המשפחתון
ילדים סינים לבושים במדים בכחול-לבן-אדום משחקים במשחק לוח "גו". מבט על
תלמידים סינים מתחרים במשחק "גו". פוגע בהתפתחות ובהתקדמות החברה
המשפחתון

// רינת לפידות

מספרים על איש אחד שנסע לטייל באירלנד. בדרכו ראה שלט המוביל למזקקת ויסקי ותיקה ונזכר שבעל המלון בו הוא שוהה המליץ לו לבקר בה. בעל המלון סיפר לו שבמזקקה מייצרים ויסקי כבר מעל 200 שנה, על פי מתכון סודי שעובר במשפחה מאב לבן והוא מיושן בחביות המיוצרות במיוחד עבורם. האיש הנרגש נכנס לחנות הצמודה למזקקה, ניגש למוכר ואמר לו בלהט: "תן לי בבקשה את הוויסקי הכי טוב שלכם". המוכר חייך ואמר למבקר "אתה אמריקאי, נכון? " האיש השיב בתמיהה: "נכון, איך ידעת? ", "פשוט מאוד", אמר המוכר "רק אמריקאי יבקש את הכי טוב. אנחנו מייצרים ומוכרים עשרות סוגי ויסקי, לכל אחד יש תכונות שונות שמתאימות למגוון אירועים וארוחות, אין לנו רק אחד שהוא הכי".

הסיפור הזה אמנם לועג לתרבות האמריקאית שגם אנחנו מושפעים ממנה מאוד, אבל הוא ללא ספק מתאר תופעה חברתית ידועה - הרצון לגלות את ה-"הכי" ויותר מכך - להיות "הכי". האשה הכי יפה, התלמיד הכי טוב, המכונית הכי יקרה, הסרט הכי מצליח. הכי, הכי, הכי. ד"ר קן רובינסון הצביע על התופעה הזאת בספרו "לצאת מהקווים – סודות החשיבה היצירתית". במסגרת מיזם שהוא ניהל למען מועצת אירופה, הוא סקר מערכות חינוך ב-22 מדינות. בסקירה זו הוא גילה שבכולן יש מדרג של מקצועות לימוד. משמע, כל מערכות החינוך מאמינות שישנם מקצועות שהם "הכי חשובים" ובהתאם לכך הן בונות ומארגנות את המערכת. ד"ר רובינסון מצביע על הקשיים שהתפיסה הזאת מערימה על החברה כולה, על שוק העבודה ועל תחושת המסוגלות של הפרטים. 

גם כהורים אנחנו חיים את הרצון הזה - להיות ההורים הכי טובים לילדים הכי מוצלחים. זוהי שאיפה הנובעת מאמונה בסיסית שישנן קבוצות חברתיות שהן הכי חזקות. קבוצות אלו מכתיבות דרך חיים אחידה והומוגנית לארגונים ולאנשים ובדרך זו הפרטים שואפים להיות "הכי" בתוך מערכת נתונה. תופעה זו מתוארת בצורה מרתקת במאמר של פול דימאג'יו ווולטר פאואל מ-1983, "חזרה אל כלוב הברזל: איזומפורפיזם מוסדי ורציונליות קולקטיבית" בו הם מראים כיצד הרצון להיות "הכי" כדי לשלוט ולהכתיב אחידות פוגע למעשה במגוון החברתי, ולכן בהתפתחות ובהתקדמות של החברה.  

מהמוכר בחנות הבוטיק האירית למדנו שאין הכי, יש מגוון. יש איכויות שונות. לא כל דבר מתאים לכל דבר ולכן הרצון להיות "הכי" יכול לייצר תסכול גדול. לפעמים החשיבה במונחים של "הכי "נתפסת כילדותית, כמו הילדים שאוהבים להגיד מה המאכל שהם "הכי" אוהבים, למרות שהם יבחרו דברים שונים בזמנים שונים.

לפעמים החשיבה הזאת היא לא רק ילדותית אלא אפילו פוגעת, למשל כשאנחנו פועלים לפי התפיסה שהילדים הם הדבר הכי חשוב בחיים שלנו. אין לי כוונה לומר שהילדים לא חשובים בחיים שלנו, הם חשובים מאוד. ואם באמת הייתי צריכה לדרג, הם כנראה היו מדורגים בפסגה. אבל האמת היא שאף אחד לא מבקש מאתנו לדרג. דירוג מתאים לטורים בעיתון, לתחרויות יופי ולמבחני מיון למקומות עבודה. זה לא מתאים לחיי היום-יום. בדירוג הדמיוני שאנחנו עושים כאילו שאנחנו מתראיינים לעיתון, אנחנו אומרים שהילדים הם הדבר הכי חשוב לנו בחיים. אני פוגשת הרבה הורים שאומרים לי את זה ומרגישה איך האמירה הזאת "מסנדלת" אותם כי מצד אחד זה הדבר "הכי חשוב", ומצד שני הם לא לגמרי יודעים איך להתמודד עם זה.

אני מציעה להשתמש ב"מודל האירי" לפיו אין הכי. יש מאוד, יש פחות, יש מתאים כרגע ויש לא מתאים עכשיו. יש מגוון רחב של איכויות שאנו מרגישים בו זמנית או במחזוריות כלשהי. במודל הזה, אנחנו לא מכינים רשימה של מה "הכי", אלא מקבלים את כל האיכויות בחיים שלנו.

אם אתם מאוד רוצים לעשות רשימה, התחילו מרשימה של כל מי שאתם. רשימה כזאת יכולה למשל להראות כך: אשה, אחות, חילונית, בת זוג, בת דודה, ישראלית, אמא, מעצבת גרפית, אוהבת לראות "האשה הטובה", רוכבת על אופנים, אלרגית לסלרי... עכשיו תסתכלו על הרשימה – וקבלו אותה כמו שהיא, ללא דירוג, כיוון שכאלה אנחנו - מורכבים ומכילים בו זמנית כמה דברים. יש מקרים בהם התפקיד שלי כאחות תופס חלק משמעותי מהחיים שלי, זה לא אומר שהפסקתי להיות בת זוג ולא אומר שאחותי "הכי" חשובה בחיים שלי. זה אומר שבפרק הזמן הזה, זו הזהות שתופסת את מרכז הבמה. לפעמים, אני אפילו מעדיפה לראות האישה הטובה מאשר לענות לטלפון מאחותי. זה לא אומר שאני "הכי אוהבת" את האישה הטובה. זה מצב זמני.

ההבנה הזאת, מעבר לכך שיכולה לעזור לנו ובעיקר לשחרר אותנו, יכולה גם לעזור לילדים שלנו. לכן מומלץ מאוד לנסות להשתחרר מהמחשבה שיש רק דרך אחת או רק מקום אחד בפסגה ויש רק אחד/ת ש"הכי" מוכשר/ת לשבת בה.

בבית ספר אחד שאני מכירה מקרוב, חוגגים את פורים בדרך מיוחדת. במקום תחרות התחפושות הרגילה, מחלקים את כל המתחפשים לקטגוריות - התחפושות המצחיקות, התחפושות המושקעות, התחפושות שקשה לזהות את המתחפש, התחפושות המקוריות, התחפושת המשותפת ועוד. כיוון שהילדים רוצים להתחרות, כל אחד בוחר את הקטגוריה שמתאימה לו ובוחר אם להתחרות בה. במבט ראשון זה נראה כאילו בבית הספר ההוא רוצים לחלק פרסים לכולם כדי שאף אחד לא ייעלב, אבל במבט מעמיק יותר ניתן לראות שהם הבינו שיש ילדים שרוצים להצחיק, יש ילדים שהשקיעו שעות, יש ילדים שהכי חשוב להם שלא יזהו אותם ויש כאלה שברגע האחרון זרקו על עצמם משהו ויצאו מהבית. כל אחד הגיע לחגיגה מנקודת מבט אחרת והתחרות מתייחסת לכך.

אם תצליחו להציע מודל כזה לבית הספר שלכם - כולם יכולים להרוויח. אם לא, תתחילו מהבית הפרטי שלכם. ראשית תתחילו מעצמכם: הפסיקו לומר שהילדים הם הדבר הכי חשוב בחיים שלכם. הם חשובים מאוד, אבל לא הכי. אני רוצה לקוות ולאחל שהם גם לא הדבר הכי משמעותי שעשית בחיים. דבר משמעותי, ללא ספק, אבל מִצאו עוד דברים משמעותיים שעשיתם ועוד תעשו, כי יגיע היום שבו הנוכחות שלהם בחייכם תרד ואז כדאי שיהיו לכם הישגים, הצלחות ואתגרים נוספים לפעול בהם ולהשפיע עליהם.

גם כשאתם חושבים על הילדים, אל תחשבו מי "הכי שובב", "הכי חכם" "הכי עוזר" או "הכי בעייתי". גלו אותם כאנשים שלמים שמכילים קשת של מחשבות, יכולות ותפיסות. בכל פעם יש מקום לחלק מהעצמי שלהם לבוא לידי ביטוי. אתם שם כדי לאפשר את כל החלקים ולכוון. בדיוק כמו שתלמדו אותם לא ללבוש בגד ים לחתונה, עזרו לילדיכם לראות את התמונה השלמה של עצמם ושל המשפחה. כולכם תרוויחו מכך.

בנוסף, הבעיה שמתלווה לחיים בהם הכל "הכי" היא הבינוניות. כשלא מצליחים להיות "הכי", מוותרים על כל מאמץ נדרש והופכים לבינוניים. במאמר של ד"ר יוסף אבינון מ-2010, "סוציאליזציה ושונות בחינוך", הוא מצביע על כך שכאשר במערכת חינוך לא מזהים את הייחודי והשונה, אלא מכוונים לדגם אחיד שבראשו יש מצטיינים ויש כאלה שאינם, המערכת מעודדת בינוניות, כיוון שמי שלא מצליח להתברג בדרוג הגבוה, מתייאש והופך בינוני. הייאוש מוביל לתסכול ועשוי להוביל לפגיעה באחר. יותר מכך, כשדוגלים בבינוניות הגישה היא ש"צריך לעבור את זה". צריך לעבור את יום העבודה, לעבור את ארוחת הצהריים, לעבור את שעת ההשכבה, לעבור את השבת וכדומה. במקום להשתדל לחיות כל רגע מתוך בחירה ובדרך הטובה ביותר האפשרית - אנחנו מוותרים לעצמנו על המאמץ ועל הרצון להבריק ולתת מעצמנו את המיטב. חבל, זה גם מוציא את הכיף מהחיים וגם נותן דוגמה לא מעוררת השראה לילדים.

רינת לפידות היא מדריכת הורים, בעלת MA בחינוך והסמכה כמגשרת משפחתית. זוגתו של עמיעד ואמא של דניאל (12), בארי (9) וינאי (2.5). לעמוד הפייסבוק של רינת

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ