על הורות, חרדה וכוחות-על

בשישי שעבר, רגע לפני שדיווחו על הירי בבר בתל אביב, אבא אחד ובנותיו עברו בשביל הגישה לביתם ונתקלו ביורה במנוסתו. דקות ספורות לאחר מכן התבררו העובדות ועד היום הם מתמודדים עם החרדות. יואב כהן-מנור מתעקש כי גם אל מול טרור אסור לנו כהורים לדרוש מעצמנו להיות סופרמנים

המשפחתון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
חיפושים אחר נשאת מלחם במרכז תל אביב בשבוע שעבר
חיפושים אחר נשאת מלחם במרכז תל אביב בשבוע שעבר
המשפחתון

// יואב כהן-מנור

ביום שישי הקודם, בשעות הצהריים, בעלה של ידידה טובה מאוד שלי חזר עם שתי בנותיהן הקטנות לביתם. כשהלכו בשביל הכניסה אל הבניין, האב שם לב לאדם זר בחצר הבניין. האיש הזר חלף על פניהם, ממהר משם. האב הרגיש שמשהו חשוד, ואחרי שהעלה את בנותיו הביתה יצא עם כלבו לחפש את אותו אדם זר. בערך באותו הזמן סירנות המשטרה החלו להישמע ברחובות הסמוכים. ידידתי, שהיתה בדירתה עם בנותיה, קיבלה באותו זמן טלפון מאחותה שסיפרה לה על ירי שאירע בפאב סמוך לבית הקפה שבו ישבה. רק אז הם הבינו מי היה אותו איש זר שמבטו הטריד את בעלה.

נשאת מלחם, החשוד בביצוע הירי ביום שישי שעבר, ב-2007
נשאת מלחם, החשוד בביצוע הירי ביום שישי שעבר, ב-2007. אדם זר ממהר בחצר הבנייןצילום: איציק בן מלכי

הצלחתי לדבר עם ידידתי רק בצהרי ראשון, וניכר היה בקולה שהמתח והחרדה שאפפו את דירתם התל אביבית הקטנה טרם התפוגגו. השבת הקודמת בביתם לא היתה שבת של אנשים שאיבדו, חלילה, את היקר להם מכל, אבל זו היתה שבת של אנשים שחשו לפתע כמה קרובים היו, לרגע אחד, לאבד הכל. חרדת המוות היא החרדה החזקה ביותר בנפש האדם, ואנו עסוקים רוב הזמן בניסיון להדוף את הכרת המוות מאיתנו. אנו מדחיקים את עובדת המוות באמצעות יצירה, באמצעות תכנון תוכניות, באמצעות צבירת רכוש והתמכרות להנאות החושים. אין הסחת דעת בעולם שלא ניתן להשתמש בה כהסחת דעת מעובדת המוות, ולעיתים נדמה שהתרבות כולה נועדה להשכיח מאיתנו את עובדת היותנו בני תמותה. ואז, ברגע אחד, המוות מתקרב אליך ואל היקרים לך, ומפרק את כל ההגנות שלך.

בשלב מסויים ידידתי ואני הפסקנו לדבר על הזעזוע שלה והתחלנו לדבר על כיצד הבנות הקטנות שלה התמודדו עם האירועים במהלך השבת. בעוד ידידתי מספרת לי כיצד בתה דיברה ללא הרף, עד כי היא עצמה איבדה את הסבלנות להקשיב לה, היא החלה להאשים את עצמה על שהיא אמא נוראה, שלא המשיכה להקשיב עוד ועוד לבתה שפרקה מעליה את המתח בדיבור אינסופי.

מעשה ההלקאה העצמית של ידידתי הזכיר לי את סופרמן. בסרט סופרמן הראשון עם כריסטופר ריב, שיצא בשנת 1978, ישנה סצינה שבה לואיס ליין, הכתבת, נופלת ממסוק שנתקע בגורד שחקים. בעת נפילתה תופסות אותה לפתע שתי זרועות, וכשהיא מביטה מבוהלת בפניו של הגבר שאוחז בה ומרים אותה באוויר, הוא מרגיע אותה ואומר: ״אני מחזיק אותך״. ״כן,״ לואיס ליין עונה, ״אבל מי מחזיק אותך?!״ בתגובה לשאלה הזו סופרמן מחייך חיוך קטן, ועף עם לואיס ליין בזרועותיו.

השאלה ״מי מחזיק אותך״ היא שאלה מרכזית ביותר במערך המשפחתי. דונלד ויניקוט, הפסיכואנליטיקאי הנודע, השתמש במושג ״החזקה״ כשתיאר את תפקיד האם ביחסיה עם התינוק הרך. לפי ויניקוט, תפקיד האם מודגם בצורה הטובה ביותר באופן שבו היא אוחזת את התינוק, פיזית ונפשית כאחת, ונותנת לו את התחושה שהוא בטוח ומוגן ושהסביבה קשובה אליו ומותאמת אליו. לעומת זאת, תפקיד האב הוא להחזיק את האם והתינוק ולתמוך בהם כדי שהאם תוכל להפנות את המשאבים הפיזיים והנפשיים שלה לטפל בתינוק ולהחזיק אותו. ואם מישהו מכם שואל ״אבל מה עם האב? מישהו מחזיק גם אותו?״, נדמה לי שאפשר לשאוב תשובה מציטוט שמיוחס לויניקוט: ״כדי לגדל ילד אחד דרוש כפר שלם״.

 כהורים אנו נוטים לשכוח את אותם אנשים שעליהם אנו יכולים להישען ושיכולים לבוא ולהציל אותנו כשאנו מתמוטטים. כמובן, אנחנו משתמשים מעת לעת ברשת הבטחון שלנו - בדרך כלל ההורים שלנו - לצרכים פונקציונליים כמו עזרה באיסוף הילדים מהגן, בייביסיטר או עזרה כספית. אבל כשמדובר בלהחזיק את התסכול, החרדה וחוסר האונים שלנו (גם בחיי היום-יום וגם בעתות משבר), נדמה שאנחנו שוכחים לעתים להיות מוחזקים, שוכחים שזו לא משימה שנועדה לאדם (או לזוג) אחד ומאמינים איפשהו בתוכנו שאנחנו סופרמן, שעלינו לשאת את הכל על גבינו.

הבעיה, כמובן, נעוצה בכך שלמרבה הצער סופרמן לא קיים. בסרט, בפנטזיה, סופרמן יכול לאחוז את לואיס ליין בזרועותיו ולהמשיך לרחף באוויר. במציאות, אם אנחנו נחזיק את לואיס ליין, נביט למטה ונראה שאף אחד לא מחזיק אותנו - אנחנו פשוט ניפול.

זה עניין מאוד מפחיד, לא להיות סופרמן, משום שבין היתר המשמעות של כך היא חוסר היכולת להיות הורה מושלם. אלא שבמציאות של טרור מאוד קשה לוותר על פנטזיית ההורה המושלם ולהסתפק במה שויניקוט הגדיר כ״הורה טוב דיו״, הרי, היכן אנו יכולים להרשות לעצמנו לא להיות מושלמים? דווקא כשאנו שומרים על חייהם של הילדים שלנו? כשאנו שומרים על הנפש של הילדים שלנו ומנסים להגן עליהם מפני החרדה שמלווה גם אותנו, כדי שלא יפתחו טראומות?

ידידתי לא היתה אמא מושלמת מכיוון שלא היתה בה סבלנות להקשיב במשך כל השבת לבתה המספרת ללא הפסק את סיפור המפגש עם המחבל. היא היתה זקוקה גם לזמן לעצמה. זמן לעבד את החרדה שלה עצמה. אבל היא בהחלט היתה טובה דייה, משום שהיא כן הקשיבה, לפרקים. ומשום שהיא ניסתה. והילדים שלנו לא זקוקים להורים מושלמים, הם זקוקים להורים שמנסים, שמשתדלים, ומצליחים קצת, מדי פעם.

מציאות של חרדה היא הרבה פעמים מציאות של דיכוטומיה, של שחור ולבן בלי אפשרות לראות גוונים של אפור. או שנגן על הילדים שלנו באופן מושלם או שניכשל. אין אמצע. כשאנו מצויים בחרדה, המרחב כולו מצטמצם לשביל אחד שאפשר ללכת בו בבטחה. העולם הופך לגשר צר מאוד, וכל טעות היא בעלת פוטנציאל הרה אסון. כשאנו חיים בתחושה כזו, כל רגע שבו לא עשינו את הדבר המושלם מעורר בנו רגשות אשם. אחת הדרכים היעילות להתמודד עם חוסר המושלמות שלנו היא לא לנסות להיות מושלמים, אלא למצוא את מערך התמיכה שלנו. להעזר באנשים שאנו יכולים להתייעץ איתם או שיכולים לבוא ולעזור לנו במקרה של צרה ולהפחית מעט מהמשקל שעל גבנו, מהמשקל שעל לבנו.

ואולי, דווקא בשביל להכיר בכך שאנחנו לא יכולים באמת להגן על הילדים שלנו מכל הסכנות האופפות מכל עבר, ובשביל להכיר בכך שאנחנו לא יכולים להיות הורים מושלמים, אלא רק טובים מספיק, ושגם את זה אנחנו לא יכולים לעשות לבדנו - אולי בשביל זה נדרשים כוחות-על.

יואב כהן-מנור הוא ביבליותרפיסט (.M.A), עובד עם ילדים, נוער והורים, ובעל הבלוג "סיפור חדש"

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ