המשפחתון
ילד מכין שיעורי בית ואמו עוזרת לו
המשפחתון

// סיון ון דר פלאס

כשאורי היה בן 5 חודשים, הוא שכב על שמיכה שאמו פרשה על הרצפה. היה חורף והוא היה עטוף בשכבות רבות של בגדים עבים כדי לשמור על חום גופו. צעצועים היו מפוזרים סביבו מחוץ להישג ידו והוא השמיע קולות תסכול: "אה, אה, אה". אמו מיהרה אליו והגישה לו את הצעצוע שעליו הסתכל והוא נראה מרוצה, אחז בצעצוע בידיו ונענע אותו.

אבל טלי, אמו של אורי, הייתה מודאגת. אורי לא הראה כלל סימנים של רצון לנסות לזחול, הוא רק שכב לו במקום שבו הניחה אותו ולא זז.

הצעתי לה להפחית מעט משכבות הבגדים שלבש (אפשר להגביר את החימום בבית אם צריך), להניח צעצועים מחוץ לטווח ידו ולא למהר ולהגיש לו אותם כשהוא "מבקש". תוך זמן קצר אורי החל בניסיונותיו הראשונים בזחילה.

בתה של ענת בת ארבע. כשהגיעה אלי, שמתי לב שכל "ציוץ" של הילדה מקפיץ את ענת אליה. שאלתי אותה מדוע היא מרימה עבורה את המוצץ שהיא מפילה מידיה שוב ושוב וענת הסתכלה בי נדהמת: "אני לא אמורה לעשות כל דבר בשבילה?".

נועם כבר בן 7 אבל עדיין מבקש מההורים שילבישו אותו בבוקר. לאמו גלית אין זמן או כוח לוויכוחים. היא לא יכולה להרשות לעצמה לאחר לעבודה, אז היא מלבישה אותו בזריזות, מגישה לו את ארוחת הבוקר (שהוא אוכל בכוחות עצמו) ומרוצה כשמספיקים לצאת מהבית בזמן.

אלה אולי נשמעים לכם כמו מקרים קיצוניים, אבל עם יד על הלב – האם מעולם לא עשיתם, או לפחות השתתפתם השתתפות פעילה במיוחד, בעבודה שהוטלה על ילדיכם בבית הספר? האם מעולם לא הכנתם בשבילם את שיעורי הבית שלהם?

זהו אחד הקונפליקטים ההוריים המאתגרים - האם לעזור, ללמד ולעשות בשביל הילדים שלנו, או לאפשר להם להתנסות, להיכשל וללמוד מהטעויות של עצמם.

יש כמה גורמים שהופכים את הדילמה הזאת למורכבת כל כך:

הראשון הוא הצורך הקדום שטבוע בנו לעזור ליצורים חסרי האונים האלה, לדאוג לכל צרכיהם ולהבטיח את קיומם. זהו צורך טבעי, בריא ונחוץ להישרדותם של הצאצאים שלנו. הוא קיים גם אצל רוב בעלי החיים בטבע, והוא זה שמאפשר את המשך קיום המינים בעולם מלא סכנות ומאבקי קיום.

סיבה אחרת היא הרצון (שהוא גם צורך), שילדינו יהיו שמחים, רגועים ומאושרים. בכי מפעיל אצלנו מנגנוני חירום ומעורר בנו תגובות בעלות עוצמה.

מעבר לזה, רובנו רואים בילדינו שלוחה של עצמנו ולא לגמרי אישיות נפרדת בפני עצמה, ולכן הקושי והתסכול שלהם נחווים אצלנו כאילו הוא גם שלנו. מנקודת המבט הזאת, לעזור להם זה כמו לעזור לעצמנו. לא פשוט לבצע את ההפרדה הזאת (ויש שנזקקים אף למנתח כירורגי לצורך זה).

גורם נוסף - בעולמנו התחרותי וההישגי, כשילדינו נמדדים מינקות בטבלאות התפתחות וגדילה, ומושווים כל הזמן לילדיהם של החברים, בני המשפחה, השכנים וההורים האחרים בגינה, במעון, בגן ובבית הספר - כל דבר שעלול להיחשב לעיכוב או פיגור אל מול ילדים אחרים מפעיל אצלנו את הצורך "לתקן" ולפעול לשינוי המצב.

יש גם סיבה הרבה יותר ארצית לצורך שלנו לעשות עבור ילדינו מעל ומעבר: החיים האינטנסיביים והתובעניים שלנו גורמים לנו להיות תמיד בין משימה אחת למשניה. ובלחץ תמידי, למי יש זמן לחכות שבן ה-3 שלנו יצליח לנעול בעצמו את הנעל הימנית על כף רגלו הימנית?

וכמובן לא נשכח גם את הצורך המתמשך לפצות את הילדים על הזמן המועט שאנחנו מבלים איתם, הצורך המתעתע הזה שהרבה פעמים גורם לנו לעשות את מה שירגיע לנו את המצפון במקום את מה שהם צריכים באמת.

ולבסוף - גם הדימוי ההורי שלנו ניזון לא מעט ממידת אושרם של ילדינו, ולפעמים גם קצת מ"מה יגידו" הישן והידוע (מה יחשבו השכנים על הבכי הבלתי פוסק שבוקע מביתנו?).

אז למה לא בעצם? למה לא להיענות לאינסטינקטים ההוריים שלנו ולצרכים, הבקשות והתחינות של הילדים, ולעשות בשבילם את כל מה שרק ניתן, כמו שהלב רוצה?

הנה עצה שכדאי לכם לזכור: בכל דילמה הורית כדאי תמיד לשלוף את המנורה עם הג'יני ולשאול אותו את שתי שאלות הקסם: מהו הצורך (של הילד) ומהי המטרה (של ההורה)?

ניקח לדוגמה את עניין שיעורי הבית: הילד יושב ליד המכתבה, הוא מתקשה לפתור את התרגילים אחרי יום לימודים עמוס ומשתוקק ללכת לשחק. הוא מבקש שתעזרו לו, אבל שניכם יודעים שלמעשה הוא מבקש שתפטרו אותו מהמשימה, תעשו את העבודה במקומו ותשחררו אותו לדרכו. מה עושים? הרי בשבילנו זו עבודה של כמה דקות, וככה הוא לא יצטרך לחפש תירוצים למורה מחר בבוקר.

לפני שנוציא את הג'יני ונשאל את פיו, צריך לזכור כלל חשוב: הג'יני יושב במנורה מאות שנים ורואה את הדברים בפרספקטיבה רחבה מאד. התשובות שלו תמיד יתייחסו לטווח הארוך, ולא רק לכאן ועכשיו. התשובות שייתן (כלומר, שאתם תיתנו, כפי שכבר ודאי הבנתם) יביאו בחשבון את צרכיו של הילד בתהליך ההתבגרות שלו והפיכתו למבוגר מתפקד, ולכן יתעלמו לפעמים מרצונות, לחצים ודחפים רגעיים. אפילו מבכי.

יודעים מה? בואו נעזוב את הג'יני. אתם הרי מכירים את הילדים שלכם טוב מכל אחד אחר. שאלו את עצמכם: מהו הצורך של הילד בתהליך הלמידה שלו? האם יש חשיבות להכנת שיעורי הבית בעצמו? להתנסות, ללמידה העצמאית, לרכישת הכלים והאמצעים ללמידה, להתמודדות עם הקושי והתגברות עליו? לדחיית סיפוקים (הרצון ללכת לשחק), לעמידה בדרישות?

ומהי המטרה שלנו כהורים?

ובכן, בנוסף לרצון שלנו לעזור, להקל, לחסוך מהם קשיים ותסכולים, לרפד עבורם את העולם ולקשט בפרחים (או בגיבורי על), בסופו של דבר מטרתנו כהורים היא לתת להם את כל הכלים כדי לגדול ולהיות למבוגר מתפקד, מצליח ומסופק. כאן נמצאת המהות של הקונפליקט, וגם הדרך לפתרונו.

תומס אלווה אדיסון, הממציא הגדול, אמר: "אם מצאתי אלף דרכים שלא עובדות, לא נכשלתי. כל ניסיון שכשל הוא עוד צעד קדימה". על פי הלן קלר, "החיים הם רצף של שיעורים שחייבים לחיות אותם על מנת להבין". אין למידה אפקטיבית יותר מזו שעוברת דרך טעויות, כישלונות ותסכולים. הביטו בתינוק שמתנסה בעמידה ומתחיל את צעדיו הראשונים. הוא קם ונופל, קם ונופל שוב. עומד, עושה צעד אחד ושוב נופל. לפעמים הוא בוכה, אבל תמיד קם ומנסה שוב. כל נפילה מלמדת אותו ומחזקת את היכולת שלו בצעד הבא, והוא לא מפסיק לנסות עד שהוא מצליח ללכת, בהתחלה תוך אחיזה בכיסא, שולחן, או יד אוהבת, ולבסוף הולך לבדו בצעד בטוח ועצמאי.

אם לא מפריעים להם, זאת הדרך האידיאלית שבה הילדים שלנו לומדים ורוכשים מיומנויות. כשאנחנו מונעים מהם להתנסות, ליפול, להיכשל, להתמודד ולהתגבר, אנחנו בעצם לוקחים מהם את הכלים המשמעותיים ביותר ללמידה ולגדילה. שום הסבר שלנו לא משתווה למה שהם לומדים מההתנסות וההתמודדות שלהם.

מדענים גילו לאחרונה שאחת הסיבות לעלייה התלולה בשכיחות של מחלות אלרגיות במערב נובעת מהעלייה בהיגיינה ושמירה על הבריאות. ילדים כמעט שלא נחשפים לחיידקים וזיהומים ולכן לא מפתחים עמידות אליהם. בארצות לא מפותחות בעלות תנאי היגיינה פחות מתקדמים לא נרשמה כל עלייה במחלות אלה.

בדומה לכך, הנטייה הגוברת בשנים האחרונות לשים את הילדים במרכז החיים שלנו הופכת אותנו ההורים למגוננים הרבה יותר וכך ההתערבות האינטנסיבית שלנו, לצד יתרונותיה, גם מונעת מילדינו לא מעט התמודדויות שנחוצות להתפתחותם.

כן, הילדים שלכם זקוקים לכם – לתמיכה, לאהבה, להבנה, להצבת גבולות, לתחושת ביטחון ומוגנות. אך הם לא צריכים שתעשו בשבילם או במקומם, שתרפדו את דרכם יתר על המידה. אלה לא יועילו להם, כי אם להיפך.

אז תנו לילדים שלכם להתנסות, לחוות גם כישלונות ונפילות וגם הצלחות שהשיגו בכוחות עצמם. זה יעניק להם עצמאות, מיומנויות, כישורים ותחושת ערך עצמי. ובכל פעם שאתם לא בטוחים אם עשיתם את הדבר הנכון כהורים – תשאלו את הג'יני.

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ