המשפחתון
על ספסל אמא ונערה עם הגב אליה. אילוסטרציה לכתבה
קרדיט: Getty Images
המשפחתון

// ליסה דאמור, ניו יורק טיימס

פסיכולוגים טענו מזמן שבני נוער לעתים מתמודדים עם רגשות לא נוחים באמצעות העברתם להוריהם. זוכרים איך התינוקת שלכם נתנה לכם ללא מלים עטיפות ריקות או בקבוקי שתיה ריקים, ואתם קיבלתם אותם מידיה באופן רפלקסיבי גם כאשר שניכם עמדתם ממש ליד פח האשפה? במקבילה של גיל ההתבגרות, האשפה היא רגשית ולא ממשית, אך ההשפעה זהה: בני הנוער שלנו לעתים מקלים על משאם על ידי העברת הבעיות שלהם אלינו.

מתבגר המחפש אמפתיה אינו כמו מתבגר המבקש לפרוק רגשות. זה ההבדל בין מתבגר השואל ברפיון: "יש לנו גלידה? נכשלתי במבחן היום ורק צ'אנקי מאנקי יהפוך את החיים לנסבלים" למתבגר המכריז בשטף: "רק לידיעתך, נכשלתי היום במבחן", ובורח לטלוויזיה. הראשון מבקש חמלה מהוריו, השני פורק תסכול.  

העברת רגשות קשים להורים אינה נחלת הדור הזה בלבד (וגם, כמובן, לא מוגבלת לבני נוער בלבד). זכור לי לילה בודד בשנה הראשונה שלי בקולג' כשהתקשרתי לאמי להתלונן על געגועים הביתה. היא האזינה בשקט, ואז הציעה עצות חכמות רבות לשיפור את המצב. שללתי כל אחת מהעצות על הסף וטרקתי את הטלפון בנימה מלנכולית. השותפה שלי הגיעה לחדר, וכאילו לא היה דבר יצאנו לבלות. כשאמי התקשרה בבוקר למחרת כדי לדרוש בשלומי, הופתעתי מהתשישות שבקולה. היא היתה ערה רוב שעות הלילה מדאגה.

האם הודיתי לאמי על שנתנה לי כתף להישען עליה בשעת מצוקה? לא. לא הייתי מודעת לכך שהעברתי לה שרביט רגשי כבד, יותר משהיא היתה מודעת להסכמתה לקבל אותו ממני כדי שאוכל להמשיך בקלילות לדרכי. כמו רוב בני הנוער, התייחסתי לעצב שלי מליל אמש באותו אופן שבו כולנו מתייחסים לזבל שאנו זורקים. נפטרתי ממנו. סיימתי איתו. כשאמי התקשרה בבוקר למחרת, בהחלט לא היה לי שום עניין לחזור לאותם רגשות שליליים מליל אמש.

אז מה עושה ההורה אוגר-האשפה ונטול-השינה? לרוב כלום. שום דבר מלבד לקחת אל עצמו את האשפה הרגשית ולהיפטר ממנה. עבור רבים מבני הנוער המתמודדים עם בעיות, השלכת התחושה הקשה להוריהם היא תרופה בפני עצמה. העברת העומס לאמי שיחררה אותי ואיפשרה לי למצוא פתרונות לגעגועים שלי בעצמי. בעבודתי כפסיכולוגית, פגשתי מתבגרים רבים שהיו נשברים בעקבות כישלון במבחן, ולאחר שהסתירו את הקושי שלהם מההורים הם נאלצו להתמודד עם אותו פחד משתק מכישלון גם במבחן הבא.

הורים שכורעים תחת העומס הרגשי של ילדיהם המתבגרים זקוקים לתמיכה מבני זוג, משותפים אוהבים ומחברים. אני יודעת שאבי היה מטפל באמי בזמן שהיא היתה מטפלת בי. עם הזמן והניסיון, הורים יכולים לקבל פרספקטיבה בריאה יותר לצורך של ילדיהם להעביר אליהם את נטל רגשותיהם, ולהתנחם מהמהירות שבה המתבגרים חוזרים לשיווי משקל ברגע שהסירו מעצמם את המצוקה.

כמובן, כמעט כל דבר שאפשר לעשות יכול להיות מוגזם. הקלות שבה בני נוער יכולים כעת לשגר הודעת טקסט מדאיגה, גרמה, ללא ספק, לזינוק של הורות-הליקופטר. אני בטוחה שגם לי היו רגעים של "אני רוצה את אמא" כמה פעמים ביום בתיכון ובקולג'. אבל אז לא יכולתי תמיד לפנות לאמי כדי לספק את הצורך הזה, וחברותיי ואני היינו מתנערות מההרגשה הזו באמצעות תמיכה אחת בשנייה או במציאת הסחות דעת. טלפונים סלולריים יכולים ליהפך במהירות לפירי אשפה. לכן עלינו גם להיות ערים למהירות שבה אנו מגיבים לקריאות מצוקה מבני נוער שלא למדו להתמודד בעצמם עם קשיים ודילמות יומיומיות. "איזה באסה שנכשלת במבחן. מה אתה הולך לעשות? אוהב אותך, אבא", היא תגובה סבירה והולמת להודעה של נער מוטרד.

גם חקר המוח וגם ההיגיון הבריא מלמדים אותנו שגיל הנעורים מלא ברגשות קיצוניים ורבי עוצמה. באופן כללי, לבני נוער יש כלים רבים להתמודדות עם מהמורות יומיומיות בדרך (הדאגת הוריהם הוא רק אחד מהם), אבל גם הנער היציב והעמיד ביותר יכרע תחת נטל רגשותיו אם לא יוכל לפרוק חלק מהנטל הרגשי על מישהו שהוא יכול לסמוך ולהישען עליו. בימים אלה של הודיה וחגים משפחתיים, חשוב לתת את הכבוד הראוי ולהעריך את המתנה שההורים נותנים לילדיהם לאורך כל השנה: המוכנות להכיל, לקבל ולפרוק את כל הריקושטים הבלתי נמנעים שמגיעים עם גיל הנעורים.

ליסה דאמור היא פסיכולוגית קלינית, הכותבת בלוג על בני נוער ומתבגרים בניו יורק טיימס (קישור לבלוג)

מאנגלית: אביב דילבסקי

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

כתבות מומלצות

ליברמן בישיבת סיעת ישראל ביתנו, אתמול

כולם יודעים מה ליברמן רוצה, אבל איש לא יודע מה הוא באמת רוצה

לוקה

הלילה הגדול בקריירה של דונצ'יץ' היה התגשמות הסיוט של פופוביץ'

פינת האוכל על 
רקע ציורים של דני קרוון ובורלה מרקס

"במקום תחתונים קנינו אמנות". ביקור בביתו של אדריכל נוף

זוג ישראלי בדרך לחופה

האובססיה הישראלית שמתגלה תחת אש ועוד 9 המלצות של עורך "הארץ"

ליאו מסי, אמש בבלומפילד

בפסטיגל של אוהדי הכדורגל היה חסר ניצוץ. עד הדקה ה-84

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ