המשפחתון
אישה מוציאה אצבע משולשת
המשפחתון

// יעל קציר

"וואו, איזה אומץ"

מתי נאמר? כמעט בכל פעם ששומעים: יחידנית. למה מעצבן? אני בכלל לא מרגישה אמיצה. כמה מעצבן? תכלס זה עדיף מלקרוא לי נואשת, למשל.

אז יש או אין קשר לאומץ? הרצון להרות ולהיות אמא התחזק אצלי במהלך השנים. אחרי שעברתי את גיל 35 התחלתי גם לשמוע מכל מיני רופאים (כמו גינקולוגית ורופא משפחה) ש"את לא נהיית צעירה יותר" ושהזמן שלי לממש את רצוני אוזל. במקביל, הבחורים שהכרתי דווקא הרגישו שהזמן עוד לפניהם, שהם עוד לא מוכנים להפוך להורים. ידעתי שאין לי פריבילגיה לדחות בהרבה את ההורות, לחכות לזוגיות טובה יותר עם האדם המתאים. ויותר מכך – לא הבנתי למה בעצם לחכות, האם אני באמת רוצה לזנוח את דעותיי הפמיניסטיות ולהמתין לאביר שייגאל אותי מייסוריי?

במקביל, פגשתי הורים בזוגיות, בהורות משותפת או יחידנים ויחידניות. כל הורות נראתה לי קשה, לא משנה אם היא ביחד או לבד. כל הורות נראתה לי אחריות כבדה מאוד, לצד אהבה עצומה וסיפוק אדיר. כל הורות היא מאתגרת. ובדידות אינה בהכרח מצב נתון, היא תחושה שעשויה לרדוף אחריי גם לתוך הזוגיות, אלא אם אפתור אותה ואטפל בה. למען האמת, הרגשתי יותר בודדה בחיי כשהייתי בתוך מערכות יחסים לא מספקות מאשר כשהייתי חופשייה ומשוחררת, כלומר לבד. לכן, בשלב כלשהו זה נראה לי אמיץ יותר להישאר במערכת יחסים ולא להיות אמא (ולהתמודד עם ההשלכות) מאשר לעזוב את בן הזוג ולהפוך ליחידנית.

"תעשי לה מהר אח או אחות כדי שהיא לא תהיה לבד"

מתי נאמר? מתי לא? למה מעצבן? מה זה עניינכם בעצם? ומה כל כך נורא בלהיות לבד? כמה מעצבן? תרצו להשתתף בגידול של שני ילדים או שאתם סתם נהנים לנדנד?

אז היא תהיה או לא תהיה לבד? עוד במהלך ההריון היו מודאגים שקראו: את חייבת לעשות לה אח או אחות. המחשבה שבתי תהיה בת יחידה היתה גזר דין איום מבחינת זרים גמורים. עכשיו, כשהיא בת שנתיים, זה כבר נאמר בתכיפות גבוהה. לא נראה לי שמישהו מהם חשב שזו סיבה ממש גרועה לרצות ילד - כדי לארח חברה לאדם אחר.

לי יש שלושה אחים, ואני יודעת שלבד זה גם נעים ונחמד. זה גם שקט שמתבקש לפעמים. ויש לי בת דודה שהיא בת יחידה – והיא אחותי לכל דבר ועניין. גם לבתי יש אחיינים ומשפחה גדולה ואוהבת, והיא לא תהיה לבד. יש אפילו סיכוי שעם אמא יחידנית עובדת ועוד אח או אחות היא תהיה בודדה יותר, אחרי שלא יישאר לי זמן להקדיש לה את מלוא תשומת לבי.

ובכל מקרה, לפני כשנה נרשמתי לקבוצת "אמהות מחפשות אחאים" בפייסבוק, ואיתרתי עוד ילדים וילדות מאותו התורם ככל הנראה. במהלך השנים, יוכל להתפתח ביניהם קשר שיוכל לענות על הצורך החמקמק הזה של אחים ביולוגים, או לפחות אחים לצרה.

"את לא מפחדת?"

מתי נאמר? כשמדברים על מחלות, על כסף, על קשיים. למה מעצבן? יש הורה שלא מפחד? כמה מעצבן? ואם אני פוחדת - מה זה יעזור לי עכשיו?

נו, אז מפחדת או לא? כן, משקשקת מפחד. אבל באמת לא הכרתי הורה שלא מפחד. זו לא היחידנות שמפחידה אותי, כמו ההורות עצמה. בשביל להתמודד עם הפחד אני משתדלת להיערך מראש לכל מיני צרות שלא עלינו, גם כלכלית, וגם טכנית. למשל – לפני כל אמבטיה אני מכינה את הסבון והמגבת וכל מה שצריך שיהיו נגישים בצורה כזו שיתאפשר לי להשתמש בהם ביד אחת בלבד. ואני נעזרת באנשים בסביבתי הקרובה – משפחה, חברים – מתייעצת איתם ומשתפת אותם יותר ממה שזוגות משתפים, וכך אנחנו זוכות לשותפים רבים בחיינו שמקנים לנו ביטחון.

"אבל היא אומרת אבא"

מתי נאמר? כשהיא אומרת אבא. למה מעצבן? אין לה אבא! כמה מעצבן? לפחות היא מדברת.

אומרת או לא אומרת? נכון, היא אומרת אבא. בהתחלה אמרה את זה כי זו אחת המלים הראשונות שילדים אומרים, אבל היא גם אמרה אמא באופן ברור מאוד לפני ילדים וילדות אחרים בגילה. אחר כך אמרה אבא כי שמעה ילדים בגן, וקראה כך לחברה מהגן, לחתולים ולסבתא. אחר כך התחילה לקרוא לסבא – אבא, אבל בעיקר כי התקשתה לומר ס'. ולפעמים היא אומרת אבא כשהיא רואה ילד או ילדה עם אבא שלהם.

יום אחד ככל הנראה היא תשאל אותי איך זה שאין לה אבא. ואני אסביר לה, בכל שלב בחייה בצורה שתתאים לגילה, שאין לה אבא כמו לעוד חברים וחברות שלה ללא אב. אבל יש לה אמא ומשפחה אוהבת ותומכת – תוך פירוט כל הנוכחים בחייה. וייתכן שיום אחד היא תרצה אבא, תרצה מאוד, והיא תכעס עלי ועל הבחירה שעשיתי, אבל אני מקווה ומאמינה – ולומדת קצת לקראת זה – שאטע בה תחושה מספיק בטוחה וטובה שתגרום לה להבין שזה בסדר לרצות אבא, אבל זה גם בסדר לחיות בלי.

"בעלי היה במילואים, גם אני הייתי יחידנית היום"

מתי נאמר? כשאישה נשואה נשארת כמה שעות עם הילדים ללא עזרה. למה מעצבן? את באמת מאמינה שיחידנות זה רק להישאר לבד עם הילדים? רוצה להשוות את שתי המשכורות שלכם לחצי המשכורת שלי? כמה מעצבן? עד כדי נזק למושג יחידנות.

למה זה מופרך? עד לפני שנה-שנתיים עוד קראו לנו חד-הוריות. ואז באו הנשים הגרושות, כולל אלו שבמשמורת משותפת, כולל אלו שמקבלות מזונות מבן זוגן, ותבעו לחלוק אתנו את ההגדרה. אז גילינו את היחידנות, ההגדרה שלא תילקח מאתנו.

את לא יכולה להיות יחידנית לכמה שעות. את יכולה אולי לחשוב שאת מבינה אותי, אבל בפועל – זה מצב מתמשך, החל מההחלטה ללכת בדרך מסויימת שאינה לפי התלם, דרך האחריות הבלעדית בכל התחומים: חינוך, כלכלה, ושיגרת היומיום. עצם זה שיש לך אפשרות לחלוק משכורת עם אדם נוסף, או לעשות אמבטיה של 10 דקות שלמות בזמן שהתינוק נשאר עם בעלך, או לתקתק ארוחה בזמן שהוא מקריא להם סיפור – זה הרבה. ולא, אל תספרי לי על מספר הפעמים שהיית צריכה לבקש ממנו לעשות את זה. לפחות יש לך ממי לבקש.

"עשית ילד לבד זו בחירה שלך, למה אני צריך לממן אותך"

מתי נאמר? בעיקר בטוקבקים. למה מעצבן? אתה גם מאמין לשקרים שאתה מספר? כמה מעצבן? גוללת הלאה לטוקבק הבא.

למה זה מופרך? הרי ידוע שליחידניות יש כל כך הרבה זכויות שהן למעשה עשירות על חשבון הציבור. למעשה, נוחי דנקנר הוא דג קטן לידינו! אבל באמת, במדינה שמקדשת הורות, שבה כל אישה שלא "מממשת את הפוטנציאל שלה" ולא הופכת לאינקובטור אנושי מקבלת קיטונות של ביקורת, מדינה שבה נותנים תמריצים כלכליים להורים באופן כללי – אין שום משמעות או תוקף להערות האלו. אף אחד לא מממן אותי, אני עובדת קשה מאוד על מנת לספק לילדה שלי חיים טובים, והחיים שלנו טובים גם עם מעט כסף. 

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ