכרח. לא אידילי בוודאות. לא הרמוני כל הזמן. "רק" טוב להן דיין, כפי שהחיים יכולים להיות לפעמים מעצם היותם חיים: גרוטסקיים, דינמיים, מצריכי התמודדות.

במציאות חברתית שכזו חסרים לנו כל-כך תסריטים על נשים שעבורן אומללות בעקבות אי-אימהוּת היא מהן והלאה כשהיחידה שהורסת את המסיבה היא החברה שלא מפסיקה לנסות ולשכנע בגרסת עלילת-השווא שלה. חסרים לנו כל-כך תסריטים על נשים בשר ודם – נשים ש-ועוד איך קיימות – שקמות כל בוקר כשהן מוטרדות אולי ממחשבות על פרנסה ועל אפליה ועל הזדקנות, אבל שבו-זמנית הן מודות על הזכות שניתנה להן שלא להיות אימהוֹת, כי הן לא רוצות. חסרים לנו כל-כך תסריטים על נשים בשר ודם – נשים ש-ועוד איך קיימות – שעובדות בשכר, שלומדות, שיוצרות, שמתנדבות, שנאבקות, שחולמות, שחושבות ושמרגישות ושלרגע לא חסרה להן מערכת-יחסים עם ילדות וילדים שאותם הן צריכות לחנך ובהם לטפל. נגזלת מאיתנו היכולת לדמיין נשים שאוהבות וששונאות שבוכות ושמצחיקות, שטורפות את העולם לרגעים ושנטרפות על-ידו לעתים – מבלי שהן חוו היריון ולידה אבל שהן כן מחנכות או מטפלות במסגרת עבודתן או כדודות לאחיינים ולאחייניות. נגזלת מחיינו גם היכולת לדמיין נשים שאינן אימהוֹת שבזקנתן מסתכלות לאחור ולא מצטערות. נעדרת ההפנמה שכשאין רצון, אין בהכרח אובדן. לא מדובר בוודאות בהפסד אם מלכתחילה לא מייחלות לְפרס.

כל אלה חסרים – למרות שחיות פה במדינה נשים שאלו בדיוק קורותיהן – כי מסוכן לחברה לדמיין ולהפנים שחייהן עשויים להיות עולמות ומלואם בפני עצמם גם כשהן אינן אימהוֹת.

זו הסיבה שבגללה אני לוקחת בחשבון שמפגשים חזיתיים וכאובים עם חברה צרת-אופקים ודמיון לא מתקרבים אל קו הסיום בשנים הקרובות. אבל אני גם לוקחת בחשבון שאין מלבד להמשיך ולהתעקש שיש עוד תסריטים. יש.

כיוון שאני כבר יודעת שאחת התגובות הנפוצות בתום הקריאה של טקסטים שכאלה היא "את מי זה מעניין בכלל ולמה צריך לנפנף בזה? לא רוצה להיות אימא אז אל תהיי אימא! למי אכפת?" – אענה שתגובה שכזו היא דוגמא נוספת לדמיון שמוגבל. השאלה אינה האם אשה מסוימת מתגברת בכוחות עצמה על השידולים המאיימים ועושה כרצונה; השאלה היא למה מלכתחילה הם בכלל מוערמים. כל עוד לא ברור חברתית שיש כאן בעיה ומהי, מילים תיכתבנה בציבור כדי להעשיר דמיונות. כבר אמרו זאת לפניי ואני מצטרפת אליהם: במשטר כפייתי, הדמיון הוא חתרני.

ד"ר אורנה דונת, פוסט-דוקטורנטית בתכנית ללימודי מגדר ובמרכז לחקר וקידום בריאות האשה באוניברסיטת בן-גוריון. מחברת הספר "ממני והלאה: הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל" (2011) והספר "Regretting Motherhood"
(2016)

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ