המשפחתון
הורים וילדים חרדים מבערים חמץ
המשפחתון

// סיון ון דר פלאס

מהו החמץ של ההורות ואיך נפטרים ממנו? הנה כמה דברים שאנחנו עושים לפעמים עם הילדים שלנו, וכדאי מאד שנפסיק לעשות אותם:

פינוק והגנת יתר – רגע. מה רע בעצם בפינוק? בואו נגדיר קודם מהו פינוק. לחבק, לנשק, ללטף, להחזיק על הידיים, להניק – כל אלה אינם פינוק אלא הבעת אהבה ודאגה, והם אבני היסוד של ההורות. הם חשובים, נחוצים ומומלצים, כאשר הם באים בהתאם לצרכים האמיתיים של הילד.

למה הכוונה? אנחנו נושאים את התינוקות שלנו על הידיים כי הם זקוקים מאוד למגע אינטנסיבי ולתחושת הביטחון שהוא מעניק, וגם כי אינם יכולים ללכת בכוחות עצמם. אם נישא ילד בן 6 על הידיים זה כבר יהיה משהו אחר, שיש הנוטים לקרוא לו בטעות פינוק, כשלמעשה מדובר במניעה מהילד של מה שהוא יכול וצריך לעשות בעצמו.

כאשר אנחנו עושים למען הילד דבר מה שאינו באמת זקוק לו ולמעשה עושים אותו במקומו, אנחנו מונעים ממנו את ההזדמנות ללמוד, להתנסות ולרכוש את הכלים לביצוע עצמאי, פוגעים בצורך הטבעי שלו ללמוד בכוחות עצמו ובהתפתחות ורכישת העצמאות שלו. זה יכול להתחיל בהגשת הכף לפה כשהתינוק כבר יכול לתפוס בה בעצמו (למי יש כוח לאוכל שמתפזר בכל מקום חוץ מבפיו ולכל הלכלוך שהוא עושה?), אז אנחנו מאכילים אותו בעצמנו ובכך מונעים ממנו את ההתנסות שהכרחית ללמידה שלו. בגיל בוגר יותר זה יחזור בהתלבשות, שריכת שרוכים או סגירת אבזמים, ולפעמים גם בהתמודדויות חברתיות, כאשר הילד נפגע מילד אחר או ממורה ואנחנו ממהרים לפתור זאת בשבילו, במקום לעודד אותו להתמודד בעצמו ולתמוך בו בהתנסות הזו.

הלמידה המשמעותית ביותר בכל גיל היא זו שבאה מהתנסות, גם (או בעיקר) כשזה כרוך בתסכול וכישלונות בדרך. לכן חשוב להתגבר על הדחף לגונן, לעזור ולחסוך כאב, צער או זמן ולאפשר לילדים שלנו לחוות בעצמם, לנסות, להיכשל, להתמודד, להתגבר וללמוד.

ביקורת – אנחנו נורא רוצים שהילדים שלנו יגיעו להישגים, ילמדו, יצליחו ויהיו מושלמים, ולכן חלקנו מנסים לסייע להם על ידי ביקורת על כל מה שהם עושים לא נכון, או על תכונות האופי שלהם שעשויות להפריע להם (או לנו). אבל הביקורת הזאת עושה את ההיפך: היא מרפה את ידיהם, גורמת להם להרגיש לא מוצלחים ופעמים רבות מוטבעת בהם כקול פנימי שגם בבגרותם מזכיר להם כמה הם לא מוצלחים ולא מסוגלים.

חזקו אותם על כל מאמץ שהם עושים, על העזה, על מחשבה מקורית, על התגברות על קושי, על התמודדות עם אתגרים, על עצמאות, והפסיקו לצפות מהם להיות מושלמים ומוצלחים בכל. נסו להימנע ממשפטים קטלניים כמו "אתה אף פעם לא..." או "אתה תמיד מקלקל" או "את כזאת מבולגנת" או "ידעתי שזה יקרה לך". עזרו להם להבין ולהתמודד עם כישלונות ואכזבות בדרך בונה, עם מבט קדימה, ותנו מקום למחשבות ולרעיונות שלהם כיצד יוכלו לשפר בפעם הבאה.

השוואות – כל אחד הוא ייחודי ביכולותיו, תכונותיו וכישרונותיו. השוואה לאחים, לילדים אחרים בגן/בית הספר, לבני הדודים, שכנים וכן הלאה, מחטיאה את מטרתה. הורים רבים חושבים שאם ישוו את בנם או בתם לילדים אחרים שהצליחו או התנהגו באופן ראוי לציון, הם יעוררו בהם מוטיבציה להשתפר ולהגיע להישגים דומים, אבל השוואות כאלה בדרך כלל פועלות הפוך. הן מדכאות וגורמות לילדים להרגיש שהם מאכזבים ומוצלחים פחות מגורם ההשוואה.

הילדים שלנו צריכים להימדד בהתאם לגילם וליכולת שלהם, ולא לאלה של אף אחד אחר. אם ממש חשוב לכם להשתמש בהשוואות, אני ממליצה לעשות זאת רק בדרך חיובית שבאמת תדרבן לחיזוק דפוסים חיוביים, התמודדות והתגברות. אפשר להגיד: "אתמול סידרת את החדר ממש יפה. בוא נראה אם תצליח לעשות את זה גם היום", או "אתה ממש כמו סמי הכבאי, עוזר לכל מי שצריך". אלו השוואות שמדרבנות (ולא מקטינות) ועושות שימוש בהצלחות של הילד עצמו, או של דמות אהובה, אך לא כזו שמהווה תחרות מאיימת.

התערבות מיותרת – הילדים רבים ביניהם ומיד פונים ל"כבוד השופטים" – אבא ואמא: "הוא לקח לי", "היא עשתה לי", "הוא התחיל". אם תיקחו על עצמכם את תפקיד השופטים, תשדרו לילדים שאכן אין ביכולתם להגיע לפתרון בכוחות עצמם ושהם תלויים בכם לשם כך. אם הריב אינו אלים באופן שמסכן את אחד הילדים, עדיף לאפשר להם למצוא בעצמם את הדרך לפתרון (לרוב הם ימצאו דרכים טובות שעובדות נהדר בשבילם). אם אתם מרגישים שאין להם כלים להגיע לפתרון, עזרו להם לחשוב יחד איתכם על דרכים אפשריות, כוונו אותם, הציעו להם, אבל אפשרו להם להגיע לפתרון בעצמם.

פחד מכעס/בכי – הורים רבים מתקשים מאוד לעמוד בפני ילדם או ילדתם הבוכים. זה מאוד מובן מצד אחד – אנחנו כל כך אוהבים אותם שהיינו רוצים למנוע מהם כל כאב וסבל, אך מצד שני, הכוונה הטובה שלנו מחטיאה את מטרתה ופוגעת בהם בטווח הארוך.

ילדים זקוקים מאוד שנעניק להם גבולות ברורים ועקביים. זה נותן להם תחושת ביטחון והבנה של העולם סביבם. כך הם יודעים שאנחנו יודעים מה טוב בשבילם ופועלים על בסיס הידע שלנו וכללים שיש מאחוריהם חוקיות והיגיון. כאשר אנחנו קובעים כללים, כמו למשל "אין ממתקים לפני האוכל", אך מבטלים אותם בגלל בכי או התעקשות שלהם, אנחנו רומסים את הגבולות שהצבנו בעצמנו ומערערים את הביטחון שלהם שאנחנו אכן יודעים מה נכון וטוב בשבילם ושומרים עליהם.

נכון, הם בודקים את הגבולות ואת היכולת שלנו לעמוד בהם כל הזמן, אבל עמוק בתוכם הם רוצים לדעת שלא ניכנע ונשמור עליהם למענם. ילד שמצליח לפרוץ כל גבול שמוצב לו מרגיש אבוד בעולם ללא כללים וללא מבוגר חזק ויודע, שידריך ויכוון אותו בעולם הזה.

כשאתם לא מוותרים להם על משהו חשוב, אתם למעשה מראים להם שאתם לא מוותרים עליהם.

פיצויים – אנחנו חיים בעולם תובעני מאוד. רובנו מבלים את רוב שעות היום בעבודה. זה קשה גם לילדים וגם לנו ומעורר בנו צורך לפצות אותם על כך. אבל לא רק שצעצועים וממתקים לא מפצים על ההיעדרות שלנו, אלא שהשימוש בהם בתור פיצוי מעביר מסר בעייתי מאוד לגבי הערך של הבילוי המשותף. אין בעולם צעצוע ששווה יותר ממשחק משותף, שיחה או חיבוק.

רוצים לפצות אותם על ההיעדרות שלכם? קבעו איתם מועד לבילוי משותף ותכננו יחד מה תעשו. בחרו בפעילות שאותה תעשו באמת יחד. שבו איתם, הביטו להם בעיניים, הקשיבו להם והקפידו להיות מעורבים ומשמעותיים בעולם שלהם.

חוסר הקשבה – לפעמים זה מדהים כמה הם מדברים. הם מספרים סיפורים ארוכים ומפותלים, חסרי פואנטה, עוברים מנושא לנושא בעקבות חוטי הדמיון שלהם ואנחנו, שחזרנו עייפים וטרודים מהעבודה, ממלמלים "כן, כן" ולא באמת מקשיבים להם.

כשמדובר במתבגרים, הם נוהמים משפט סתום לאוויר שמצית אצלנו תגובה אוטומטית מבלי שעצרנו להקשיב ולנסות להבין מה באמת מסתתר מאחוריו.

אנחנו לא מושלמים ולפעמים עייפים, עסוקים, מצוברחים. לא תמיד אנחנו מסוגלים להיות מחודדים וממוקדים בכל זמן ועם כל ילד וילד.

עם זאת, הצורך הכי בסיסי של כל אחד, בין אם הוא תינוק, ילד או מבוגר, הוא שיראו אותו ויקשיבו לו. כשלא מקשיבים לנו אנחנו מרגישים לפעמים לא חשובים ולא ראויים להקשבה. ואף הורה לא רוצה שילדו ירגיש ככה. הקשבה מחזקת את תחושת הערך העצמי של הילדים ומגלה לנו ההורים דברים מרתקים על עולמם, על מה שמעסיק אותם, מכאיב, משמח, מרגש ומסקרן אותם. הרבה הורים מתוסכלים מכך שעל השאלה "איך היה בבית הספר" הם נענים תמיד ב"בסדר" או "כיף" סתמיים. רוצים באמת לדעת איך היה? שאלו שאלות ממוקדות ובעיקר - הקשיבו.

הבטחות ללא כיסוי – לפעמים אנחנו רוצים "להוריד אותם מעלינו", לסיים סיטואציה לא נעימה ולהרגיע בכי, ריב, עימות, או לחלופין לגרום להם לעשות משהו שחשוב לנו: לאכול, להתרחץ, ללכת לישון או ללמוד למבחן. ברגעים כאלה אנחנו מוצאים את עצמנו מבטיחים להם משהו נחשק – העיקר להשיג את המטרה שלנו. הבעיה היא שהרבה פעמים זו הבטחה ריקה שממילא לא התכוונו לקיים כי בנינו על הזיכרון הקצר שלהם, או שאולי התכוונו דווקא לקיים אותה, אבל ברגע שהעניין נפתר שכחנו מכך.

כל דבר שאנחנו עושים מהווה מודל לחיקוי ולמידה לילדים שלנו. אם אנחנו רוצים לגדל ילדים אחראים ואמינים שעומדים בדבריהם, אנחנו צריכים להיות המודל שלהם להתנהגות כזאת. אל תבטיחו מה שלא תוכלו או תרצו לקיים, ואם הבטחתם – עשו הכל למלא את הבטחתכם.

נכון, קשה להיפטר מדפוסים שרכשנו באופן לא מודע, אבל גם לבער את החמץ שהצטבר בבית במשך השנה זו עבודה קשה ומפרכת, לאלה שמקפידים בה. יחד עם זאת, זכרו שזה בסדר לשאוף לשלמות, אבל גם אם לא תצליחו ליישם את כל העצות כל הזמן – אתם עדיין הורים טובים שאוהבים את הילדים שלהם.

אחד המפתחות העיקריים להורות מספקת ומתגמלת הוא מודעות ובחינה מתמדת של הערכים שחשובים לנו והדוגמה שאנחנו מהווים לילדינו. אני מזמינה אתכם לשאול את עצמכם מה דורש שינוי בהורות שלכם, ואולי בפסח הבא תוכלו לענות בשמחה על השאלה "מה נשתנה".

סיון ון דר פלאס היא אם לבן 17, מדריכת הורים לגיל הרך ולבני נוער, מתמחה בהפרעות קשב וריכוז, מנחת סדנאות הורים ומרצה במרכז "הורה דרך". לעמוד הפייסבוק

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ