מה בין פו הדב לתפקיד ההורה כשהילד משחק?

פו הדוב ציין החודש את יום הולדתו ה-92. לא צריך לקנות בלונים, כבר יש לו אחד - אדום, ואם תסתכלו לרגע לשמיים ביחד עם הילדים כשאתם אוספים אותם מהגן, אולי תוכלו לראות את פו ואת הבלון. את הבלון האדום קל לראות, ואת פו - טוב, אתם יודעים, הוא מתחפש לענן

המשפחתון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום מתוך הספר פו הדב, בו רואים את פו מתעופף עם הבלון בידו
פו הדב, מתוך הספר המקוריקרדיט: יואב כהן-מנור
המשפחתון

// יואב כהן-מנור

החודש מלאו 92 שנים להופעתו הציבורית הראשונה של פו הדב. ב-13 בפברואר 1924 הופיע שיר בשם "Teddy bear" ("דב-דובון" בתרגום של יעקב אורלנד) מאת אלן אלכסנדר מילן במגזין ההומוריסטי הבריטי "Punch". פו לא הופיע בו עדיין בשם הבמה המפורסם שלו, אלא בשם "אדוארד", שהוא השם הראשון שכריסטופר רובין, בנו הקטן של מילן, נתן לדב הצעצוע שלו, שממנו, כך מסופר, כמעט ולא נפרד, והיה לוקח אותו איתו לכל מקום. (קישור לכתבה בנושא ולהקלטה נדירה של מילן מקריא לבנו)

אחד המקומות האהובים על כריסטופר רובין היה גן החיות, ומילן ובנו היו הולכים לבקר בו דוב אחר, אמיתי, בשם ״וויניפג״. וויניפג היה אהוב כל כך על כריסטופר רובין הצעיר, עד שבזכותו קיבל בסופו של דבר דוב הצעצוע אדוארד שם חדש - וויני הפו.

כשחושבים על פו הדוב, רוב האנשים מדמיינים את הדב הצהוב המצוייר שדיסני עיצבה. אחרים, שגדלו על ספרי ״פו הדב״ ו״הבית בקרן פו״ המקוריים עוד זוכרים את האיורים המקוריים של ו״ה שפרד, ומעטים מאוד זוכרים שהכל התחיל, בעצם, מדוב צעצוע ממשי של ילד אחד קטן.

אז על מה בעצם הסיפור?

פו הדוב אינו סיפור על חיות מדברות, אלא סיפור על ילד והצעצועים שלו. פו הדוב הוא טפשון משום שראשו מלא בספוג, ואילו הזנב של איה החמור מחובר אליו במסמר. זה סיפור על חדר הילדים, או הסלון המשפחתי, שהופכים ברגע אחד ל״יער מאת האקרים״, (או יער מאה העצים בתרגום מחודש) שהוא יער מאוד דומה לזה שבחוץ, היער שבו טייל כריסטופר רובין הקטן עם האומנת שלו במהלך הבוקר, אלא שהפעם שולט בו הגיון משחקי מיוחד.

דבר מעין זה קורה בכל בית שבו נותנים לילדים לשחק. השאירו את הילדים לבד ללא מסך טלוויזיה שיירה עליהם תסריטים מוכנים מראש, ותראו איך במהרה הם יוצרים עולמות עשירים ונשאבים אל תוך עולם המשחק בחדווה והמצאה אינסופיים. אז איך זה שיש ילדים רבים כל-כך שממציאים משחקים רבים כל-כך, ויש רק פו הדב אחד?

אולי הסיפור האמיתי כאן הוא אחר. אולי הסיפור שמאחורי כל התופעה ששמה פו הדב, הוא בכלל על הורה שישב בנוחות בכורסא, ולפתע החליט לקפל את העיתון, או את הדבר-החשוב-שמבוגרים-עושים שהוא היה שקוע בו עד אותו רגע, והקשיב לבנו משחק. מילן הביט בכריסטופר רובין הקטן ולא ביטל את הדברים שהוא עשה על השטיח כ״משחק ילדים״ או ״שטויות״, אלא נתן להם את הכבוד הראוי, ובשלב מסויים הוא אפילו הצטרף למשחק והחל לכתוב אותו. 

התפקיד של ההורה כשהילד משחק

רוב ההורים שומרים בקנאות מסויימת על הגבול שבין עולם המבוגרים לבין עולם הילדים. ברוב הבתים, אם הכל הולך כשורה, בשעות אחר הצהריים הילדים עסוקים בעולם המשחק שלהם, וההורים עסוקים בלנהל את העולם שלהם - העולם המקביל, עולם של סידורים, ארגונים, כתבות בעיתונים שצריך לקרוא ופוסטים שצריך לעשות עליהם לייק. כשהילדים עדיין פעוטות, הם זקוקים למעורבות גדולה מצד ההורים שלהם בזמן המשחק, ואבא ואמא ממהרים להשכב על השטיח לצד העולל הצעיר ולתווך לו את העולם ואת הצעצועים שלו. לאט ובהדרגה, ככל שהילד זוכה לשליטה גדולה יותר על ידיו ורגליו ודמיונו, ההורים נסוגים לאחור ומשאירים לו מרחב פנוי, שבו הילד חופשי לשחק ולדמיין כאוות נפשו. עולה השאלה, מהו בעצם התפקיד של ההורים בעולמו של הילד המשחק, ברגע שהוא כבר גדול דיו כדי לשחק בעצמו.

ה"מרחב המשחקי", ביטוי שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, מתאר את המקום שבתווך בין העולם הפיזי האמיתי לדמיונו של הילד, מקום בו יצירתיות ועולם נפשי פנימי יכולים להתפתח. המרחב המשחקי זקוק לגבולות ברורים ולמבוגרים אחראיים כדי  להיבנות ולהתקיים. ההורה נדרש לשמור על מעטפת ההגנה של המרחב ולא לפלוש לתוכו בגסות, אבל גם - ולא פחות חשוב - להיות שם. להיות נוכח, להיות צופה, להיות עד לדרמות המתרחשות, גם אם בחצי עין בלבד. ילדים קטנים רוצים להראות להורים שלהם את הצעצועים שהם משחקים בהם, כי על-ידי השיתוף עם המבוגר הם מקבלים אישור ויציבות לעולם הפנימי שלהם. משחק אמיתי אינו דמיון פרוע, אלא נבנה על השילוב העדין והאינסופי שבין מציאות ודמיון. כשילד מזמין הורה להצטרף אל המשחק שלו, זו נראית כמו הזמנה טריוויאלית, אבל זו הזמנה אמיצה מאוד, כיוון שזו הזמנה פתוחה אל נימי נפשו, וברגע אחד ההורה יכול לעודד את הילד לשחק ולפתח את דמיונו, ולעזור לו לבנות עוד ארמונות במרחב המשחקי המופלא, או לבקר, לזלזל ולהמעיט בערך אותם ארמונות דמיון ולפגוע באומץ של הילד לשחק ולדמיין ובכלל להתנסות בחקירה של עולמו הפנימי.

המרחב המשחקי המוגן של הילד אינו פריווילגיה מיוחדת, אלא אחד הצרכים המרכזיים של נפש הילד המתפתח. ילד שאינו זוכה לעידוד לשחק לא יפתח ביטחון עצמי, לא יעז להיות יצירתי ומקורי, ולא יפתח עולם פנימי עשיר שהוא התשתית לתחושת זהות ומשמעות. היעדרם של אלו עלול להוביל בבגרותו לתופעות של שיעמום כרוני, תחושת ריקנות ודימוי עצמי נמוך.

ב-13 בפברואר מלאו 92 שנים לטקסט הראשון שא. א. מילן פרסם על דב הצעצוע של בנו. אני רוצה להציע את התאריך הזה ולקבוע מועד חדש בלוח השנה: "יום פו הדב". יום חג להורה שמניח את העיתון בצד, ורואה באהבה והערכה את המשחק של הילד/ה שלו. יום חג להורה שמקשיב באריכות לסיפורים הארוכים והמפותלים שהילד שלו ממציא יום-יום בטיוליו עם המטפלת שלו ביער הסמוך. יום חג להורה שעוד זוכר כיצד להקים לתחייה את הבובות הדוממות, ומצליח לראות את פו, טיגר, חזרזיר וארנב. יום חג להורה שמוכן לרדת אל השטיח, ולהצטרף אל המשחק. כי זהו דבר מופלא, ובהחלט משהו שראוי לחגוג אותו.

יואב כהן-מנור הוא ביבליותרפיסט (.M.A), עובד עם ילדים, נוער והורים, ובעל הבלוג "סיפור חדש" (קישור לבלוג)

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ