המשפחתון
גבר ואישה בהריון שרועים על ספה וקוראים ספרים
קריאה בהריון. הספר סיפק מזורקרדיט: וויטני באקנר
המשפחתון

// ירדן גרינספן

המאמר פורסם במקור באנגלית באתר lithub.com

הדבר הראשון שעשיתי כשגילינו שאני בהיריון היה ללכת לחנות ספרים יד-שניה ליד הבית ולקנות מהדורה משומשת של ספר ההיריון האמריקאי הקלאסי "מה לצפות כשמצפים לתינוק" (What to Expect When You’re Expecting). בזמנו חשבתי שעשיתי את זה כי הייתי צריכה ייעוץ. החלטנו שלא נספר לאף אחד, אפילו לא להורים, עד שנעשה אולטרסאונד הראשון ונשמע בפעם הראשונה את דופק העובר. אנחנו גרים בארצות הברית, ומהר מאוד גילינו שהשיטה פה קצת שונה מבארץ. התקשרתי למרפאת נשים והכרזתי בחשיבות עצמית, "אני בהיריון! מה לעשות? לקבוע תור? לעשות בדיקות דם?"

"תבואי לעשות אולטרסאונד בשבוע העשירי להיריון," המזכירה ענתה ביובש.

שבוע עשירי. היה לי עוד חודש לחכות עד לשבוע העשירי. חודש בו לא היה לי שום דבר לעשות חוץ מלהמציא תירוצים למה אני לא שותה יין תוך כדי המתנה לבחילות שיתחילו. בלי בדיקות דם, בלי בדיקות שתן, בלי שום הוכחה שהדבר הזה קורה בתוכי חוץ משני מקלות ספוגי שתן ושדיים כואבים.

העובדה שלא שיתפנו אף אחד בחדשות ולא קיבלנו גושפנקא מרופא, הורה, או חברה עם ניסיון, לא על עצם קיום העובר ולא על אופן ההתמודדות שלי אתו, עוררה אצלי יותר חרדה משציפיתי. מה אם בדיקת ההיריון הביתית הייתה שגויה? או מה אם הבדיקה הייתה נכונה, אבל אני אהרוס את ההיריון איכשהו פשוט מעצם היותי לבד, ללא תמיכה מבחוץ?

מה שעזר קצת היה העותק המהוה והלא-לגמרי-מעודכן של "מה לצפות כשמצפים לתינוק". הספר הציע שפע של שאלות חרדתיות ותשובות מרגיעות, בנוסף לרשימה של סימפטומים פיזיים ורגשיים – פחות או יותר כל סימפטום בעולם – שרבים מהם כבר התחלתי לחוות. הספר הבטיח שהם – ואני – נורמליים לחלוטין.

זה בדיוק מה שהייתי צריכה: שמישהו או משהו יגידו לי שאני בסדר, שאני טובה. אבל חשוב מכך היה עצם קריאת הספר. באמצעות הצבת הקריאה של מאה העמודים הראשונים עד לנקודה בה הייתי בהיריון בראש סדר העדיפויות שלי, כבר הוכחתי לעצמי שאני אימא טובה.

*

עכשיו אני יודעת שהסיבה שקניתי את הספר מיד הייתה בסיסית הרבה יותר מצורך בייעוץ. למרות העובדה שהספר סיפק מזור לחוסר הוודאות שלי, הייתי קונה אותו גם אם הייתי ההריונית הכי בטוחה בעצמה בעולם. מאז שאני זוכרת את עצמי, קריאה וכתיבה היו הדרך שלי לנווט את דרכי בחיים וללמוד כיצד לחיות אותם. מהשירים האפלים שכתבתי בחדר השינה של ילדותי, עבור ברומן שעבדתי עליו בזמן התואר השני בכתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה, וכלה בספרים שאני מתרגמת למחייתי, תמיד נתתי לספרות להוביל את חיי. בדרך כלל לא מדובר בספרי עזרה עצמית או ספרי הדרכה. אני מעדיפה למצוא דרכים עקיפות לפענח את חיי באמצעות קריאת רומנים או ספרי זיכרונות שאין להם שום קשר ברור לחוויות שלי. אני כמעט אף פעם לא מחפשת ספרים שעוסקים בנושא מסוים, מה שעושה את הקריאה לצורך הישרדות להרגל מקרי, מפותל, ולעתים קסום. אני מוצאת חוזק במקומות בלתי צפויים. לאחרונה, למשל, מצאתי אותו בכרך הראשון של סדרת "המאבק שלי" מאת קארל אובה קנאוסגארד הנורבגי, המתאר חוויה הרחוקה ממני אלפי קילומטרים, ובכל זאת ריסק לי את הלב.

כעת, בסיטואציית ההיריון החדשה והזרה לי לחלוטין, בעוד הגוף שלי עושה דברים שלא היה לי מושג שהוא יודע איך לעשות, בעוד המוח שלי מנסה להדביק את הקצב, והרגשות שלי משתוללים, היה נראה הגיוני לחפש משהו ישיר וברור יותר: ספר על היריון. זה מה שנשים בהיריון קוראות. זה חלק מהקאנון שלנו, והיה עלי להכיר אותו.

השבועות חלפו. עשינו כמה בדיקות, סיפרנו למשפחה ולחברים קרובים, וקיבלנו שלל עצות וסיפורים. ככל שהחדשות הפכו לפומביות והגוף שלי פרץ ממצב הזומבי של הטרימסטר הראשון וחזר לאהוב אוכל ותנועה, הוקל לי יותר ויותר. ואז תקפה אותי תחושת אשמה משתקת. עכשיו כשסיפרנו לאנשים והלכנו לראות רופאים יכולתי לחזור לחיים – היו לי מאמרים לכתוב, ספרים לתרגם, ובדיוק עברנו דירה, מה שאומר שהייתי צריכה לפרוק מזוודות, לסדר, ולהכיר את השכונה החדשה. לפעמים חלפו כמה ימים בהם בקושי עשיתי או חשבתי על שום דבר שקשור לתינוק וכמעט שכחתי מהחייזר הקטן שגדל בתוכי. איזה פספוס, חשבתי – זה חולף על פניי! פעמים אחרות, נשאבתי כל כך עמוק לתוך אתרים ובלוגים על היריון שלא הצלחתי לעשות שום דבר אחר. איזה פספוס, חשבתי שוב – אני בת אדם עם מוח ודחפים יצירתיים. לאן הם נעלמו? שתי הנטיות גרמו לי להרגיש זוועה. בכל רגע נתון הייתי אימא גרועה או אדם גרוע, מאחר ולא יכולתי לפנות מקום בראש בו זמנית גם לחלק שרצה להתענג על החוויה הייחודית וגם לחלק שרצה גירוי אינטלקטואלי. ההקלה הגיעה בזכות חברה חכמה שהיא אימא חדשה, שהזכירה לי שיהיה המון זמן להרגיש אשמה וחרדה אחרי שהתינוק ייוולד. עכשיו זה הזמן פשוט להיות, היא הסבירה. "את עדיין את," היא כתבה לי בהודעה, "אפילו שכרגע את גם אינקובטור".

המשפט הזה פעל כמו קסם, והקסם הלך והתעצם כשהתחלתי לקרוא את הספר "לגדל את בבה" (Bringing Up Bébé) מאת פמלה דראקרמן, שהומלץ לי על-ידי חברה חדשה שהיא אימא חכמה ונראתה לי רגועה להפליא. הספר עוסק בחוויה של אישה אמריקאית שילדה וגידלה ילדים בפריז, ולמדה על "חוכמת ההורות הצרפתית". כבר בעמודים הראשונים הסופרת כותבת על החרדה והפרפקציוניזם שמתעוררים בעקבות חשיפה מוגזמת למידע מהסוג הלא נכון, מידע מהסוג שגורם לאישה להטיל ספק בכל דבר שהיא עושה במהלך ההיריון. היא דנה בדיוק בתחושה שנאבקתי אתה: התחושה שהגוף והמוח שלי נשאבו אל תוך דימוי רב עצמה של אימהות שלא השאיר שום מקום בשבילי. היא אפילו הפנתה את תשומת לבי לכמה מהסטנדרטים הנוקשים והבלתי אפשריים שספרים כמו "מה לצפות" מציבים – שעליי בכל זמן נתון לשים את צרכי העובר בעדיפות גבוהה יותר מהצרכים שלי, ובגדול להשתדל לא ליהנות משום דבר יותר מדי (אכילה במסעדות? מסוכן! אורגזמה? חס וחלילה!)

חשוב מכך, אהבתי את הרעיונות של הספר על גידול ילדים. דראקרמן הציגה תרבות בה מסגרת קשוחה של חוקים מותירה הרבה מקום לכיף ילדותי עבור הורים וילדים. היא הציעה דרכים ליצירת משפחה בה ילדים ישנים כל הלילה, אומרים "שלום" לאורחים, ומוכנים לשמוע את המילה "לא," ובה לאימא מותר להיות יותר מסתם רחם מהלך בטרנינג. אהבתי מאוד את הרעיון שכשתינוק מתחיל להשמיע קולות בשנתו כדאי לעצור לפני שניגשים אליו ולראות אם הוא יירדם בחזרה בלי עזרה, את המחשבה שאפשר לתת לילדה לשעשע את עצמה מבלי לדובב ולעצב את המשחק שלה, ואת האפשרות להגביל אכילת מתוקים לשעה מסוימת אחר הצהריים, בה כל המשפחה יושבת ביחד לקפה ועוגה. ממש יכולתי לדמיין את עצמי עושה את זה.

נראה היה שמצאתי את הספר היחיד שאי פעם אצטרך לקרוא – ספר שהביע במילים את סערת הרגשות שלי, שאפשר לי לחוש הזדהות ואמפתיה, לשים את עצמי בנעלי הדמויות, ולהבין מה אני רוצה הרבה יותר טוב. הספר הזה עשה כל מה שרומן טוב צריך לעשות. כמובן שכחובבת ספרים מושבעת כל מציאה טובה רק פותחת את התיאבון, אז התחלתי לברר אצל חברות אחרות איזה ספרי הורות (מונח כללי שאשתמש בו בכדי להתייחס לספרים על היריון, לידה, וגידול ילדים) הן אוהבות. התמקדתי בחברות שאוהבות לקרוא, במחשבה שככה אמצא ספרים כתובים היטב, כמו "לגדל את בבה," ולא רק ספרים שמספקים מידע – ספרים שיזינו את הצורך שלי בכתיבה טובה כמו גם את הצורך שלי בידע. התשובות שלהן הפתיעו אותי. מסתבר שהחברות האימהות הקוראות שלי השתדלו להימנע מספרי הורות. לכל אחת מהן יצא לקרוא אחד או שניים בעבר והחוויה ביאסה אותן. לכל היותר הן יכלו לחשוב על ספר אחד שהן לא שנאו.

החברות האלה סיפרו לי שהן הרגישו שהגישות הממוקדות של הספרים האלה דיכאו אותן – זה היה כאילו שכל הורה, רופא ילדים, או מחנך האמין בתאוריה אחת מקיפה ודחה כל אחת אחרת. צרות המוחין הזו גרמה לחברות שלי להרגיש כלואות ומיוסרות. בניגוד לשפע הפרוזה וספרות העיון שהן קראו, ספרים שהעניקו להן השראה ותחושת חופש, ספרי ההורות גרמו להן להרגיש ששופטים אותן, ושהעולם שלהן מוגבל ומצומצם. גיליתי שהן ייחסו ערך לעצם הרעיון של קריאת ספרי הורות רק כשהספרים תאמו לגישות האישיות שלהן וגרמו להן להרגיש מועצמות ומוצדקות בדעותיהן. כשהן לא התחברו לספר, עצם הפעולה של קריאת ספרי הורות נראה להן מיותר, מקובע מדי, ואפילו יומרני.

גם בעלי לא רצה לקרוא את הספרים האלה. הוא הרגיש שעדיף יהיה לנצל את תקופת ההיריון בקריאת כל הספרות היפה שנערמה לנו על המדף. במילים אחרות, הוא היה בעד שימוש בחלק העצמאי של המוח שלנו, זה שלא קשור לילודה, כל עוד הדבר היה אפשרי.

יכולתי להבין אותו. בקרוב, כל החברות הזהירו אותי, אהיה כל כך עייפה, מותשת, ועסוקה בשאלות על הורות שלא יהיה לי זמן או מקום במוח לשום דבר אחר, ובעוד שלי כל ההכנות האלה בכל זאת עזרו להירגע, עבור בעלי משמעות הדבר הייתה להגביל ולצמצם את המוח שלו מוקדם מן הדרוש.

ובכל זאת, רציתי עוד. אז עשיתי מחקר משלי על ספרים שנחשבים טובים והתחלתי לעשות את דרכי החל ב"ההורה הבטלן" של טום הודג'קינסון, עבור ב"היפנובירת'ינג" של מארי פ. מונגן, "לידה בהדרכת הבעל" של רוברט א. בראדלי, וכלה ב"מלידה עד גיל שנה" של מור אסאל וענת בר לב-אפרתי. המשכתי גם לקרוא על כל חודש היריון בתורו בספר "מה לצפות כשמצפים לילד" ולהתעדכן בכמה בלוגים מאוזנים וכתובים היטב. הקריאה הייתה אינפורמטיבית ומאירת עיניים, וגרמה לי להרגיש תחושת הישגיות עצומה. אבל בכל פעם שהרמתי את עיניי מהספר, מצאתי את עצמי הנציגה היחידה של מחנה האנשים שמשלבים את אהבת הקריאה עם הצורך בקריאה.

*

אני חושבת שהצרפתים היו מסכימים עם החברות שלי ועם בעלי, שלנשים שנהנות מקריאה כדאי לנצל את הזמן הפנוי לפני הלידה לקריאה ספרותית מהסוג שמעיף אותן למחוזות קסומים ורחוקים ומעורר השראה ליצירה. וכעת, ממעמדי המתקדם בחודש השמיני, אני מבינה למה הכוונה.

חוויית היריון מרגשת עד טירוף ומוציאה מאנשים המון עדינות ורצון טוב. אבל היא גם מהווה עומס אדיר, לא רק על הגוף, אלא גם על הנפש. יש כל כך הרבה על מה לחשוב ומה לשקול, כל כך הרבה תכניות לעשות ולבטל. הזמן נמצא תחת מתקפה: יש תורים לרופאים, בדיקות דם, סקירות שעורכות נצח. יש התעמלות, תרגילים לחיזוק רצפת האגן, טכניקות רגיעה, יוגה להיריון, קורס הכנה ללידה. בנוסף לכל השאר יש צורך לישון יותר, לבשל ארוחות בריאות ומסובכות, לשבת בשקט באמבטיה, לצאת למסעדה בלי למצוא בייביסיטר, לא לעשות כלום בפעם האחרונה לתקופה הקרובה. וכמובן, אין חופשת טרום-לידה. יש עבודה, ולפעמים דחוף אפילו יותר לסיים אותה מאחר והשעון מתקתק.

לתמרן בין כל האלמנטים האלה מקשה מאוד למצוא את הזמן והכוח לקרוא בכלל, ונוסף על כך יש כמה שינויים פיזיים לתהליך הקריאה: שתי תנוחות – שכיבה על הגב ושכיבה על הבטן – נגזלו ממני בברוטליות. אני יכולה לקרוא בשכיבה על הצד, אבל סביר מאוד להניח שאירדם או שבמקום להתרכז בקריאה אעקוב אחר תנועות עובר חמודות. או שאני יכולה לשבת ולהישען אחורה ולהניח את הספר על הבטן, שזה די נוח, כמו מדף בילט-אין, בהנחה שמדובר בכריכה רכה, אבל יכול להיות קצת כואב כשמדובר בכריכה קשה. זמן הקריאה ונוחות הקריאה מוגבלים, ולכן הבחירה בין ספרות יפה לספרי הורות נעשית אפילו יותר משמעותית בימים אלה. בטרימסטר הראשון הייתה לי פנטזיה שאסיים לקרוא את כל הרומנים שממתינים לי על המדף לפני הלידה. זה כבר לא יקרה. הפנטזיה ההורית שלי על קריאת כל ספרי ההורות הטובים גם היא לא מציאותית.

שאלה נוספת היא, האם הספרים שווים את זה? כפי שקורה רבות בקריאה ספרותית, נתקלתי בהמון ספרי הורות מהסוג הלא נכון – ספרים מהסוג שגרמו לי להרגיש קטנה ובלתי כשירה, אפילו ספרים שהעליבו אותי. היו כמה ספרים שהתחלתי לקרוא ומיד זנחתי כי הם עוררו בי חוסר נוחות – הם תקפו אותי עם כל הדברים שאני צריכה לעשות למען הישרדות התינוק שלי בלי להבטיח לי שאני מסוגלת לעשות אותם. אבל אפילו בספרים שאהבתי היו המון עצות שהרגיזו אותי. אני לא חושבת שהציפייה של טום הודג'קינסון שהורים יימנעו מלקחת ילדים לכל מקום בו כסף מחליף ידיים היא מציאותית. אני לא תמיד מדברת בלחישות אוהבות בכדי להרגיע את העובר כמו שמציעה מארי מונגן. כעסתי מאוד כשרוברט בראדלי המליץ לבני זוג לצחוק עם בנות הזוג שלהם, לא עליהן, או שהן "יאכלו לכם את הראש".

*

אז למה אני ממשיכה לקרוא ספרי הורות?

כל קריאה היא הימור, ועל הקוראת לקבל על עצמה התחייבות זמן מינימלית לפני שהיא יכולה להחליט אם ספר מסוים שווה את הזמן שלה. פחות או יותר מאז שהתחלתי לקרוא הייתי מוכנה לקבל על עצמי את הסיכון הזה, ואין לי שום בעיה להשקיע קצת זמן בלנסות ספרי הורות שונים ולראות אם הם מתאימים לי או לא. הסיכון הוא גבוה יותר מבחינה רגשית, אבל עבורי זה תמיד היה המצב כשזה נוגע לקריאה. ספרים נשארים לי בראש ובלב, וזה יכול לפעמים לכאוב.

ועם זאת, אני מוצאת שלרוב אני מסוגלת לשים בצד את הדחף לשיפוט עצמי כשספר מקדם שיטה שאני לא מסכימה אתה או מרגיש כאילו הוא תוקף אותי באופן אישי. אני רוצה לדעת הכול על הניסוי המשונה הזה שנקרא היריון, ותחושת לוזריות חולפת היא מחיר נמוך לשלם תמורת מתנת הידע.

חשוב מכך, אני עדיין אני: בת אדם עבורה קריאה תמיד הייתה תכונה מגדירת אופי. בת אדם שקוראת את דרכה אל השינוי. כעת, בתור אימא לעתיד המגדלת חיים חדשים בתוך גופה, אני מוצאת את עצמי שוב בפרשת דרכים. אין לי שום צורך להיות מומחית, אבל איך שלא יהיה עלי ללמוד איך להיות האדם החדש הזה, והספרים הם, כמו תמיד, האמצעי שלי להשלים את המשימה. בעוד שספרי ההורות שייכים באופן רשמי לחלק האימהי של המוח שלי, יש להם היכולת היקרה מפז לחבר בין שני חלקי הקיום שלי: החלק המוכר – אני האדם, והחלק החדש שאני עדיין מנסה לגלות – אני האימא. התודעה שלי כקוראת, והגוף שלי כאינקובטור. אני רוצה ביטחון, ואני רוצה ידע. אני מקווה שאם אתמיד בקריאת ספרים מהסוג הנכון – אלה שמעוררים בי השראה בדרכים שלא ידעתי שאפשר, שגורמים לי להתרגש מהמחשבה על להיות אימא, שמלמדים אותי לפתח הורות יצירתית, כיאה לאמנית – אוכל ליהנות מהטוב שבשני העולמות.

ירדן גרינספן כותבת פרוזה ועיון ומתרגמת מעברית לאנגלית. היא בעלת תואר שני בכתיבה יוצרת ותרגום מאוניברסיטת קולומביה, וגרה בפרינסטון, ניו ג'רזי.

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ