המשפחתון
הורים וילדים מפגינים ביחד ברמת השרון
הורים וילדים מפגינים ביחד ברמת השרוןקרדיט: דנית ניצן
המשפחתון

// יואב כהן-מנור

היום פורסם תחת הכותרת "מתונים בדעותיכם ומגדירים עצמכם 'המרכז השפוי'? אל תתפלאו שילדיכם במצוקה" טור דעה הקושר בין מתינות פוליטית של הורים והיעדר עניין בפעולה פוליטית אידיאולוגית לבין מצוקה של ילדיהם, שמתבטאת לטענת הכותב בסרבנות, חוצפה, חוסר שקט, דריכות, פגיעות, רגשנות וחרדות. העומד מאחורי הטור הוא פסיכולוג קליני בשם יקי שגיא, והרציונל שהוא מציג הוא די פשוט - הילד רואה שהוריו אינם נאבקים למימוש איזשהו חזון פוליטי, ובד בבד הוא רואה את ההשקעה הגדולה שהם משקיעים בגידולו, ומסיק מכך שהוא כפי הנראה מרכז העולם, ותחושה גרנדיוזית זו גורמת לו לחרדה גדולה. 

זו טענה כבדת משקל שיש בה ניחוח של האשמת הורים בקשיים של ילדיהם. השיח סביב ההתייחסות לילד כמרכז המשפחה, או הילדה כנסיכה, הוא שיח חשוב בכינון המשפחה הישראלית, אך כשחושבים על ההורים ששלחו בבוקר את הילד לגן ותוך כדי העבודה הם תוהים אם הילד שלהם רגיש מידי, או למה היה לו מצב רוח כזה רע הבוקר, ועכשיו הם צריכים להתמודד גם עם כך שלא הצטרפו להפגנה האחרונה - זה קצת יותר מדי, לטעמי.

איני מכיר אף מחקר שקשר בין מידת הפעילות הפוליטית של ההורים ומידת הקשיים הרגשיים של הילדים במשפחה. באין מחקר מבוסס שיוכל להוכיח או לפסול טענה זו, כאשר אני מתבונן על מטופליי או על מקרים אחרים שהכרתי במרפאה ציבורית, או אפילו על משפחות שאני מכיר מחוץ להקשרים טיפוליים, איני יכול לומר על משפחות שמתמודדות עם קשיים עם ילדיהן שהן חסרות מודעות פוליטית או חברתית. כלומר, לילדים יש לעיתים קשיים רגשיים משמעותיים ללא קשר לזהות הפוליטית של הוריהם, והקביעה שאי-מעורבות פוליטית היא גורם למצוקה אצל ילדים היא בעייתית. 

יחד עם זאת, אני סבור שמאחורי התאוריה שמציג שגיא עומד משהו גדול יותר מהשדה הפוליטי. אם לאמץ טרמינולוגיה ביבליותרפיסטית, אז השאלה כאן היא באיזה סיפור המשפחה חיה.

ג׳וזף קמפבל, האנתרופולוג הנודע שחקר את מעשיות העמים ויצר את המודל האוניברסלי לסיפור, טוען כי כל סיפור מיתולוגי מתחיל באיזושהי קריאה להרפתקה של הגיבור. דבר מה קורה, המנכיח לגיבור כי עליו לצאת למסע ולמצוא את ייעודו או את גורלו. הקריאה למסע יכולה להתרחש בעקבות אי-צדק שהגיבור ראה אשר גרם לו לצאת כדי להשיב את הצדק על כנו. הקריאה למסע יכולה להיות אם חולה שזקוקה לפרח מיוחד שירפא אותה, או אפילו הצעה מצפרדע מדבר שישיב את כדור הזהב ששקע בבאר. באיזשהו שלב, הגיבור נוכח ש״הגורל זימן את הגיבור והעביר את נקודת הכובד הרוחנית שלו מתוך תחומי החברה שבה הוא חי החוצה, אל אזור לא ידוע״ (הגיבור בעל אלף הפנים, עמ׳ 64). כלומר- ההרפתקה של הגיבור דורשת ממנו לצאת ממה שמאמנים אוהבים לקרוא לו היום ״אזור הנוחות״, אל עתיד חדש ולא ידוע. 

היום לא מרבים לדבר במונחים של ׳׳ייעוד׳׳ ו׳׳גורל׳׳. אלו מילים גדולות. אבל בכל פעם שאדם מחליט להתחייב לעקרונות או אידיאלים מוסריים או רוחניים, וצריך להתמודד עם הלא ידוע במאבקו להשיג את מבוקשו, הרי הוא יוצא למסע רוחני, אשר סביר להניח שישתנה בעקבותיו. ובמובן זה, גם הפעולות הארציות שלנו, אם הן מכוונות להשגת מטרות וייעוד, הן חלק במסע, ותואמות את הכללים והשלבים של הסיפור המיתולוגי.

ומה קורה אם הגיבור מסרב לצאת למסע? אם הוא דווקא רוצה להישאר באזור הנוחות שלו ומפחד להקשיב לתשוקת ליבו (אם זה לפעול למען פליטים, ללמוד לצייר, או לעזוב את המשרד ולהקים סטארט-אפ)? ובכן, קמפבל כותב כי במקרה שהקריאה נותרת ללא מענה ״הסירוב לקריאה הופך את ההרפתקה לגרסתה השלילית״ (שם, עמ׳ 65). הסירוב לצאת למסע מוביל להישארות במקום. הנהר הזורם של חיי שפע, דינמיות ויכולת - הופך למים עומדים. ללא תנועה, ללא אנרגיה. קמפבל אומר שבמקרה כזה הדבר שאנו משתוקקים לו נשאר כלוא בתוך ״חומות של שעמום״. 

כאשר מישהו יוצא למסע - זו הצהרה של נאמנות לערכים ולעקרונות שלו, ואמונה ביכולתו להתגבר על קשיים. אי היענות לקריאה למסע היא סירוב להסתכן כדי להגשים את הייעוד. ישנן סיבות רבות לפחד, אך התוצאה הסופית שלו היא הגבלה על החיים וחיזוק תחושות של חוסר אונים. 

יקי שגיא דיבר בטורו על המוכנות של הורים לפעול בשדה הפוליטי. זוהי תפיסה צרה של דבר מה גדול יותר - המוכנות של ההורים להיענות לקריאה לצאת למסע. במשפחה בה ההורים חשים עצמם בעלי יכולת, ומאמינים שביכולתם להשפיע על חייהם ולקרוא תיגר על הקשיים בדרך להשגת אידיאלים, ההורים יפגינו יכולת זו בהורות שלהם, וילדיהם יקלטו את הגישה הזו ויאמצו אותה. 

ילד מקבל מהוריו לא רק תזונה פיזית ונפשית, אלא גם מודל לחיקוי. ילד בוחן את חיי הוריו כדי לגלות כיצד עליו לחיות את חייו שלו. כדי לגלות איך להיעשות לאדם. הוא מגלה מהם אילו מעשים ראויים להיעשות, מהי השפה שראוי לדבר בה, ובאילו ערכים ראוי להחזיק. ככל שילדים גדלים, הם מזהים את האידיאלים של הוריהם ורוצים להחזיק בהם בעצמם. ילדים רוצים לראות את ההורים שלהם מצליחים. הם רוצים לראות את ההורים שלהם פועלים ומתגברים על קשיים ומשנים את חייהם ואת העולם כי הדבר הזה מספק להם אמונה שזה בכלל אפשרי. שיש סיבה לצאת למסע, לנסות להתגבר על קושי, ולא משנה באיזה גודל הוא. 

יואב כהן-מנור הוא ביבליותרפיסט (.M.A), עובד עם ילדים, נוער והורים, ובעל הבלוג "סיפור חדש"

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ