המשפחתון
שתי אחיות יושבות במרפסת זו מול זו ואוכלות
חווייה משמחת ומעניינת
המשפחתון

// מיכל שוטלנד

כשנועה (היום בת שנה) היתה תינוקת קטנה, האכילו אותה מבקבוק והיה נראה שהכל בסדר גמור. גם בשלב המעבר למוצקים, היא הסכימה לטעום ולאכול מהכפית כמעט כל מה שנתנו לה. כשהגיע השלב שבו היא אמורה להתחיל לאכול בכוחות עצמה, הוריה שמו לב שהיא לא מוכנה לאכול בלי שיאכילו אותה. היא אמנם יודעת לקחת אוכל ולהכניס אותו לפה, אבל בזמן הארוחה היא פשוט לא מוכנה. פותחת את הפה ומחכה שיאכילו אותה. הורים רבים נתקלים במצבים כאלו או אחרים בהקשר של אכילה. אבל למה זה קורה? האם יש ילדים שלא אוהבים לאכול? וכיצד ניתן להימנע מכך?

אוכל והזנה חשובים לתינוקות לא רק לשם גדילה פיזית, אלא מהווים גם תהליך משמעותי בתקשורת של התינוקות עם הסביבה ועם עצמם, ומלמדים אותם על יכולותיהם ועל מידת עצמאותם.

כשאנחנו חושבים על הקשר בין תינוקות קטנים לאוכל, בדרך כלל עולה לנגד עינינו דימוי של תינוק/ת פסיבי/ת שמואכל/ת על ידי הוריו/ה, באמצעות הנקה, בקבוק או כפית. כלומר, התינוק חסר אונים והסביבה אחראית על הזנתו. לרוב, התינוק מתחיל לקחת חלק אקטיבי בהאכלתו רק אחרי שהוא יושב ולומד להחזיק כפית בעצמו. הסביבה אמנם אחראית על אספקת המזון, אבל חשוב לאפשר לתינוק לקחת חלק פעיל בתהליך האכילה מיומו הראשון.

כבר בתחילת הדרך, הורים רבים מסגלים הרגלים משובשים להאכלה. הם מכניסים את השד או הבקבוק לפי התינוק עוד לפני שפתח את הפה או הפנה את ראשו למקור האוכל, מכסים את ידיו בחיתול לשם הניקיון ומפריעים לו לחוש את המקור ממנו הוא מוזן, כך מנטרלים אותו מהתהליך ומלמדים אותו שהוא בעצם לא חלק מההתרחשות, ושהאכלה זה משהו שמתבצע על ידי אחרים מבחוץ. בהמשך, עם המעבר למוצקים, מתחילים בהאכלה מכפית או אצבע עוד לפני שהתינוק יושב, ולפני שהוא יכול להושיט יד ולהכניס אוכל לפה. יש משהו פסיבי ומשובש בהרגלים אלו, ולא מפתיע שתינוקות רבים מתקשים במעבר למוצקים או לומדים להירתע מאוכל. זה בהחלט יכול להיות קשור לחוויית המשתמש.

על מנת ללמד את התינוק אכילה אקטיבית ולא פסיבית, בחודשי החיים הראשונים בהם התינוק יונק מהשד ו/או מבקבוק, יש לגעת בהתחלה עם השד או הבקבוק בצידי הפה של התינוק, גירוי שיגרום לו להפנות את הפה אל מקור המזון. אחר כך לגעת בשפה התחתונה – זה יגרום לו לפתוח את הפה, לחפש, ורק אז להכניס את הפטמה לפיו. חשוב לאפשר לו לאחוז את מקור האוכל בשתי ידיו - כך הוא לוקח חלק פעיל בסיטואציה.

אחד המונחים המשמעותיים בהתפתחות תינוקות הוא אינטגרציה חושית. הכוונה היא שכשכמה חושים פועלים ביחד – המסר שעובר למוח ברור יותר. לכן חשוב לאפשר לתינוק להשתתף בתהליך, להנות ממנו, לחקור אותו.

דמיינו למשל תינוק ששוכב על בטנו על ניילון גדול או משטח בר-ניקוי אחר, ועל הניילון יש חתיכת בטטה רכה, או מעט מזון מרוסק. והוא מושיט יד ומתחיל לשחק, למעוך, להזיז, למרוח, בוודאי שגם על עצמו, וגם מכניס לפה וטועם. איזו חוויה מעניינת ומגוונת, אולי גם טעימה. בהמשך אפשר לשים ליד הבטטה גם קישוא, שיבחין בהבדלים, ורק אחרי זה לנקות את התינוק ואת הסביבה...

בצורה כזו אתם מאפשרים לילדיכם למידה רב מימדית: שכיבה על הבטן, הושטת יד (קשר עין-יד), הכנסת יד לפה (קשר יד-פה), תחושה של מרקם, טעם, ריח, חום, קור וגם פעולה עצמאית.

לעומת התינוק שיושב בטרמפולינה עם סינר והכפית מגיעה מאליה אל הפה, לפעמים הוא אפילו לא צריך לפתוח את הפה, הכפית כבר תעשה את זה בשבילו. במקרים רבים הוא אפילו לא רואה מה נכנס לפיו. האכילה הפסיבית מספקת חוויה כה דלה לעומת האכילה האקטיבית. המסר שעובר לתינוק הוא: אתה לא יכול (לדאוג לעצמך, לאכול בעצמך) ואני אעשה את זה בשבילך.

אוכל זו גם למידה תקשורתית. תקשורת חושית וחברתית של התינוק עם סביבתו ועם עצמו. כשאנחנו לא מאפשרים לתינוק לחוות את האכילה בצורה הרחבה שלה, אנחנו בעצם מונעים ממנו למידה תקשורתית חשובה.

תינוקת מרוחה בסלק
לאפשר לתינוק/ת להשתתף בתהליךצילום: יעל קציר

לא צריך להיות קיצוניים, בסדר היום הלחוץ של הורה ממוצע אפשר לשלב. גם חוויה סנסו-מוטורית כמתואר לעיל וגם האכלה בכפית/אצבע. אפשר פעם ככה ופעם ככה. בנוסף, כשמאכילים בעזרת כפית, גרו מעט את השפה התחתונה שיפתח את הפה בעצמו, תנו לו להריח את המזון לפני שהוא אוכל, לראות אותו, אפשרו לו להכניס ידיים לאוכל, ואל תמהרו לנקות! כשמזון נוזל על השפתיים, זה מעודד הוצאת לשון, ליקוק המזון והכנסתו לפה. אלו תפקודים חשובים שקשורים גם לדיבור ולנשימה, זה מלמד לא להירתע מתחושות מגוונות. בסוף כמובן מותר ואף מומלץ לנקות.

בהמשך, כשהתינוק כבר מתיישב בעצמו אפשר כמובן למנף את החוויה. הידיים חופשיות יותר, מתפקדות יותר. אפשר להושיב בכסא אוכל או לעשות פיקניק על הקרקע, וגם פה לא חייבים כפית, אך אפשר לשלב. תנו לו/ה לאחוז באוכל, לשחק איתו, להכניס לפה, לחוש. אפשר מדי פעם לתת חיזוקים עם הכפית. אחרי שלמד/ה לאכול עם הידיים, אפשר ומומלץ לתת גם כפית ומזלג. ככל שהתינוק/ת יהיה חלק בלתי נפרד מחוויית האכילה, היא תירשם אצלו/ה כחווייה מהנה, כיפית, משמחת ומעניינת.

הימים אמנם עוד קרים בתקופה זו, אך אני ממליצה מאד לחמם את החדר טוב-טוב, להוריד את הבגדים ולאפשר את החוויות החושיות הללו. או לחילופין, הקצו בגדי אכילה שיאפשרו לתינוק להתלכלך בכיף. גם אם זה יקרה במינונים נמוכים יותר מאשר בקיץ, עדיין יש לזה ערך רב.

בנוסף, לעיתים רבות אנחנו מציעים אוכל כמענה לבכי או מצוקה, ללא קשר לרעב. פה כבר מגיע הפן הרגשי-התנהגותי. חשוב מאד שאוכל לא יבוא כמענה למצוקה. אם תינוק אכל ארוחה תקינה, אין שום סיבה להציע לו אוכל אחרי שעה. סביר להניח שמשהו אחר מפריע לו, כמו קור, חום, עייפות, צורך בגיוון בתנוחות, במשחק, במגע, בתנועה, בתקשורת – האפשרויות רבות. תינוקות רבים יאכלו גם כשהם לא רעבים. בהתחלה זה רפלקס ובהמשך זה הופך להרגל. אז כשהתינוק מקטר או בוכה, ממליצה בחום לנסות לתת מענה אחר של מגע, תנועה, קול, לשנות מנח, לשיר ביחד, לרקוד – לתת מענה חושי כדי להוציא אותו מהנאחס, ולא ישר אוכל. כך הוא גם ילמד שיש מי שקשוב לו ומבין אותו, גם יקבל מענה התפתחותי איכותי יותר, וגם יאכל טוב יותר בארוחה הבאה כי הוא יהיה באמת רעב.

גם במצבים בהם התינוק כבר באמת רעב ובוכה, אני ממליצה להרים אותו על הידיים, לזוז, לגעת, להשתמש בקול, לנסות להביא אותו למצב יותר נינוח ורק אז להציע מזון (שווה לפחות לנסות). כי כשתינוק באמת רעב, הוא נמצא במצב של חרדה: אין לי אוכל = אני הולך למות, והוא נכנס לסוג של היסטריה ולא תמיד זוכר אפילו למה, והוא נמצא במצוקת אמת. ואז, אם בתוך כל הלחץ הזה ניתן לו לאכול יקרו כמה דברים:
א. הוא ילמד לקשר בין אוכל לחרדה – שזה לא משהו.
ב. אי אפשר לאכול בנינוחות כשאתה בלחץ, ותינוקות רבים לא יצליחו לאכול בנינוחות אחרי כזה סטרס – מה שיעלה את הסיכוי ליותר כאבי בטן, פליטות, עצירויות וכיו"ב.
אז אם תצליחו קצת להרגיע ורק אז להציע את המזון, הוא יהיה יותר מוכן לאכילה נינוחה. הרי כולנו יודעים איך זה מרגיש לאכול מתוך לחץ ועצבים.

לסיכום, חוויית האכילה משמעותית מהרבה בחינות - תזונתית, רגשית, מוטורית, חושית, תקשורתית, חברתית והתנהגותית. ככל שנפתח מודעות לנושא בשלב מוקדם, נוכל לאפשר חוויית אכילה חיובית ולמנוע בעיות אכילה בעתיד. בתיאבון!

מיכל שוטלנד היא מדריכת התפתחות תינוקות לפי שיטת 'צעד ראשון'. קישור לדף הפייסבוק

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ