המשפחתון
חגית מחזיקה את הלל על ידיה ומחייכת על רקע הים
חגית והלל. נולד מהלבקרדיט: חגית ברטוב
המשפחתון

// חגית ברטוב

זו השנה השלישית שמיד אחרי ט"ו בשבט אני נכנסת לכוננות ספיגה, מנסה לפנות בתוכי מקום לכל האגרופים הקטנים שינחתו עלינו, ככה בלי משים, בהערות אגב של גננות, בשירים עולצים של מפעילות ובתמונות נושא תמימות; יום המשפחה הישראלי כאן, וזה זמן מצוין להבהיר לילדי הגן את הסדר החברתי הראוי: אבא, אמא, אח ואחות, לפחות (ותסלחו לי על החרוז שקפץ כאן בלי שליטה) מומלץ שאבא ואמא יתחתנו, מומלץ שאמא תהיה בהריון, ותניק את התינוק ואז הוא יגדל ואמא שוב תהיה בהריון.

אבל אצלנו יש רק אמא, שלא הייתה אף פעם בהריון, ויש ילד שהיה פעם תינוק אבל אין לאמא שלו זכרונות מתוקים או אחרים, גם לא תמונות, והוא לא ינק ממנה או ממישהי אחרת, ולמרות שהוא בן ארבע ורבע אנחנו אמא ובן רק שנתיים וחצי.

לפני שנתיים וחצי, נחתנו יחד בשדה התעופה בסיום של דרך ארוכה מכל כך הרבה בחינות, ומאז יש לו שני ימי הולדת: הראשון הוא היום בו נולד ויצא לאוויר העולם, היום בו חייתי את חיי הרווקות שלי, לא יודעת בכלל שזהו יום גורלי שישנה את חיי, אולי התאוותי בדיוק שיגיע כבר יום כזה, שישנה את חיי, אולי לא. אני לא זוכרת, כי אז הוא לא היה יום חשוב. יום ההולדת השני מכונה אצלנו – יום ההולדת של הלל ושל אמא, היום בו נחתנו בארץ, היום בו הגחנו שנינו לאוויר העולם, היום שלעולם לא אשכח.

אז אתם מבינים, זה לא מתחיל משני הורים, בטח שלא צעירים, ואבא, בינתיים, לא בא, ואין אח ואין אחות אבל יש לנו משפחה, מיוחדת ושונה ואחרת וגם - לגמרי רגילה.

בוודאי שמתם לב, שעד עכשיו לא השתמשתי במילה הרשמית למערכת היחסים ביני לבין בני, לא אמרתי שהוא 'מאומץ', בעיקר בגלל שהחוויה הפנימית שלי, כמו של כל ההורים המאמצים שאני מכירה, היא שהוא פשוט הבן שלי. הסיפור המדויק יותר, אותו אני מספרת גם לו הוא, שהוא גדל בבטן של אשה אחרת, כי לא יכול היה לגדול בבטן שלי. אלוהים, שהיה בהחלט שותף בבריאה שלנו, ידע שאנחנו אמא ובן, והצליח, למרות המרחק הפיזי, לחבר בינינו. הלל לא נולד מהבטן שלי, הוא נולד מהלב שלי.

אז תגידו לי אתם – מה לסיפור הזה ולמילה המוזרה הזו 'מאומץ'? למילה הזו שמשמשת את רובנו כדי לומר – הוא לא באמת הילד שלך, או כפי שזה מתנסח לפעמים בחן רב ע"י מתעניינים ואנשי מקצוע: 'מה את יודעת על אמא שלו?' (הכול, בדיוק כמו שאתם יודעים על עצמכם - הכול).

נדמה לי שלא בחרתי להיות שונה ואחרת, אבל למדתי כמה דברים מנסיוני האחר ואני רוצה להגיד משהו על אחרות.

אחד היתרונות הבולטים בהורות כמו ההורות שלי, היא ההנחה המוקדמת של הנפרדות, אחרי הכול לא קיבלתי לידי תינוק בן יומו, ולא כל מה שהוא יודע הוא למד ממני, קיבלתי לידי תינוק בן שנה ושמונה חודשים, שידע כבר ללכת, ולאכול לבד ולשחק, שאהב כבר אז לזמזם לעצמו מנגינות פרטיות, ולרוץ ולהתגלגל ולחבק חיות ולחקור אבנים ועלים ולגלות תמיד את הפריט המפתיע והלא שייך (למשל חתיכת זכוכית באמצע הגינה).

כשאת נהיית אמא לילד שהוא כבר כל כך ברור, ולפעמים כל כך שונה ממך, את לא יכולה להניח שהוא כמוך, ואת חייבת לראות את נקודת המבט שלו כדי שתוכלי לעזור לו לגדול, כי כדי שתוכלי להסביר לו מהם הגבולות את מוכרחה להבין את הגבולות שלו, אלו שכבר נוצרו בו. ובגלל שהוא אחר ממך, או ליתר דיוק – בגלל שברור לך שהוא אחר ממך, כי הרי כל ילד אחר מהוריו, את מוכרחה לבחון מחדש את כל הנחות היסוד שלך, כי שום דבר לא מובן מאליו.

אף פעם לא אהבתי להיכנס למשבצת ידועה מראש, אף פעם לא אהבתי שמניחים עליי הנחות בגלל כמה פרטים ביוגרפים או אחרים, וכבר שנים אני משתדלת להיזהר מלעשות זאת לאחרים. מאז שאני אמא, אני מבינה שאין דבר פחות מועיל מלהניח הנחות על הילד שלי, אני מבינה שאני צריכה להיות ערנית כל הזמן כדי להבין איפה הוא נמצא ואיך אוכל לעזור לו להגיע למקום שהוא רוצה או צריך להיות בו.

אבל החברה שלנו כל כך אוהבת משבצות, וכך קרה שעוד לא חלפה חצי שנה מאז שהפכתי לאמא וכבר קיבלתי ממכרה טובת לב הזמנה ליום עיון על הפרעות קשב וריכוז אצל ילדים מאומצים, כי הרי ברור שאם יש לי ילד, שהוא גם 'מאומץ', שלא מפסיק לרוץ ולקפוץ, סימן שיש לו משהו מהדבר הזה ובטח זה מתאים למשבצת הנהדרת ההיא וכמה נפלא שיש כמה אנשי מקצוע שיוכלו לתת לי שם מסודר וכותרת למה שעובר על הילד שלי ועליי, לא ככה?

הרי הרבה יותר מסובך לעצור ולהתבונן בילד קטן מאוד ואמיץ מאוד שחייו התהפכו והתחילו מחדש כשהיה בן שנה ושמונה חודשים, ואולי, רק אולי, הוא לא מפסיק לרוץ ולקפוץ כי הדרמה הזו עוד מתרוצצת לו בנשמה על הטוב והרע שהיא כוללת, ואולי, רק אולי, אין לו מילים לתאר את כל זה, גם כי הוא עוד לא לגמרי למד לדבר וגם כי לתחושות האלה באמת לא יכולות להיות מילים, וייקחו עוד שנים עד שיצליח לאסוף כאוס כזה לתיאור מסודר של רגשות. ואולי, רק אולי, אני פחות צריכה כותרת מלומדת ויותר צריכה סבלנות ולב פתוח להכיל את כל הדרמה הזו, עד שהעולם שלו יחזור להיות בטוח והגיוני ומוגן? (והוא כבר הרבה יותר הגיוני, העולם, והריצות כבר לא מה שהיו).

ומאז אני לא מפסיקה להישאל באמפתיה גדולה 'את מקבלת הדרכה ממישהו?', כשאני מדברת בכנות על הקשיים או המחשבות שיש לי על המסע המורכב שלנו. כי הרי יש מי שיודע להדריך הורים עם 'ילדים כאלה', כי איך הם - ההורים המאמצים - יכולים לדעת מה לעשות עם ילד, במיוחד אם הוא 'כזה'. איך לא מבינים השואלים שאם אני יודעת לתאר כל כך בדיוק את הדרמות שמסעירות את הילד שלי, גם את אלו שמתרחשות בתוך נפשו, סימן שאני יודעת מה אני צריכה לעשות כדי לגדל אותו נכון, בדיוק כמו שהורים רבים אחרים יודעים, אם הם רק מקשיבים ומתבוננים ופותחים את ליבם ומפנים מקום לילד שלהם ולצרכים המיוחדים שלו, כי בינינו – למי אין צרכים מיוחדים?

אני מנסה להקשיב לילד שלי, לחשוב אותו כשלעצמו, להתבונן עליו קצת מבחוץ וקצת מבפנים, ולנסות להבין מה קורה לו, בלי תיאוריות גדולות ובלי משבצות, כדי שאוכל לעזור לו – לילד שלי, לא לילד מאומץ תיאורטי. ואני עושה את כל אלו כדי שאוכל למלא את תפקידי כאמא, להגן עליו וללוות אותו ולעזור לו לגלות מי הוא ומה הוא רוצה להיות.

ילד שנולד מהלב הוא ילד שנולד מחוץ למשבצת, ואמא שהחיים הכריחו אותה לבחור במשפחה מיוחדת כבר מזמן לא נמצאת במשבצת, ולכן אנחנו מוכרחים לא לציית למשבצות, אנחנו מוכרחים לגלות את הדרך שלנו שמתאימה בדיוק לנו; לו ולי ולנו.

זו דרך לא קלה, כי היא דורשת תשומת לב לפרטים, וגמישות רגשית ומחשבתית ואומץ ובטחון עצמי גדול, כדי להצליח ולהתעקש על הדרך הפרטית שלי, כדי להתעקש על הסיפור הפרטי שלנו, כדי להדוף את כל המשבצות, את החיק הרך והחמים של המובן מאליו.

אבל היא כל כך נהדרת, הדרך הזו, שבחרה בי, שבחרה בנו, היא מפתיעה ומרגשת ואף פעם לא צפויה.

כמה הייתי רוצה שפעם אחת יציע לי יום המשפחה הפתעה מרגשת, כמה הייתי רוצה לחגוג את החד-פעמיות של המשפחה, כל משפחה, את החד-פעמיות של החיים.

חגית ברטוב היא אמא של הלל (4) והיא גם מנהלת תוכניות הלימוד במרכז יעקב הרצוג, ובעלת תואר שני מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ