אל תוותרו על ילדיכם. תאהבו אותם

לפעמים זה לא משנה מה אומרים לילדיכם, אלא איך רואים אותם. ככל שהורים יאהבו יותר את ילדיהם, גם המופרעים והקשים שבהם, כך ישתנה יחסם אליהם ותשתנה הדינמיקה. ענבל יהב נתנזון, תרפיסטית ומדריכת הורים, בטור אורח

המשפחתון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ילדה עצובה יושבת בכיתה
הקושי מופיע כשקיים מטען רגשי רב שנים
המשפחתון

// ענבל יהב נתנזון

לירי (שם בדוי) הייתה אחד ממקרי הטיפול היותר מורכבים שהגיעו אלי. ילדה בת 11, מתוקה, יצירתית ותוססת, אשר התמודדה עם שלל תארים אבחוניים: ADHD (הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות), הפרעת התנהגות, אלימות, קשיים חברתיים, חרדות, קשיי שינה - וזוהי רק רשימה חלקית.

כבר בפגישת ההכרות עם הוריה של לירי הם הצהירו שהם לא מתחילים את הטיפול עם ציפיות כלשהן לשיפור, לאחר שביקרו אצל מיטב המטפלים בארץ ולא ראו שינוי במצבה של ביתם - הם היו פחות או יותר מיואשים. הייאוש הזה, לצד תסכול, כעס, אכזבה, חוסר שביעות רצון ותשישות מהמצב בו היו שרויים יחד עם ביתם נכחו מאוד לכל אורך תקופת הטיפול.

ביום קשה במיוחד (של ההורים), במהלך שיחת חרום טלפונית עם אמה של לירי, ניטעה בי בבת אחת ההבנה עד כמה לייאוש של הוריה של לירי ממנה יש תרומה מהותית לקושי בשיפור במצבה, מבלי שהם, כמובן, מודעים לכך כלל. עד כמה התפיסה שלהם את לירי כ"ילדה בעייתית" (כך הגדירו אותה לעיתים גם בפניה) מנציחה ומחזקת את אותו מצב בדיוק. הבנה אשר לא גורעת כלל מהאמפתיה או מהבנת הקושי העצום שחווים הורים לילדים המתמודדים עם הפרעות מסוגים שונים. הוריה של לירי אוהבים אותה מאוד, ועם זאת ראייתם אותה הייתה שלילית למדי – ופרט לכל הקשיים האובייקטיביים איתם התמודדה, נראה  שדווקא עניין זה היווה את המכשול (ולכן גם את המפתח) הראשון והגדול ביותר לשיפור שלה.

שיתפתי את ההורים בהבנותיי. הדרך לרווחה רגשית, גם של לירי וגם של הוריה, עודנה מורכבת, אך זו הייתה פריצת הדרך שהובילה לשינוי משמעותי בחייהם וביחסים ביניהם.

אני מבינה היום, בפרספקטיבה, משפט שאמר לי המדריך שלי, פסיכותרפיסט ותיק ומוערך, לפני שנים כשהייתי סטודנטית ומודרכת אצלו, כמטפלת מתמחה במרכז טיפול "ילדים הורים" העירוני. "אם אנחנו שמים בצד את כל הטכניקות והתאוריות הטיפוליות, הטיפול הרגשי הוא די פשוט: עליך כמטפלת לאהוב את הילד". מול עיני הסקרניות הוא הסביר איך, להשקפתו, ישנם ילדים יותר "אהיבים", וכאלה פחות "אהיבים", שהם בדרך כלל הילדים הבעייתיים במיוחד, שלחלק מהאנשים סביבם (הורים, אחים, בני כיתתם, מורים וכו') באמת קשה לעיתים לחוש כלפיהם רגשות חיוביים, גם אם מסיבות מובנות. אלו יכולים להיות ילדים תוקפניים, מציקים, ילדים עצובים או סגורים, או ילדים עם הפרעות רגשיות קשות יותר.

מה זאת אומרת הטיפול הוא לאהוב את הילד? ואיך אוהבים ילד שקשה לאהוב? חלק מהותי מהאופן בו אנו אוהבים מישהו באופן פעיל, אשר תורם עמוקות לרווחתו, הינה היכולת לראות אותו, בעיני עצמנו, ככל שניתן – באור חיובי. גם אצל הילדים הכי קשים, אלה שהכי פחות נעים להיות איתם, יש תכונות ומאפיינים שניתן לאהוב באמת, אם רק מחפשים בתשומת לב, ואם בוחרים באופן מודע להסתכל על התכונות האלו בהם, ולהדגיש אותם בעיני עצמנו.

מהבחינה הרעיונית, מתכתבת ראייה זו עם הגישה האינטרסובייקטיבית בפסיכואנליזה, אחת הגישות המרכזיות העוסקות בפסיכולוגיה של שני אנשים, גישה זו רואה את התפתחותו הנפשית של האדם כנובעת מתוך הקשרים הבינאישיים בהם הוא נמצא.

גם הקשר בין רגש האהבה האנושית לבין המעשה הטיפולי נחקר על ידי תאורטיקנים לאורך ההיסטוריה. אחת מהם, הפסיכואנליטיקאית ג'וליה קריסטבה, כתבה בספר "'בראשית הייתה האהבה: פסיכואנליזה ואמונה" (הוצאת רסלינג, 2004) אודות הקשר שבין ריפוי, אהבה ואמונה. טענתה היא כי המחסור באהבה מביא את האדם לחפש מפלט בתוך התהליך הטיפולי, וכי תהליך זה הוא למעשה שיקום אמונתו ויכולתו של האדם לאהוב בתוך הקשר הבינאישי.

או הפסיכואנליטיקאי ההומניסטי והפילוסוף, אריך פרום, אשר כתב על האהבה כמיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה. אותה אהבה שהיא, לדבריו, המזור היחידי לקיום האנושי. ("אמנות האהבה", הוצאת מחברות לספרות, 2001). אין הכוונה שעלינו ללמוד כיצד לאהוב או להרגיש אהבה, אלא על המשמעות של להיות אוהב כלפי עצמנו או כלפי האחר.

בובות של שני דובים (גדול וקטן) מחובקות, מבט מהגב
הטיפול הוא לאהוב את הילד

כהורים, שמורים לנו תפקידים רבים בחייהם של ילדינו - אנחנו ממלאים את צרכיהם הפיזיים, ההתפתחותיים, החינוכיים, וכן, גם אחר צרכיהם הרגשיים אנחנו מתבקשים למלא. נכון. לפעמים אנחנו לא יודעים איך להיות הורים כפי שאולי היינו רוצים. לפעמים גם אנחנו פועלים מתוך הקשיים הרגשיים שלנו ולכן קשה לנו להיות שם בשביל ילדינו. לפעמים נכעס, נהיה מתוסכלים, נגיב באופן לא רגיש, לעיתים לא נהיה פנויים להכיל את הקשיים שלהם, או נטעה בשיפוט המצב. וכמובן שזה פשוט אנושי מצדנו.

אבל טוב יהיה אם ננסה להבין את משמעות הקשר ההדדי ואת חשיבות האופן בו אנחנו רואים את ילדינו, באמת, בתוכנו פנימה – לרווחתם הרגשית. מתוך תפיסה פנימית זו שלנו כהורים, ינבעו כל רמות התקשורת המגוונות שלנו עם ילדינו: הדעות והמחשבות, המסרים המילוליים והמסרים הלא מילוליים, ההתנהגויות והבחירות. ילדים מרגישים רמות עדינות אלה בכל הווייתם, ורגישים לכך אף יותר ממבוגרים.

כאשר אנו רוצים לסייע לילד, לתמוך בו ולקדם אותו כשהוא מבטא קושי או מתמודד עם אתגר כלשהו:

1. נתבונן בכנות לתוך עצמנו ונבחן מה מופעל אצלנו מבחינה רגשית כשהילד/ה מבטא את הקושי וכשעולים בנו רגשות שליליים ביחס אליו? האם תגובתנו להתנהגות הילד תואמת את הצורך שהילד מביע, בדרכו?

לדוגמא, הוריה של לירי נרתעו מכך שהיא לא מקשיבה להם, שהתנהגותה כלפיהם פרועה, תוקפנית, דרשנית וחצופה, אך ברור שלירי בסך הכל רוצה שיקשיבו לה וייתנו לה מקום מבחינה רגשית. כאשר הילדה חשה שהוריה פתאום מצליחים לשמוע אותה, כמו אוויר שיוצא מבלון, ההתנהגות המרדנית איבדה מהצורך שבה.

2. נשאל את עצמנו האם אנחנו יכולים לראות את הילד/ה לחיוב, גם בתוך רגעי הקושי? דווקא ברגעים בהם התכונות שאנו מתקשים איתם עולות על פני השטח, יועיל מאוד אם נוכל להדגיש בפני עצמנו את מעלותיו/ה, באופן שכמו ייעצב ויבנה מחדש את הדימוי הפנימי החיובי שלנו אודות ילדינו.

במקרה של לירי, אחד הנושאים שעלו באופן בולט בתהליך הטיפולי, היה הצורך הבסיסי שלה בהקשבה ובהערכה של הוריה, על אף הקשיים. האתגרים איתם התמודדה הועצמו והקושי בהתמודדות עימם הוחרף, עקב מיעוט חוויות מתקנות כאלו ביחסיה עם הוריה. נכון, ברגעי המשבר היה מאוד קשה לשאת את ההתנהגות של לירי ואת מצבה הרגשי המורכב. אך ההתייחסות השלילית אליה רק החמירה את מצבה. למעשה, לאחר שההורים הפכו מודעים לכך, והחלו לשנות בהדרגה את האופן בו הם רואים ותופסים אותה - השתנה גם יחסם אליה והם התחילו לתרום באופן ממשי להטבה במצבה.

חשוב להדגיש, כי לחשיבות של התבוננות חיובית על הילד/ה, אין משמעות של העדר גבולות בריאים ביחסים שלנו עימם. להפך, הגבולות חשובים מאוד, וגם מקנים לילד חוויה של היותו מוגן ושמור. חשוב להמשיך לומר לילד "לא" על התנהגות אסורה. אך בשמירה על גבולות אנו מתייחסים להתנהגות שלילית מצד הילד, ולא למצב בו הילד עצמו נתפס בעינינו כ"ילד בעייתי". הקו המבדיל בין שני אלה יכול להיות דק מאוד.

התהליך שתואר אמנם פשוט להבנה, אך לא תמיד הוא מיושם בקלות. הקושי מופיע במיוחד במקרים בהם קיים מטען רגשי רב שנים אצל ההורה ולעיתים גם אצל הילד/המתבגר. לעיתים הוא מועצם, מבלי משים, על ידי דמויות משמעותיות נוספות בחיי הילד כמו מורים, חברים וכו'. לעיתים נוצר לו מטען גדול מדי של אכזבה, חוסר שביעות רצון, תלונות או האשמות כלפי הילד/ה. במקרים המורכבים והמאתגרים יותר, איש מקצוע מעולם הטיפול יכול לסייע רבות לילד ולהורים בתהליך.

כמו כן, לעתים שינוי תפיסה נראה לנו קשה מדי או בלתי אפשרי, אך כשתהליך כזה מתאפשר – הוא עוצמתי מאוד, בכוחו לתרום לשינוי אינהרנטי - בנו, בהם ובמערכת היחסים, והוא מרגיש ממש כמו קסם!

ענבל יהב נתנזון היא תרפיסטית בהבעה ויצירה (M.A.), עובדת עם ילדים ונוער, מדריכת הורים

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"