המשפחתון
איור של בובה רוסית (בבושקה) בצורת אמא ובתוכה בובה קטנה יותר בצורת תינוקת
קרדיט: איור: מורן ברק
המשפחתון

// יעל קציר 

שום דבר לא הכין אותי לעוצמת הרגשות שמגיעה כשהתינוקת שלי גדלה ונהיית לילדה.

לפני כמה ימים עוד דאגתי מתי היא תעמוד ותלך כבר, מתי היא תדע לומר לי מה היא רוצה, והיום כשהיא מנצלת כל הזדמנות לעמוד ולהעיף כל מה שבטווח הגובה החדש שלה, ואומרת איממממה (אמא), מה-מה (מים), א-תה (אמבטיה או סבתא), הנה צץ (הנה המוצץ), י-דה (ילדה) ועוד ועוד, אני לא יכולה להוריד ממנה את העיניים (באמת. לא יכולה. כי אחרת - נזק) ומתפעלת מהפלא הזה שיצא מהגוף שלי ועכשיו נהיה עצמאי וייחודי וכולי שלולית של אושר.

הייתי מאושרת מהשניה שהיא נכנסה לחיי. ועדיין, העוצמה המתגברת של הרגשות מהממת אותי מדי פעם, תופסת אותי בקישקע ומקשה עלי לנשום לכמה רגעים. זה. לזה חיכיתי. 

אין לי מושג אם אמהות שילדו אחרי טיפולי פוריות מאושרות יותר מאמהות שנכנסו להריון בקלות. לתחושתי, ההתבשלות האיטית והציפייה הארוכה גרמו לי להיות יותר אסירת תודה ולהעריך יותר כל רגע, גם את אלו הקשים. אבל אולי זה גם קשור לאופטימיות שבי או לדברים אחרים. 

אמנם גם לי אין כוח בלילות, או בבקרים אחרי התעוררויות מרובות, אבל אז היא קופצת עלי ומתגלגלת מצחוק, או נצמדת אלי ומחבקת אותי חזק חזק ופותחת פה גדול כדי לנשק וגורמת ללב שלי להתעורר בשניה. 

כשהיא לא נרדמת או בוכה בלי סיבה ממשית זה מתסכל מאוד, אבל גם כאן אני מוצאת שבמקרים רבים חינוך זה עניין של החלטה, וברגע שהחלטתי שהתלוננתי מספיק ועכשיו עלי לעזור לה להתעורר פחות בלילה - היישום כבר קל יחסית. 

כשאומרים לה ״לא״ היא מתעודדת לחזור שוב ושוב על הפעולה שזיכתה אותה בתשומת לב משעשעת שכזו, ואם מנסים לכעוס עליה היא מייד מציגה את כל רפרטואר החמידות שלה ברצף: פרצופים, ריקודים ושאר חידושים. היא יצור מתוחכם מאוד, הקטנטונת הזו, ובכל זאת, עליי להודות, לא שונה באופן מהותי מכל ילד אחר. פרט אולי לעובדה הלא שולית שהיא שלי. והיא מאפשרת לי לצפות בה ולחזות בהתפתחותה בזמן אמת. 

האהבה הזו אליה חזקה מכל דבר שהרגשתי או חוויתי בזמן האחרון, ואולי בכלל. והיא כבר לא מורכבת רק מפנטזיות שהיו לי על איך זה יהיה לגדל ילדה, אלא מתחילה להתעצב ולהתעצם מיכולות ממשיות שהיא מציגה, ומהשותפות שלנו בתהליך הגדילה. בכל יום שהיא יותר ילדה אני יותר אמא. וכשהיא תתחיל לדבר יותר, ולספר לי איך היה בגן, או על מה היא חולמת - זה יהיה אפילו יותר מרגש. וכשהיא תגיד לי "אמא, אני אוהבת אותך" תצטרכו, כנראה, לגרד אותי מהרצפה ולהספיג איכשהו את השלולית שתישאר שם אחריי. 

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ