המשפחתון
ילד שוכב במיטה ומדחום מראה 39 מעלות חום
בין חום נמוך לחום גבוה
המשפחתון

// יעל קציר

"את לא צריכה לרוץ לרופא בכל פעם שהילדה מעלה חומים", אמר הרופא החמוד של בתי, מתישהו בשנה הראשונה לחייה. "חכי 2-3 ימים בבית, ואם תראי שהחומים לא יורדים, או שהיא נעשית אפטית – אז תפני".

פרט להתעקשות שלו לומר חומים ולא חום, הגישה מצאה חן בעיניי. אני הרי לא רוצה להיות היסטרית, ובאמת למה לטרטר את הילדה אם למרות החום הגבוה היא חיונית למדי? הרי אם מתחת ל-38 זה בכלל לא נחשב חום אצל ילדים, אז מה זה כבר 39 עבורם?

חוץ מזה יש לי וידוי: אני קצת אוהבת שהילדה שלי חולה. כלומר, כשלא מדובר במשהו חמור כמובן. היא אסתמטית, ובכל פעם שמישהו מצונן עובר לידה – היא נדבקת ועוברת מצינון לקשיי נשימה וחום (לפעמים גם דלקת ריאות), ואז היא נהיית כזה גוש ליטוף מתפנק, משחקת לה בנועם ומדי פעם נשכבת עלי וממוללת קווצות שיער כדי להירגע, מתמסרת לליטופים ונשיקות. בנוסף, אני מקבלת בזכותה יום חופשי מעבודה, ויכולה להתפנק איתה על שנת צהריים ולחכות יחד איתה שיירד החום. או החומים.

אבל בשבוע שעבר, כשביום השלישי למחלה, שהתבטאה בחום וקשיי נשימה, היא קמה משנת הצהריים מעוכה לגמרי, ונותרה אפטית גם אחרי ניסיון להוריד חום – ארזתי אותה ופנינו למוקד. כשהגענו ריווי החמצן שלה היה כה נמוך שהרופאה קיבלה אותנו מייד ללא דיחוי, והורתה עלי לרוץ, ממש לרוץ, מבדיקה לבדיקה ובסוף הזמינה לנו אמבולנס למיון. "עם ילדה שנושמת ככה לא מחכים ולא לוקחים סיכונים. היא חייבת חמצן ואתן חייבות אמבולנס בשביל זה", היא קבעה.

התביישתי. אי שם על הסקאלה שבין אמא לחוצה לאמא מזניחה – הרגשתי שכמעט ונכשלתי. הפער הזה בין הילדה החיונית אך פינוקית שהיתה בבוקר לילדה הסמרטוטית שהגיעה למיון בערב צבט את ליבי, הלחיץ אותי, והפעיל בי מחשבות האם הייתי צריכה לזהות את הסימנים קודם.

אושפזנו למספר ימים עד שריווי החמצן יתייצב, הווירוס יעבור והחום יירד. טיפלה בנו מחלקה שטרם ראיתי כמוה. הסגל הבכיר במחלקה – כולן רופאות. תחתן צוות של מתמחים – רובם גברים. כל הרופאות והרופאים, ללא יוצא מן הכלל, נחמדים ורכים ומתייחסים לילדים בכבוד. האחיות, לעומת זאת, קשוחות וקצרות, אולי בגלל לחץ של זמן-עבודה-וכח אדם.

הטיפול כלל אספקת חמצן, אינהלציות, ושולב עם אנטיביוטיקה מאחר והיו סימנים גם לווירוס וגם להתפתחות חיידקים. בת השנתיים היתה מבוהלת מאוד בהתחלה, במיוחד אחרי ניסיונות רבים לדקור אותה על מנת להוציא דם, ונדרשה יצירתיות רבה כדי לגרום לה לשתף פעולה עם הטיפול. כך למשל, צינור החמצן שיצא מהקיר הפך לחדק של פיל, מנורה אדומה על האצבע שלה שהתחברה למכשיר לניטור ריווי החמצן הפכה לאור מיוחד לילדים שרוצים להיות בריאים, ועוד.

ככל שעובר הזמן מהאישפוז, וככל שבתי מבריאה, השאלות על זיהוי סימני אזהרה חוזרות ומציקות לי. אז החלטתי להתייעץ עם ד"ר טל שניר, רופאה בכירה במחלקת הילדים בבית החולים דנה, איך לדעתה ניתן לזהות ולהגיב באופן נכון. גם כדי שאדע לפעם הבאה, וגם על מנת להבין אם בכל זאת פעלתי נכון.

 יש איזשהו כלל - מתי חייבים לקחת ילד לרופא ומתי לא?

"כל תינוק מתחת לגיל 3 חודשים עם חום חובה לקחת לרופא. זה אפילו דורש הפניה למיון", אומרת ד"ר שניר. "כמובן שגם ילד עם חום גבוה באופן קיצוני, מעל 40 מעלות".

למעשה מעל 38 מעלות כבר יש חשד למחלה, ומעל 39 נחשב לחום גבוה - אבל יש אינדיקציות נוספות.

"הדבר הכי משמעותי זה איך הילד נראה. אם ילד נראה לא טוב להורים אז הם צריכים שהוא יראה רופא. וגם אם חום נמשך מספר ימים". ד"ר שניר טוענת שגם ילד עם שפעת, שיכולה להימשך חמישה ימים, חייב להיבדק על ידי הרופא המטפל שלו. "שפעת יכולה להסתבך. יכולה להיות דלקת אוזניים משנית, או דלקת ריאות. וגם צריך רופא כדי לאבחן".

למה חשובה האבחנה?

"יש להורים רושם שהם ילכו לרופא, הוא יגיד שזה וירוס ואז הם ילכו הביתה כלעומת שבאו. אבל זה לא נכון, יש שיקול דעת של הרופא: איזה מעקב, כמה, אם צריך לעשות בדיקות דם, האם צריך לשלוח לצילום חזה, האם צריך לתת טיפול במרחיבי סימפונות – זה הרבה יותר מורכב מזה".

אז על כל דבר צריך לרוץ לרופא? זה לא יגרום לעומס נוראי בקופות החולים?

"אין על זה תשובה חד משמעית", ד"ר שניר מסבכת את העניינים, "הרופא שאמר לך לא למהר צדק, וגם הרופאה במוקד צדקה. לא צריך למהר על כל דבר, אבל לשים לב לכל מקרה לגופו". ד"ר שניר מסכימה שזה איזון שנלמד עם הזמן, "כשאני אומרת מתי ללכת לרופא אני יודעת שזה יתפרסם וזה יעמיס על המרפאות, אבל אני לא יכולה לומר אחרת באופן כללי". בפועל, גם בהתנהלות מול הרופאים, נדרש שיקול דעת של ההורים. "אני לא יכולה לומר להורים לא להקשיב לתחושות הבטן שלהם, כי גם רופאים טועים ואנחנו בני אדם. בסופו של דבר אי אפשר לתת מתכון כללי, על אותה מחלה - ילד אחד יכול לעבור בקלות ואחר יגיע לאישפוז או אפילו לטיפול נמרץ".

"בתור מתמחה למשל, היה לי הכי קשה עם הורים שנתנו לי את הילד ואמרו - אני לא לוקח אחריות תגידי לי את מה לעשות איתו. לא, אתם ההורים, ואתם גם נושאים באחריות יחד עם הרופאים. וחלק מהאחריות זה גם לדעת מתי להגיע לרופא ואיך לבצע את ההנחיות".

במקרים של בעיות נשימה וסטורציה נמוכה – יש אלמנט של סיכון חיים?

"לא בדיוק. ריווי חמצן בדם הוא ביטוי למצוקה נשימתית, אבל זה לא שסטורציה כזאת וכזאת מעידה על מידת המצוקה של הילד. חשוב להסתמך על השיפוט הקליני, כי קצב נשימות, למשל, הוא אינדיקציה הרבה יותר מדוייקת לחומרת המצב הנשימתי של הילד".

"יחד עם זאת, ילד שנמצא במצוקה נשימתית משמעותית וריווי החמצן שמגיע למוח הוא נמוך – זה מצב לא תקין, והוא גם מאוד מקשה על הילד. ברגע שנותנים לילד חמצן הוא מתאמץ פחות, הלב שלו עובד פחות חזק, יותר חמצן מגיע למוח וברור שזה מצב יותר טוב".

ומה לגבי הסיכון לפגיעה מוחית?

"נדרש קצת יותר זמן, וירידות חמצן לערכים הרבה יותר נמוכים, כדי שתהיה פגיעה מוחית".

יכולות להיות שלל דוגמאות להורים שרצים לרופא עם הופעת החום או להורים שמחכים שבועות לפני שייקחו את ילדיהם לרופא, אבל בשורה התחתונה הבנתי שכאמא שאוהבת את ביתה עד מאוד, ברגע שהיא חולה תמיד מייד אשאל את עצמי מה עשיתי לא טוב או מה הייתי צריכה לעשות אחרת. ייתכן שהלבשתי אותה קל מדי ביום קר, או שהחדר לא היה מספיק מאוורר, או שהייתי צריכה להתחיל לתת לה טיפול מניעתי עם משאף בשלב מוקדם יותר – בכל מקרה, השאלות האלו הן אלו ששומרות אותי במצב הבריא על הסקאלה שבין אמא לחוצה לאמא מזניחה. הן אלו שגורמות לי ללמוד לקח לפעמים הבאות. הן אלו שיגרמו לי לעולם לא לשכוח לחסן אותה נגד שפעת.

המשפחתון | |המשפחתון

המשפחתון הוא בלוג בענייני הורות, ילדים ומשפחה. 

יעל קציר

אם יחידנית לאביגיל. עורכת את המשפחתון, מעצבת וכותבת במערכת עיתון הארץ וכעצמאית, בוגרת תואר ראשון בעיצוב גרפי, חברה בתא העיתונאיות ובוועד עיתונאי הארץ-דה מרקר.

קישור לבלוג הקודם של יעל, "מבשלת הריון"

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ