המשפחתון
אמהות מניקות ביחד באודיטוריום
לא רציתי להניק ליד אנשים
המשפחתון

// נועה לימונה

1. 

השבוע התפרסם דו"ח ארגון הבריאות העולמי, שקובע כי יש לעודד אימהות להניק בחלב אם באופן בלעדי עד גיל חצי שנה ולאחר מכן לשלב את ההנקה עם מזונות מוצקים עד גיל שנתיים. הדו"ח גם יוצא נגד שיווק תחליפי חלב אם.

נניח לרגע בצד את האיוולת, שלא לומר עוול, שכרוכים בהמלצה כזאת שאינה מלווה בתמיכה ממשלתית באימהות בצורת חופשת לידה ארוכה יותר, או לפחות בחיוב של מקומות עבודה להתחשב יותר באימהות המיניקות. נשים בצד גם הנתק המופרך בין ההמלצה לבין האופן שבו מתייחסים ללידה ברוב מדינות העולם המערבי, ובטח ובטח בישראל, שמקשה מאוד על האפשרות ללדת ללא התערבות רפואית, כאילו אין קשר בין לידה תקינה להנקה. נשים את זה בצד רק משום שזה דורש דיון מעמיק בפני עצמו.

יותר מהכל, המסקנה (הנכונה בעיני) שהגיע אליה ארגון הבריאות העולמי, רק מחזקת אצלי את ההבנה, שהחברה המערבית מסתמכת יותר מדי על קביעות ממסדיות, במקום על הצו הפנימי של פרטיה. רובנו מחכים למוצא פיהם של ארגונים ומשרדים ומוסדות במקום לחשוב בעצמנו. רובנו לא רואים בעין יפה כל מי שהולך נגד הזרם, כאילו הזרם נכון בהכרח.

בדור של ההורים שלנו, למשל, עודדו אימהות להשתמש בתחליפי חלב אם. היום – הפוך. באופן כללי, כמעט על כל מחקר שמוצאים אפשר למצוא מחקר שמראה ההפך ממנו. ומילא המחקרים עצמם, הרי דרך הטלוויזיה, העיתונים והרשתות החברתיות אנחנו מוזנים בכמויות עצומות של מידע חסר ערך, מבולבל, מוטה, לעתים שגוי לחלוטין. ואנחנו נוהים, כאילו לא צויידנו בשום כלי ניווט משלנו, אחרי אופנות חולפות, אחרי הדברים המקובלים.

לפחות בסביבה שלי, לפחות עכשיו, הנקה עד גיל שנתיים נחשבת לדבר מופרך, שלא לומר בזוי. יהיה מעניין לראות אם הדו"ח של ארגון הבריאות העולמי ישנה משהו באווירה הזאת. סביר להניח שאם לא ישתנו תנאים נוספים בתרבות – בחוק, במדיניות הציבורית – הדו"ח הזה ייעלם כלעומת שהופיע, משום שהוא יהיה כמעט בלתי אפשרי ליישום.

איור של דוב פנדה אמא מחזיקה דוב פנדה תינוק ולצידם בקבוק

2.

כמה חודשים לפני פרסום הדו"ח, שנתן בכל זאת גושפנקה לחשיבות ההנקה, ובכללה ההנקה הממושכת, החלטתי שאני מפסיקה להניק. ההחלטה שלי התקבלה בברכה ובהקלה ניכרת בסביבתי. האמת? נראה היה שהגזמתי. הבן שלי היה כבר בן שנה ועשרה חודשים, או-טו-טו שנתיים, ולהניק אותו נחשב על גבול הסטייה.

לא הייתי שלמה עם ההחלטה, אבל ניסיתי בכל זאת. הייתי קשוחה ועקבית כמו שאומרים שצריך. במשך שלושה ימים סירבתי להפצרותיו, התקשחתי למול בכי קורע לב, הדפתי את ניסיונותיו הפיזיים להגיע אל מחוז חפצו וניסיתי להסיח את תשומת לבו עם אטרקציות מגוונות. הייתי מוכנה כבר לעלות על חד-אופן וללהטט שלושה כדורים באוויר רק שישכח מההנקה הזאת, אבל שום דבר לא עזר. הוא התחנן, הוא התעקש, הוא בכה, הוא כעס, הוא נפגע עד עמקי נשמתו.

במקביל, גם הגוף שלי כאב בדרכו. הכל לחץ והעיק והכביד והתגעגע. והכי גרוע – הפיתרון היה כל כך קרוב וזמין. רק לתת לילד שלי את מה שהוא כל כך כמה לו, ולהיפטר מהאי נוחות, מהצער ומרגשות האשמה. פתאום היינו, אני והתינוק שלי, שני גופים, שביניהם עומדת החלטה שכלתנית מנוכרת. רציונליות אטומה – לכאורה הרציונליות שלי.

לא ציפיתי לעוצמת הרגשות השליליים שחוויתי בעקבות הפסקת ההנקה ותהיתי אם יש הסבר ביולוגי למה שאני מרגישה. חיפשתי בגוגל "הפסקת הנקה הורמונים" "גמילה מהנקה דיכאון", אבל החיפוש לא העלה דבר.

תמונות של ילדי היונק עלו בעיני רוחי – הקירבה הזו, החמימות, התואם, השלווה ששורה על שנינו. ותהיתי: למה בעצם החלטתי להפסיק?

ניסיתי לבחון את הסיבות להחלטה שלי לעומק. היו רגעים שההנקה היתה קסומה, אבל לפעמים היא העיקה עלי. לא תמיד התאים לי להניק ויש דרכים חביבות יותר להעביר את הזמן מאשר להיכנס למשא ומתן עם פעוט. לפעמים הוא היה תובעני והדיון הפך להתגוששות כמעט. פעמים אחרות הרגשתי שהיחסים בינינו הופכים להיות תועלתניים מדי - הוא באמת אוהב אותי או שהוא רק רוצה לינוק? או – למה אי אפשר סתם להתחבק?

לא הייתי בטוחה אם זה נכון בשבילו, תהיתי אם זה לא יוצר תלות גדולה מדי שכבר לא מתאימה לגילו, אם הוא יזכור את זה בבגרותו ותיגרם לו מבוכה.

כל אלה היו אולי סיבות תקפות ולגיטימיות להחליט להפסיק להניק, אבל כאשר התבוננתי בדברים מקרוב, הלכה והתגבשה אצלי התובנה, שלא הן אלה שהכריעו את הכף. שמתי לב, למשל, שהפעמים בהן לא הייתי מעוניינת להניק, התרחשו בעיקר במצבים שבהם לא הייתי לבד. הקונפליקט נוצר לא בגלל שהתינוק שלי רצה לינוק ואני לא רציתי להניק אותו, אלא משום שלא רציתי להניק ליד אנשים. בין אם הביקורת שלהם היתה גלויה, או רק מסומנת במבט, ברמיזה, או בעקיצה – הרגשתי אותה והיא הפריעה לי מאוד.

מצאתי את עצמי מבקשת מהבן זוג שלי לא לפרסם כל כך את העובדה שאני עדיין מניקה. נמאס לי מהרמות גבה, מהמבט המשתומם, השיפוטי. נמאס לי להצדיק את עצמי או לנסות להשיב על שאלות שלא היה לי מענה עליהן, כמו "עד מתי את מתכוונת להמשיך עם זה?" לעתים היה עלי לעמוד לבדי, ללא גיבוי, מול טענות ברורות ונחרצות לגבי הנזק שאני מסבה לילד שלי.

והיו גם דברים שלא נאמרו לי באופן אישי, דברים שזכרתי מהתקופה שעוד התקיימתי בטווח הנורמלי של ההנקה, לפני שחציתי את הגבול אל שדה האימהות המופרעות. זכרתי איך חברה טובה סיפרה לי בתדהמה מהולה בגועל על מכרה משותפת שעדיין הניקה את בנה בן השלוש. החברה שלי פירשה את זה כהתמכרות של האמא לשליטה. אנשים אחרים דיברו על זה כסטייה מינית. במקרה הטוב, סיפורים כאלה התפרשו כחוסר יכולת להציב גבולות, כחולשה הורית, ככניעה לדיקטטורת זבי החוטם.

הנורא מכל היה, שזכרתי את המחשבות שלי עצמי, לפני שהייתי אמא. אני זוכרת במפורש שחשבתי, שאם התינוק כבר יכול לבקש את זה מילולית, כנראה שכבר לא צריך לתת לו. ההנקה הממושכת גם לא התאימה לדימוי שלי בעיני עצמי. הרי אני לא איזו מחבקת-עצים-אוכלת-גרנולה שגרה בהרדוף ומבלה בסדנאות חיבוקים בפסטיבל בומבלה. אני עירונית! אני צינית! אני מגניבה! לא בסטייל שלי אימהות טוטאלית.

אז התחלתי לעשות את זה בסתר. להתחבא בחדרים, להמציא תירוצים. ההסתרה עצמה האצילה על כל הפעילות הזאת תחושה של פשע. אני והתינוק היינו כמו שני מכורים שמבצעים את זממם מאחורי גבם של שאר בני הבית. זה לא היה פשוט, בהתחשב בזה שהשותף שלי לא היה אשף הדיסקרטיות.

אמהות מפגינות עם ילדיהן לצד פוסטרים בגודל אמיתי של נשים מניקות ילדים בני יותר משנה
פרסומת לעידוד הנקה בשבוע ההנקה הבינלאומי בניו יורק, ב-2013צילום: אי-אף-פי

3.

ביום השלישי למצור ההנקה, כשאני שרויה בדיכאון של ממש, עשיתי את מה שאני עושה במקרים של בלבול וחוסר אונים – פניתי לגוגל. ביליתי שעות בקריאת מחקרים ומאמרים בנושא והידד! מצאתי תימוכין מגופים בני סמכא לכך שזה בריא להניק עד מתי שהאם והתינוק חפצים בכך, גם לאם וגם לתינוק, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית. הייתי כל כך מיוסרת, ואז, פתאום, זה הכה בי – אני יכולה להתחרט!

החלטתי שאני מפסיקה את ההפסקה. הבנתי שכמו בת טיפש עשרה חסרת עמוד שדרה, הייתי נתונה ללחץ חברתי. ובעצם, העניין בכלל לא היה ההנקה עצמה, אלא הציווי הנורמטיבי. הנורמליות, שכל סטייה ממנה גוררת עונש חברתי. הרי נשים שבוחרות לא להניק בכלל נחשבות היום לפגומות מוסרית. אז מסתבר שגם נשים שבוחרות להניק "יותר מדי" נחשבות כך. למעשה, הסביבה לא מעודדת שום חריגה מאיזשהו טווח, שהוא בחלקו שרירותי, ושנחשב נורמלי. הילד שלך כבר בן שנה וחצי ועדיין לא בגן? מוזר. הילדה בת ארבע וישנה אתכם במיטה? לא בסדר. תינוק בן תשעה חודשים עדיין מתעורר בלילה? דחוף ליועצת שינה!

בהקשר של הנקה, התפיסה החברתית עובדת בערך ככה: מגיל אפס עד חצי שנה מצופה ממך להניק. אם את לא מניקה את אמא רעה ואגואיסטית. בוז. מגיל חצי שנה עד עשרה חודשים – את עדיין מניקה? סחתיין, כל הכבוד לך. את אמא טובה ומסורה. גם אם במקרה זה בא לך בקלות ולא דורש ממך שום הקרבה, החברה בכל זאת מזכה אותך בטפיחה על השכם. גיל שנה ומעלה ואת עדיין מניקה? או-או. עברת את הגבול, אמא'לה. הגזמת. משהו פה לא בסדר. שעון העצר החברתי מתקתק. מתי כבר תפסיקי?

4.

כשחזרתי הביתה באותו ערב, מיהרתי אל התינוק שלי. הוא, כרגיל, ביקש, ואני סוף סוף נעניתי. הוא היה שלו ומאושר, וגם אני. הוא לימד אותי משהו שלא הצלחתי להפנים בעצמי, למרות גילי המכובד: להפסיק להתחשב במה שאומרים, בין אם אלה החברות בעבודה, השכנות של אמא או משרד הבריאות הישראלי, ולהתחיל להקשיב לקול הפנימי הזה, כן, כן - זה שמלמדים אותנו להשתיק.    

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ