לטוס לבד עם פעוטה ולשרוד

מנותקות מהשגרה, החבילה ההרמטית של אמא ובת שרדה את ברצלונה והתהדקה אף יותר. כך זה היה

המשפחתון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כיכר קטלוניה בברצלונה
כיכר קטלוניה בברצלונהקרדיט: יעל קציר
המשפחתון

"רד אלינו אווירון, קח אותנו למרום" הוא, ככל הנראה, השיר האהוב על אביגיל בשלב זה של חייה (חודש לשנתיים). ניצלתי את זה כהרמה להנחתה, ארזתי אותה וחצי מהבית שלנו, וטסנו לבלות קצת יותר משבועיים בברצלונה ובחופים הקרובים במהלך חופשת אוגוסט מהמעון. הכרטיס החינמי שמגיע לכל פעוט מתחת לגיל שנתיים היווה סיבה נהדרת להפוך את ההיעדרות הצפויה ממילא מהעבודה לחופשה משותפת.

הבעיה העיקרית היתה הפחד. איך לעזאזל אצא עם בתי מהסביבה הטבעית לתקופה כה ארוכה, לבד? איך אסחוב אותה, את העגלה, את המזוודות? איך אצליח שלא יכייסו אותי כשאני עסוקה בה? איך אעסיק אותה בעצמי 24/7 גם כשאני עייפה, לחוצה או מרוטת עצבים?

הפתרון היה מאוד פשוט, לכאורה. הצטרפתי לזוג חברות עם ילדה, ונסענו ביחד. בחלק מהזמן שהינו בדירה משותפת, בחלק בנפרד. הפגשנו בין הילדות לפני הנסיעה, קבענו כמה חוקים וכללים לדינמיקה החברתית ולהתנהלות בכלל, הזמנו את הטיסות ביחד כדי להקל על ההתניידות ואפילו ניסינו להצטייד במוצרים משלימים (לא הבאנו את אותם ספרים, למשל).

כמה ימים לפני הטיסה התחלתי לספר לאביגיל שנטוס במטוס. חיקיתי רעשים חזקים כדי לדמות את רעש הטיסה, הסברתי שהמטוס יקח אותנו לחופשה. בבוקר הטיסה נפרדנו מסבא וסבתא, מהבית ומחפצים חשובים, אבל הקפדתי להדגיש איזה חפצים כן נשארים איתנו (הבובה שהיא ישנה איתה, מוצץ, בקבוק מים, וחוברת עם תמונות של כל הילדים מהגן) ולהראות לה תמונות וסרטונים של סבא וסבתא שאנו לוקחות איתנו.

ניסיתי לחשוב איך מסבירים לפעוטה שעכשיו אנחנו במקום אחד עם שיגרה מסויימת, ועוד מעט נהיה במקום אחר ללא המסגרת המוכרת, והגעתי למסקנה שחלק מההסברים אוכל לעשות רק לאחר שכבר נהיה בתוך הסיטואציה.

פארק גואל בברצלונה
פארק גואל בברצלונהצילום: יעל קציר

בטיסות היא ישבה עלי. למזלנו ישבו לידינו אנשים נחמדים, שלא הראו שהם סובלים יותר מדי מהבכי של אביגיל כשהתחילה פתאום להרגיש רע. עד סוף הטיסה לשם התפתחה לה דלקת עיניים כה חמורה שבקושי הצליחה לפקוח את עיניה. למזלי, ארזתי מגבוני עיניים בתיק הנסיעה, ולחברות היתה משחה אנטיביוטית (ובכך הצדקנו את בית המרקחת הנייד שארזנו איתנו).

נדהמנו לגלות שלמרות שהילדות גילו חוסר סבלנות בטיסה, זה היה פחות נורא משחששנו. יותר מכך – ברגעים הקריטיים בהם היינו קצת בלחץ ולא היינו פנויות להקדיש להן את מלוא תשומת הלב, כמו למשל בכל הבירוקרטיה של שדות התעופה, הן פתאום התנהגו יפה, ישבו בשקט וחיכו בסבלנות.

לאחר הגעתנו ליעד לקח לבנות ולנו בערך יומיים להתאקלם. כלומר, להבין איך לנהל את הלו"ז שלנו, לישון כמו שצריך בלילה, ולבנות לעצמנו סדר יום גמיש מספיק אך שומר על שיגרה בו-זמנית. לכן, מזל שהחופשה היתה מספיק ארוכה. אבל מבחינת הגעגועים לסבא ולסבתא, לגן ועוד – אין ספק שהחופשה היתה ארוכה מדי. הטכנולוגיה מאוד הקלה עלינו, אבל כמה אפשר לחבק ולנשק מכשיר טלפון ולא את הדבר האמיתי?

כדי להקל על הגעגוע, ולעזור להפוך את חדר המלון הלא מוכר למעט מוכר יותר, הרדמתי אותה בכל ערב בברכת לילה טוב ארוכה לכל מי שאנחנו מכירות. לילה טוב לסבתא, לילה טוב לסבא - בקול שקט ומונוטוני, רשימה ארוכה של אנשים וחפצים – לילה טוב לאווירון, לילה טוב לים – למעשה גם כשחזרנו הביתה המשכתי בהרגל הזה שהתחיל להתחבב עלי, וגם היא מצידה כבר מבקשת ומשלימה בלחישה שמות שהיא רוצה שאחזור עליהם.

במשך שבועיים וחצי של חופשה אביגיל התפתחה באופן מאוד משמעותי. היא גדלה מאוד – בגובה, במשקל ובמידת הנעלים, לצד התפתחות שפתית והתנהגותית. פתאום התחילו להופיע סממנים של גיל שנתיים הידוע לשמצה, עם דרישה לעצמאות. זה מתח קצת את גבולות הסבלנות שלי, אבל היה גם קל יותר להחליט איזה דברים לאפשר לה ואיזה לא בגלל שלא היינו בסביבה הנוחה והבטוחה שלנו. השתדלתי מאוד לתת לה כמה שיותר חופש, וכמה שיותר אפשרויות בחירה. במקום לריב איתה שצריך לצאת כבר, שאלתי – את רוצה לרדת את המדרגות לבד או עם עזרה? זה מיד גרם לה להתייצב ליד הדלת. במקום להתרגז שהיא לא מוכנה לשכב על הגב כדי להחליף חיתול – רכשתי חיתולים שאפשר להלביש.

חוף הים בקוסטה בראווה
חוף הים בקוסטה בראווהצילום: יעל קציר

בנוסף, מצאתי שככל ששיתפתי אותה יותר והסברתי לה יותר על מה שקורה, למשל – חזרתי על העובדה שאנחנו בחופשה, שבסופה נחזור הביתה לגן ולמשפחה ולשיגרה, או תיארתי לה מה עשינו ומה עוד נעשה – כך היה לה קל יותר לשתף פעולה ולהנות. לפני ההסברים היא גילתה מידה מסויימת של לחץ והתנהגות בכיינית, וללא ספק ההסברים עזרו לה להבין.

בחלק גדול מהזמן חיפשנו דברים שהבנות יהנו לעשות – בעיקר להתנדנד על נדנדות ולהתרוצץ בפארקים וכיכרות, או ללכת לים, ובשאר ניסינו לגרור אותן איתנו לאתרים תיירותיים ולשופינג, מה שעבד קצת פחות טוב (במקרה של הקניות). חששתי שמוזיאונים לא יעניינו אותה, אבל לתדהמתי גיליתי שהיא נפעמת אפילו יותר ממני ממוזיאון דאלי, ובמיוחד נהנית לחזור ולומר את שמו שמתגלגל לה נעים על הלשון.

הבנות לא היו מתואמות ביניהן בהרגלי השינה – אביגיל ישנה צהרים למשך כמעט 3 שעות, והילדה השניה לא. וגם בשעות הערב – הילדה השניה הלכה לישון מוקדם יותר, ולא היו לנו פרטנריות לארוחת ערב. אבל אביגיל התגלתה כשותפה נהדרת לארוחות ולטיולים ליליים. היא כיכבה בעיקר כשעשתה עיניים לאנשים זרים, חילקה נשיקות לכל עבר וקראה קריאות התפעלות או פרצה בצחוק מתגלגל.

בסיום החופשה חזרנו, כמו אחרי ירח דבש, מאוהבות מתמיד. חבילה בלתי נפרדת של אם ובת שנאלצות לחזור לשיגרה – גן ועבודה – ושוב להיפרד לשעות ארוכות מדי יום. איכשהו שרדנו גם את זה. 

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

תגובות