איך לגדל ילדים יצירתיים? דבר ראשון: אל תתערבו - המשפחתון - הבלוג של המשפחתון - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך לגדל ילדים יצירתיים? דבר ראשון: אל תתערבו

קשה לטפח יצירתיות, אבל קל לסכל אותה. כך טוען אדם גרנט במאמרו בניו יורק טיימס מסוף ינואר, ומסביר איך זה קשור לתשוקה ולהנאה

תגובות
מבט מלמעלה על 2 זוגות ידיים של ילדים עסוקים בלפתור משחק מתמטי
תומר אפלבאום

// אדם גרנט, ניו יורק טיימס (קישור למאמר)
מאנגלית: נירית בן-ארי

הם לומדים לקרוא בגיל שנתיים, לנגן באך בגיל 4, לפתור בקלי קלות בעיות בחשבון בגיל 6, ולדבר שוטף בשפה זרה בגיל 8. החברים שלהם לכיתה רועדים מקנאה; ההורים שלהם שמחים כאילו זכו בלוטו. אבל אם לעשות פרפרזה על המשורר ט.ס. אליוט, הקריירות שלהם נוטות להסתיים לא במפץ גדול, אלא בבכי גדול.

תחשבו לדוגמה על הפרס היוקרתי ביותר בארה"ב שניתן לתלמידי תיכון מחוננים בלימודי מדעים, ה- Westinghouse Science Talent Search, שנקרא גם "הסופרבול של המדעים" על ידי אחד מהנשיאים האמריקאים. מהיווסדו של פרס זה ב-1942 ועד 1994, יותר מ-2000 תלמידי תיכון בוגרים לגילם הגיעו לקו הסיום של התחרות, אבל רק אחוז אחד מהם הגיע בסופו של דבר לאקדמיה הלאומית למדעים, ורק 8 זכו בפרס נובל. על כל ליזה רנדל שעשתה מהפכה בפיזיקה תיאורטית, עשרות אחרים לא מימשו את הפוטנציאל שלהם.

ילדי פלא לעתים נדירות הופכים לגאונים מבוגרים שמשנים את העולם. אנחנו משערים שאין להם את הכישורים החברתיים והרגשיים לתפקד בחברה, אולם כשאנחנו מסתכלים על הראיות, ההסבר הזה לא מספיק: פחות מרבע מהילדים המחוננים סובלים מבעיות חברתיות ורגשיות. הרוב המכריע מותאמים היטב לחברה – הם יודעים לנצח במסיבת קוקטייל כשם שהם יודעים לנצח בתחרות איות.

מה שמהווה מכשול עבורם זה שהם לא למדו להיות מקוריים. הם שואפים להשיג את האישור של ההורים שלהם ואת ההערצה של המורים שלהן. כשהם מופיעים בקרנגי הול והופכים לאלופי שחמט, משהו לא צפוי קורה: האימונים הקשים משתלמים והופכים לעבודה מושלמת, אך אין בה שום דבר חדשני.

המחוננים לומדים לנגן מלודיות מפוארות של מוצרט, אבל רק לעתים נדירות הם ילחינו יצירות מקוריות משלהם. הם ממקדים את האנרגיה שלהם בצריכה של ידע מדעי קיים, אבל לא מייצרים תובנות חדשות. הם מצייתים לחוקים הקיימים, במקום להמציא חדשים. מחקר שנעשה מצביע על כך שהילדים היותר יצירתיים הם אלה שיש להם הכי פחות סיכוי להפוך לחביבם של המורים, ובתגובה לכך, רבים מהם לומדים לשמור את הרעיונות המקוריים שלהם לעצמם. במילים של המבקר וויליאם דרשוביץ, הם הופכים לכבשה המצטיינת.

בבגרותם, הרבה ילדי פלא הופכים למומחים בתחומם ולמנהיגים בארגונים שבהם הם עובדים. ועדיין "רק חלק קטן מאד מהילדים המחוננים הופכים למבוגרים שהם יוצרים מהפכנים", כפי שהפסיכולוגית אלן ווינר מקוננת. "אלה שכן (הופכים ליוצרים מהפכנים) חייבים לעשות שינוי כואב" למבוגר ש"בסופו של דבר ממציא את עצמו מחדש".

רוב ילדי הפלא לא עושים את השינוי הזה. הם מיישמים את היכולות יוצאות הדופן שלהם בכך שהם מצטיינים בעבודתם, אך לא מכים גלים. הם הופכים לרופאים שמרפאים את החולים שלהם, אך לא מנסים להילחם כדי לתקן את המערכת הרפואית הכושלת, או עורכי דין שמגנים על הלקוחות שלהם מתביעות לא הוגנות אך לא מנסים לשנות את החוק עצמו.

אז מה צריך כדי לגדל ילד יצירתי? מחקר אחד השווה את המשפחות של ילדים שדורגו בין החמישה אחוז הכי יצירתיים בבתי הספר שלהם עם אלו שלא היו יצירתיים באופן מיוחד. להורים של הילדים הרגילים היה ממוצע של שישה חוקים, כגטו לוחות זמנים ספציפיים לשיעורי בית ושעת שינה קבועה. להורים של ילדים יצירתיים במיוחד היה בממוצע פחות מחוק אחד.

קשה לטפח יצירתיות, אבל קל לסכל אותה. על ידי כך שמגבילים את מספר החוקים, הורים עודדו את ילדיהם לחשוב לבד. הם נטו "לשים דגש על ערכים מוסריים, ולא על חוקים ספציפיים", מדווחת הפסיכולוגית תרזה אמאבייל מהרווארד.

אולם אפילו אז, הורים לא דחפו את הערכים שלהם בכוח לילדיהם. כשפסיכולוגים השוו את האדריכלים הכי יצירתיים באמריקה עם קבוצה של אדריכלים מיומנים אך לא מקוריים, היה משהו יוצא דופן בהורים של האדריכלים היצירתיים: "הושם דגש על פיתוח של קוד מוסרי".

כן, הורים עודדו את ילדיהם לשאוף למצוינות והצלחה –  אבל הם גם עודדו אותם למצוא "הנאה בעבודתם". לילדיהם היה את החופש למצוא את הערכים שלהם ולגלות את תחומי העניין שלהם. וזה כונן אותם לשגשג כמבוגרים יצירתיים.

כשהפסיכולוג בנג'מין בלום הוביל מחקר על השורשים המוקדמים של מוזיקאים, אמנים, אתלטים, ומדענים בעלי שם עולמי, הוא למד שההורים שלהם לא חלמו לגדל ילדים סופרסטארים. הם לא היו רס"רי משמעת או נוגשי עבדים. הם הגיבו למוטיבציה הפנימית של ילדיהם. כאשר ילדיהם הראו עניין והתלהבות במיומנות מסוימת, הוריהם תמכו בהם.

לפסנתרני עלית לא היו מורי עלית מהרגע שבו למדו ללכת; המורים שלהם היו כאלה שהתגוררו בקרבת מקום ושהפכו את הלימוד לכיפי. מוצרט הראה עניין במוזיקה לפני שהחל ללמוד באופן מסודר, ולא ההיפך. מרי לו וויליאמס למדה לנגן בפסנתר באופן עצמאי; יצחק פרלמן התחיל ללמד את עצמו לנגן בכינור אחרי שלא התקבל לבית ספר למוזיקה.

אפילו לאתלטים הטובים ביותר לא הייתה התחלה טובה יותר מלקבוצת השווים שלהם. כאשר עוזרי המחקר של דוקטור בלום ראיינו שחקני טניס המדורגים בעשיריה הפותחת בעולם, הם לא, אם לעשות פרפרזה על דברי ג'רי סיינפלד, עשו שכיבות סמיכה מאז שהיו עוברים. רק מעטים מהם היו תחת לחץ להפוך לשחקנים מושלמים כפי שהיה אנדרה אגסי. רוב כוכבי הטניס זכרו משהו אחד על המאמנים הראשונים שלהם: הם הפכו את המשחק למהנה.  

מאז שמלקולם גלדוול הפך את "חוק השעה ה-10,000" לפופולרית, שקבע שהצלחה תלויה בזמן שאנו מעבירים באימון, הרבה דיונים סוערים התקיימו על כך שהזמן הנדרש כדי להפוך למומחה משתנה מאדם לאדם ומתחום לתחום. אך כאשר אנו מתווכחים על כך, אנחנו מפספסים שתי שאלות לא פחות חשובות.

ראשית, האם האימון עצמו לא יכול לעוור אותנו מלראות דרכים אחרות שבהן אנו יכולים לשפר את מה שאנו לומדים? מחקר חשף שככל שמתאמנים יותר, אנו מתבצרים יותר – לכודים בדרכים הידועות והמוכרות של חשיבה. שחקני ברידג' מקצועיים נאבקו יותר מטירונים בתחום להתאים את עצמם כאשר החוקים השתנו; רואי חשבון מקצועיים היו יותר גרועים מטירונים בתחום ביישומי מס הכנסה חדשים.

שנית, מה נותן מוטיבציה לאנשים לתרגל יכולת מסוימת במשך אלפי שעות? התשובה הכי אמינה היא תשוקה – שיכולה להתגלות דרך סקרנות טבעית או להיות מוזנת דרך ניסיונות מהנים מוקדמים עם פעילות מסוימת.

יש הוכחות לכך שתרומות יצירתיות תלויות ברוחב היריעה, לא רק עומק, של הידע והנסיון שלנו. באופנה, האוספים המקוריים ביותר מגיעים ממנהלים שעבדו זמן רב בחוץ לארץ. במדע, זכיה בפרס נובל היא פחות גאונות שדבקה במטרה מוגדרת אחת, ויותר התעניינות בהרבה דברים. באופן יחסי למדען הממוצע, לזוכי פרס נובל יש פי 22 יותר סיכוי להיות גם שחקן, רקדן, או קוסם; פי 12 יותר סיכוי לכתוב שירה, מחזות או ספרים; פי 7 יותר סיכוי להתנסות באמנות או יצירה; ופי 2 יותר סיכוי לנגן בכלי נגינה או להלחין מוזיקה.

אף אחד לא מכריח את המדענים המבריקים הללו לטפח תחביבים אמנותיים. זהו שיקוף של הסקרנות שלהם. ולפעמים, הסקרנות הזו מובילה אותם להבזקים של תובנה. "תאוריית היחסות הופיעה לפני על ידי אינטואיציה, ומוזיקה היא הכוח המוביל של האינטואיציה הזו," אלברט איינשטיין הגג. אמא שלו רשמה אותו לשיעורי כינור בגיל 5, אבל זה לא גירה את דמיונו. אהבתו למוזיקה פרחה רק בשנות הנעורים שלו, אחרי שהוא הפסיק לקחת שיעורים ונתקל במקרה בסונטות של מוצרט. "אהבה היא מורה טוב יותר מרגש של מחויבות", הוא אמר.

אתם שומעים את זה, אמהות הנמרים ואבות הלומברדי (הכוונה לאמהות ואבות בארה"ב שמכניסים את ילדיהם למרוץ הצלחה ומצוינות נוקשה ומלחיץ, נ"ב)? אתם לא יכולים לתכנת ילדים להיות יצירתיים. נסו להנדס סוג מסוים של הצלחה, והכי טוב שתצליחו להגיע אליו זה רובוט שאפתני. אם אתם רוצים שילדכם יביאו רעיונות מקוריים לעולם, אתם צריכים לתת להם לרדוף אחרי התשוקה שלהם, לא שלכם.

אדם גרנט הוא פרופסור לניהול ופסיכולוגיה בבית הספר וורטון באוניברסיטת פנסילבניה. 

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#