המשפחתון
קבוצת נשים ותינוקותיהן עומדות על המזח ומביטות על הים
כל ילד וקצב ההתפתחות שלו, אך ההשוואה בלתי נמנעת
המשפחתון

// יעל קציר

אומרים שאסור להשוות בין ילד אחד לאחר. לא משנה אם שני הילדים שלך או שמדובר בהשוואה לילד של אחרים, כל השוואה יכולה לעשות עוול לכל הצדדים. אבל מה לעשות שזה כלל שממש קשה ליישם.  

במהלך כל שלבי ההתפתחות אנחנו משווים. החל מביקורים בטיפת חלב שמחייבים אותנו לבדוק שהתינוק/ת עומד/ת ביעדים מסויימים, ועד לשוויצים של הורים גאים "שלי כבר יושב", "שלי כבר הולכת מגיל 7 חודשים", "שלי התחילה לדבר", "היא מאוד אוהבת לקרוא צ'כוב תוך רכיבה על אופניים". אין גבול לתחומים שבהם העוללים הקטנים שלנו צריכים לעמוד ברף הציפיות שלנו, שמא יתברר שהתפתחותם לא עומדת בתקן. לפעמים עצם השאלה "בן כמה הוא?" כבר מוציאה מאתנו אוטומט של חישובים השוואתיים כמו: הוא בן שנתיים ואוצר המלים שלו הוא כמו של בת השנה שלי.

בגיל שנה וחצי, בתי כבר הושוותה לאחרים ואחרות עשרות (אם לא מאות) פעמים. אני ממש לא רוצה לעשות את זה, אבל מאוד מתקשה להימנע מלהתרגש כשאחת מחברותיה לגן כבר עושה פיפי וקקי בסיר מזה כמה חודשים, או כשילדים סביבה עומדים או הולכים, ולחילופין – מאוד נהנית כשהיא קוראת לי "איממממממההההה" בזמן שהילדים סביבה מכנים את אמהותיהם "א-בא" או "אה-מה".

הבעיה הגדולה היא שבתי עוד לא הולכת. ליתר דיוק, היא עומדת והולכת – אבל רק עם תמיכה. אמנם היא עוד לא בת שנה ו-8 חודשים, הגיל הרשמי בו הרופאים מגדירים עיכוב התפתחותי בתחום, ואמנם היתה לה בעיה בפרקי הירכיים שבגינה טופלה במשך חודשים ארוכים עם רצועות וגבס, מה שנתן סיבה או תירוץ לעיכוב התפתחותי מסויים, אבל בפועל כבר חודשים ארוכים היא צועדת כשנותנים לה שתי ידיים אך לא עוזבת אפילו יד אחת, וגם את הצעדים האלו עושה, איך לומר, בעקמומיות של חוסר ביטחון.

הילדה שלי מוצלחת. מאוד. היא חברותית ושמחה, היא מגלה חוכמה, כשנותנים לה ידיים היא יכולה להלך זמן רב (בלי לחמול על הגב של אמא) ואם תראה כדור בדרכה תנסה תמיד לבעוט בו. היא אוהבת מאוד ללכת עם ידיים, ואוהבת גם להיות עצמאית ולזחול לבד לאן שמתאפשר לה. וחשבתי שאם היא לא הולכת עדיין, היא בוודאי תפצה על כך בדרכים אחרות, למשל ביכולת ורבלית טובה יותר משל אחרים, אך לצערי הרב לא ניכר פער משמעותי בתחום. כלומר, היא אומרת את כל אותן מלים שילדים רבים בגילה אומרים ממילא, כמו מים ובקבוק, ושיבושים קלים שניתן לפרש כסבתא, אווירון, אמבטיה ועוד. לא נשמעו מפיה עדיין משפטים, חוץ מפעם אחת שחשבתי שאמרה "הנה אוטו".

לא מדובר פה בבעיה בריאותית, היא במעקב אצל אורתופד ואצל פיזיותרפיסטית שטוענים שהכל בסדר ואין סיבה לדאוג. הבעיה היא בטבע האנושי שלי, אמא שלה, ושל הורים בכלל, שנוטים לערוך השוואות באותה טבעיות ומהירות בה אנו נושמים.

לפני כמה חודשים ישבתי עם בתי ועם עוד כמה ילדים שגדולים ממנה בחצי שנה ונפעמתי מההבדל העצום ביניהם. חיכיתי כבר לשינויים הצפויים לנו. לאחרונה נפגשנו עם חברתי ובתה - הקטנה מבתי בחצי שנה, ולא ראיתי את הפער באותה הצורה. כלומר, לתחושתי בתי לא פתחה פער התפתחותי מהילדים הקטנים ממנה. ובגלל שהיא עוד זוחלת וחלקם אף הולכים – התחושה היא של עיכוב התפתחותי. אך מה בוער לי כל כך שהיא תלך כבר? למה אני רוצה להאיץ בה? הרי כל הילדים (הבריאים, כמובן) בסופו של דבר לומדים ללכת, לדבר, לאכול לבד, לישון לילה שלם ולקלל את הוריהם שיניחו להם לנפשם. כל התקדמות כזו מביאה איתה בסופו של דבר לא רק תחושת השגיות אלא קשיים אחרים, חדשים. למה אני רוצה להאיץ את התהליך?

ויותר מכך – כשאני עם הילדה שלי, בלי אנשים או ילדים אחרים מסביב, היא הדבר הכי מושלם עלי אדמות בעיניי (כשהיא לא בהתקף זעם, כמובן). מהירות ההתפתחות שלה, גם אם היא אטית בהשוואה לאחרים, מדהימה אותי בקצב שלה. עוד לא הספקתי לתעד הברקה אחת שלה וכבר מגיעה אחת אחרת. הדברים לפעמים קטנים ומטופשים, כמו למשל היכולת לחטט באף שגילתה לאחרונה, ולפעמים מדובר בצעדים של ממש, גדולים ומשמעותיים, כמו אתמול כשתוך כדי שחשבתי איך לנסח את דבריי כאן היא פתאום שיחררה יד אחת והמשיכה ללכת.

דבר אחד בטוח: כמו שאני משווה היום בינה לבין ילדים אחרים, כך גם היא תשווה יום אחד ביני לבין אמהות אחרות. ואז נראה אותי גיבורה גדולה.

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ