בלוגים

דיני נפשות / הבלוג של יקי שגיא

אמילי עמרוסי - מייהדת האסונות הפרטיים

עיתונאית הימין בחרה לחרוט את נוכחות האומה ואת שאיפותיה הלאומניות על עורה של ילדה בת שבע. הפרוורטיות בכתיבתה מגייסת אסונות לטובת תביעה קיטשית ומענגת למלחמת נקם

אל מול שברו של עולם, ידעה אמילי עמרוסי מה לעשות. היתה זו שעת בוקר וכבר רתח הדם מזעם וכאב. עיתונאית הימין חשה היטב - הנפש היהודית הומיה. צריך היה למהר ולשבץ את אסונה של ילדה בת שבע בתוך הנצח, צריך היה למסמר את הגוף המדמם, הממשי, אל חיק הגורל היהודי האחד. שם, במרחב האל-היסטורי הזה, כשהיא נטמעת בעורקי הקורבן ומזדהה על חשבונו כקורבן בעצמה, אמרה את דברה. "אני לא יודעת איזה פיד יש לכם", כתבה עמרוסי בדף הפייסבוק שלה, "אבל אצלי עולה צעקה צרודה של עם עייף שאמש התברר שפגעו ככה באחת מבנותיו". 

העם עייף והצעקה צרודה משום שעמרוסי - והשנה היא 2019 - צועקת מזה 5,000 שנה. זה באמת המון זמן, ולתוכו גרפה שברים של ילדה הרוסה והדביקה ביחד עם גזירות פרעה, גירוש ספרד ועשן הארובות של טרבלינקה. האמינו או לא, זה הכל דרך הפיד שלה בפייס.

אמילי עמרוסי. צועקת מזה 5,000 שנה
אריק סולטן
להמשך הפוסט

האדון יתום והאיש משום מקום גבאי

ראש המוסד לשעבר טרם הכריז באופן רשמי על התמודדותו לראשות העבודה, אך חזקתו על המפלגה ברורה לו כשמש. ככה זה כשהיו"ר הנוכחי לא בא מן העילית הצבאית ומחיק האשכנזיות

דני יתום הוא אדון. למרות שטרם הכריז באופן רשמי על ריצתו לראשות העבודה, נראה שמובנת לו מאליה חזקתו על המפלגה וברורה לו כשמש בעלותו על המקום שאליו הוא לוטש עיניים. לכן, מתח יתום ביקורת על כישלונו של אבי גבאי בבחירות האחרונות (מעריב, 9.6) וקבע כי יו"ר העבודה "הגיע משום מקום, כבש בסערה את המפלגה, הבין שהוא יכול לעשות מה שבא לו...".

אבל קריאה אחראית תבקש לשאול את יתום מהו בעצם אותו "שום מקום" ממנו הגיע גבאי, ואילו מקומות חלופיים היה נאות לקבל כמצדיקים כניסה למפלגתו. ואולי תהיה זו שאלה מיותרת, שהרי מאליו מובן שיתום מדבר את הלא מודע הישראלי-יהודי, לפיו "מקום" יש במחוזותינו רק אחד, זהו המקום הצבאי, ממנו הגיע הוא עצמו. אם יש מקום אחר הביאוהו לכאן ונדעהו, נדבר גלויות, שהרי כל מקום אחר נתפש לבסוף בתור לא-מקום, "שום מקום" כהגדרת יתום.

דני יתום, אשתקד. גינוי סובטילי לנתניהו תוך פרצי הערצה
אוליבייה פיטוסי
להמשך הפוסט

חרדי אחד יותר מדי עבור אריאנה מלמד

מופעו של מלך זילברשלג בסרטוני "כאן" מקודד על ידי מבקרת התרבות כמעשה רמייה. לשיטתה, הסובייקט החרדי לא רשאי לפנות לקהלים אחרים, וחמור מכך - להטעין חילונים ביצר מיני

כשראיתיו לראשונה על המסך, תהיתי אם ייתכן שזהו הסובייקט החרדי הראשון שראיתי מימי בחוג הבידור הישראלי. בטבעיות נהג שם צעיר בשם מלך זילברשלג, כוכב אחד לבד, שהעז לפרוץ את שערי ההון הסימבולי של הניו מדיה. הדרך בטח לא היתה לו קלה ולמרות זאת - הנה הוא מככב בסרטוני "כאן", מספר על חייו, מגשר על תהומות, מפריך בּוּרוּת, שטריימל לראשו, ציצית בין בגדיו. ושמחתי.

אבל זילברשלג לא ידע לעצור. אמנם היה כנראה החרדי היחיד בביזנס, אך דומה שהיה חרדי אחד יותר מדי עבור אריאנה מלמד. כשלבסוף ההין והשתתף בקמפיין הדיוטי פרי של חברת "אופיס דיפו", נזדעקה מבקרת התרבות נגד יומרתו לאתגר את הגדר שנקבעה לו. "הדובר המקסים של אלוהים", כינתה אותו בבוז, "עלם תכול עיניים עם פאות שהוא מקפיד לסלסל בחיוך וחולצה לבנה. יחד עם אלוהיו, עוד יצליח זילברשלג למכור לכם משהו, לא חשוב מה...". 

מלך זילברשלג
מירב בן לולו
להמשך הפוסט

צערו של הגורילה לוקאס קורע מצחוק את חדשות "כאן 11"

הכתב גיא קוטב וצוותו נזעקו לברר מה רוצה הזכר השליט בממלכת קופי הספארי מד"ר יגאל הורוביץ, מנהל בית החולים לחיות בר והווטרינר הראשי. אולי זה כי יש לו "לוק-ערס", אולי בכלל הסיבה מדינית

הגורילה לוקאס השתגע. מכל האובייקטים בעולם הוא בוחר לכלות את חמתו דווקא ב"שנוא נפשו", מנהל בית החולים לחיות בר והווטרינר הראשי של הספארי, ד"ר יגאל הורוביץ. הסיפור הזה הצחיק את גיא קוטב, כתב חדשות "כאן 11", שהגיע במיוחד עם צוותו לגן החיות כדי לתעד את התדפקותו של לוקאס על סורגי חייו.

בכל יום מתנפץ לוקאס, הזכר השליט, על קיר הזכוכית שחוצץ בינו לבין הורוביץ, המנהל נעים ההליכות שאחראי על כליאתו. מיואש וחסר סיכוי הוא מבקש להלום בו, לרסק את תקרת הזכוכית המתגשמת כקיר אנכי, חסין ולא מטאפורי, המפריד בינו לבין האיש שמעמיד אותו לרווחת המבקרים בספארי.

לוקאס הגורילה מול "שנוא נפשו" ד"ר הורוביץ.מיואש וחסר סיכוי הוא מבקש להלום בו
צילום מסך
להמשך הפוסט

סובלים מדחיינות? אולי אתם בכלל פוחדים לאהוב

האקדמיה מעניקה טיפולים לסטודנטים הסובלים מדחיינות אך היא עושה זאת מתוך אינטרס. מבט סקרן יותר היה חושף נפש שמפחדת להתמסר ולהיחלץ מבדידות

דָּבָר יָפֶה עָשָׂה הָאָדָם: חַלּוֹן,

הַמַּפְרִיד בֵּין מַחֲשָׁבָה לְמַעֲשִׂים,

נועה סיון
להמשך הפוסט

זנדברג, מה זה משנה שאת חילונית?

אם יו"ר מרצ מצהירה "אני שמאלנית, אני חילונית!", יש לקבל בהכנעה את העובדה שהשמאל יוסיף להיזרק מכל המדרגות על ידי הבוחר. בהחלפת הליברליות בחילוניות כערך - זנדברג מביישת

ערב הבחירות לכנסת ה-21, עשיתי מאמץ אחרון לדמיין עולם בו חובשי כיפה שלא מבקשים לכפות דבר וחצי דבר על איש, לצד מאות אלפי מאמינים שאמונתם היא עניין פרטי מאוד, וכן שומרי מסורת בכל הצורות והמינונים, מוזמנים כולם לחבור למחנה השמאל ולהזדהות עם ערכיו. חגיגה ליברלית שכזו לא יראה הימין מימיו - דתיים וחילונים, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים. בלאגן נפלא.

אבל כשיו״ר מרצ, תמר זנדברג, מצהירה בגאון בקמפיין החדש: "אני שמאלנית, אני חילונית!", יש לקבל בהכנעה את העובדה שלעת עתה יוסיף השמאל להיזרק מכל המדרגות על ידי האזרח הבוחר. כאשר זנדברג מחליפה את המאבק הליברלי והראוי במגמות ההדתה והכפייה הדתית, לטובת הפיכת חילוניותה לערך פוליטי, כזה שמשקלו זהה לשמאלניותה, נותר רק להתבייש.

תמר זנדברג בכנס מרצ בתל אביב, החודש
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

פסיכולוגים ותיקים, מה מפחיד בזה שתלמידיכם יפתחו קליניקות?

לו היה עולם הפסיכולוגיה פחות עסוק בשימור יחסי כוח בין מטפלים ותיקים לצעירים, אולי גם שדה היחסים בין מטפלים למטופלים היה הופך פחות קר ומנוכר

זהו קול קורא לפסיכולוגים ותיקים המדריכים במקומות ההתמחות את מחזורי הפסיכולוגים הצעירים: במקום להנחיל למטפלים ולמטפלות שתחת הדרכתכם את הרוח הנכאה לפיה הם עודם אפרוחים שטרם בשלו לפרוח מהקן ולפתוח קליניקות פרטיות, מה דעתכם לטפח בקרבם את ההיפך הגמור?

במקום להטמיע בהם באופן תדיר מעין שפלות רוח, שמטרתה לסרס ולכונן אותם במעמד נצחי של תלמידים, מה דעתכם לקיים סמינר שנתי שיעסוק בשאלה: ״כיצד פותחים עסק עצמאי״, במסגרתו תלמדו מתמחים איך לפרסם את שירותיהם, לשכור קליניקה ולפנות לרואה חשבון?

אשה מטופלת אצל פסיכולוג
בוב וואנדס / אי-פי
להמשך הפוסט

"אסור לומר לילד שהוא גאון"? תפסיקו לבלבל את המוח

יועצים, מטפלים וסתם הוגי דעות מנסים לא פעם להמציא את הגלגל על חשבון כל היגיון בריא על גבם של ילדינו היקרים. הגיע הזמן לומר: "חפרתם!" הנה כמה תזות יומרניות שכדאי לנפץ

"אסור לומר לילד שהוא גאון", זעקה כותרת מאמר שהציג גישה חדשה מטעם יועץ חדש בפעם האלף ואחת. ובכן יועצים ומטפלים, מאמנים ומדריכי הורים וסתם הוגי דעות מטעם עצמם - חפרתם! זאת ועוד, פעמים רבות הטעיתם ובלבלתם ובעיקר - ניסיתם להמציא את הגלגל על חשבון כל היגיון בריא ושיפוט סביר על גבם של ילדינו היקרים.

ניסחתם תזות יומרניות, שמטרתן האחת היא לפרוע כל קונוונציה בה גדלנו אנחנו, כאילו כל מה שעשו הורינו היה שגוי מהיסוד ואת הכל יש לעקור ולשרש. חדשות לבקרים אני פוגש ברעיונות עיוועים חסרי כל שחר בשדה ההורות, הנמסרים מפי דוברים נלהבים שנשענים על איזה רציונל קלוש שאינו עומד במבחן המציאות. די, נמאסתם, נקעה הנפש. הגיע הזמן לבחון כמה רעיונות אופנתיים מהסוג הפוקד אותנו לאחרונה ולקעקע אותם ברוח שמרנית וריאקציונרית להפליא. אז להלן מחשבותיי, ושתהיה לכולנו הורות שפויה. אציין שכתבתי בלשון זכר אך הדברים מיועדים לשני המינים.

"באהבה יש ממד עיוור, זה הגרעין שלה, והיא אינה נמדדת בפרמטרים וכמויות"
Getty Images IL
להמשך הפוסט

גם כמויות השחיטה של דבאח וגם שווארמות קטנות מפריעות לך? "זה מסתדר אצלי"

על הקו עם ניר גונטז'

הלו?

ניר?

ניר גונטז'. "מבקר גם יצרני סיגריות ומעשן בעצמי"
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

אי שם, ביקום מקביל, יש ציונות דתית של מעלה

בעולם השוכן בדמיוני, ציבור גדול המתיימר לייצג סט ערכים ברור מכריז שאינו רואה בשלטון יעד בלעדי ובכל מנהיג מהימין "שותף טבעי". בעולם הזה יצאה בת קול הקוראת לרה"מ להתפטר

בטח לא שמתי לב ויש ציונות דתית אחרת, הפועלת ממש בימים אלו בלי שהשגחתי בה כדי לגנות את בנימין נתניהו ולהצהיר שלא תשב עמו בממשלה. בטח יש עולם מקביל שבו בני ישיבה חובשי כיפה, בצוותא עם בנות מדרשה דעתניות ומנהלות אולפנה, רכזי נוער ופעילים בכל שדרות התנועה הדתית לאומית, חוברים יחדיו כדי לקרוא לראש הממשלה להתפטר לאלתר.

בעולם כזה, השוכן בדמיוני, יצאה בת קול, אולי "מכתב שמיניסטים", אולי קריאה מטעם בני ישיבות ההסדר או בנות השירות הלאומי, מישהו בדיוק מנסח משהו, צעירה חריפת שכל כותבת עצומה, קו אדום נמתח. ציבור גדול המתיימר לייצג סט ערכים ברור מכריז שאינו רואה בשלטון יעד בלעדי ובכל מנהיג מהימין "שותף טבעי". אין מצב שגוף אידאולוגי כה מכובד בעיני עצמו ידחוק לפינה אמות מידה שלכאורה מהוות את סלע קיומו.

מפגינים מניפים שלטים בהפגנה נגד חיבור עוצמה לישראל והבית היהודי מול מעון רה"מ, הערב
אמיל סלמן אמיל סלמן
להמשך הפוסט

"הזעזוע" של בן כספית נטול כל אחריות אישית

כספית קטע ראיון עם הרב דרור אריה אחרי שכינה להט"בים "חולים". אלא שמי שמנרמל מדי ערב את קולו של שותפו להגשה, פרופ' אריה אלדד, אל יתפלא אם יתעורר בבוקר עם רב הומופוב במיטה

נוח היה לבן כספית להזדעזע מדברי הרב דרור אריה מתנועת ״חזון״, שכינה להט״בים ״חולים״ בתכנית הרדיו שמגיש כספית יחד עם פרופ׳ אריה אלדד ב-103fm. כספית ודאי חש עצמו צודק כשהוריד את הרב משידור. לאורך הראיון ביקש אלדד לרכך את שותפו: ״תן לו לדבר״, אמר בקולו הפייסני, המאציל רוך כשביס קטיפה, ואז פנה לרב: ״אני יודע שאבא ואמא זה משפחה, למדתי רפואה ואני גם יהודי. אבל איך תשכנע את הגייז?״.

כספית קטע את הדיון בחמת זעם. יש דברים שהדעת לא סובלת. זה במודע. אבל אפשר שברובד סמוי, נוח היה לו לכלות את חמתו ברב, בלי לשקלל את הקשר בין שותפו להגשת תכנית הרדיו לבין תפישת עולמו של המרואיין הסורר. מניין צצו לנו יהודים טהורים המבקשים לרפא נטיות מיניות?

בן כספית ואריה אלדד, מגישי התוכנית
103fm
להמשך הפוסט

שמאלנים מצביעי גנץ - מה תאמרו במלחמה הבאה?

כאשר ייפול החייל הראשון במבצע הראשון, אל נא תבואו אלינו בשלל מאמרים מפותלים, להסביר לנו כיצד ומדוע הניסוי שלכם כשל. דעו כבר עכשיו, אנחנו לא נרצה לשמוע

ידעו כבר עכשיו פובליציסטים מהשמאל, אנשי רוח ועט, מובילי דעה, הקוראים לנו בימים אלה חזור וקרוא להניח בצד את ערכינו, לפתוח לבנו ולתת את קולנו לאיש הצבא תכול העיניים ויפה התואר: כאשר ייפול החייל הראשון במבצע הראשון (והוא ייפול, בוודאות ייפול, אי שם במעבה הסמטה הראשונה), אל נא תבואו אלינו בשלל מאמרים מפותלים, להסביר לנו כיצד ומדוע הניסוי שלכם כשל. דעו כבר עכשיו, אנחנו לא נרצה לשמוע.

שדוד ייפול החייל בחסות המבצע הצבאי הבא, שייקרא בוודאי "צוק ענן" או "עמוד איתן", וייתמך על ידי כל צמרת הממשל הבא, שיהיה בוודאי ממלכתי ומעומלן, שומר חוק וחף משחיתות, נטול הכפשות על מוסדות השלטון. וכאשר ימצאו בו את מותם מעל 500 ילדים עזתיים יחפנים עלובי חיים ולובשי סחבות, ויגיעו אלינו תמונות ענני האבק ותמרות העשן - דמכם יהיה בראשכם.

איור של עמוס בידרמן. גנץ מלפנים מביט לאופק; מאחורה גנץ לבוש כמלך רוכב על סוס ומאחוריו השמש זורחת
להמשך הפוסט

שי גולדשטיין ולאה לב הוכיחו את חפותם - הם לא שמאלנים

צמד המגישים העלו לשידור את השר אופיר אקוניס כדי לברר את ההאשמה הכוזבת שטפל על אשתו של גנץ. כשהואשמו בשמאלנות, מיהרו להוכיח שאינם אשמים

בחירוף נפש הגנו שי גולדשטיין ולאה לב על כבודם בתכנית הרדיו שלהם ב-103fm, בה התעמתו עם השר אופיר אקוניס. השניים ביקרו אותו על ההאשמה הכוזבת שטפל בראיון אחר על בני גנץ, כאילו אשתו חברה (חס וחלילה) בארגון "מחסום ווטש".

השיחה החלה בעוינות רבה מצד אקוניס, ואז, בשיא העימות, לא האמנתי למשמע אוזניי, רמז השר על האפשרות שהשניים - גולדשטיין ולב - שמאלנים. היתה זו באמת חוצפה שאין כדוגמתה לרמוז לשמאלנותם, ושאלתי את עצמי מדוע הטיח בהם האשמה כה חמורה. מדוע לשבור את הכלים? למה לא לדבוק בקו הראוי והאנושי של השיח?

שי גולדשטיין ולאה לב
צילום מסך
להמשך הפוסט

לפתע, איילת שקד היא לוחמת MeToo# אמיצה

שרת המשפטים מיהרה לפעור בינה לבין ראש לשכת עורכי הדין המתפטר, אפי נוה, את הפער המגדרי, ודווקא אותו, כי מי כמוהו ישרת אותה ביעילות ברוח התקופה

עוד בבוקר יום רביעי, עם היוודע דבר שערוריית אפי נוה, מיהרה איילת שקד להצהיר כי "זהו יום סוער עבורי כשרת המשפטים וכאשה". בהמשך אף תקפה ח"כיות משמאל שביקרו אותה: "כולן נשים, וזו האכזבה שלי". לאלו מבינכם שתהו שמא קיים סיכוי שהשרה תישא בעול האחריות המוסרית לחרפה המסתמנת ביחס לבן בריתה ההדוק, ניתנה התשובה כבר במערכה הראשונה - שקד לא תיתן למעללי נוה לטנף את שולי גלימתה.

הנה היא בדמות לוחמת MeToo בעלת תודעה מגדרית מפותחת. במלה אחת חשפה את מיקומה ביחס לדברים - לפתע היה זה עבורה יום סוער "כאשה". יומה לא הפך כזה מתוך שהכירה בנטייתה לכרות בריתות מפוקפקות אגב תיאבון פוליטי ציני ונפסד, וחרף כל נורות האזהרה שדלקו סביבה. גם לא מתוך ששיקול דעתה נפתח עכשיו אף הוא למבחן ציבורי נוקב. ככלל, לא השתמעה מדבריה אפשרות קלושה למוסר כליות או פיכחון הכרוך במבט פנימה. מי שחוותה קושי היא בכלל שקד הסובייקטית, האשה, ואת נשיותה העמידה כנגד האישומים בהם הואשם שותפה.

איילת שקד
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

כך הולך ומתחסל לו המבנה הקרוי "חברים"

שוב ושוב ניכר בעיני כי לסובייקט בן זמננו, רווי הלהט האידאולוגי, כמעט ואין מעגל אנושי יציב כסלע שלא נולד אתמול ולא יתפרק מחר. מדוע זה בעצם כך?

כמה חברים היו לו, לעמוס עוז. איך ספד לו בגרון חנוק מדמעות פרופ' מרק גלזרמן, חברו משכבר הימים, ואז השמיע לקהל את ההודעה הקולית האחרונה שקיבל מעוז, וכמה אהבה בקעה מהמכשיר. למרות שהיה נטוע בעולם של יצירה לצד עירנות פוליטית ניכרת, רבים ממספידיו של עוז לא היו בהכרח יוצרים או אנשי רוח שהגותם חיברה ביניהם, אלא חבריו הקרובים שצעדו עמו שכם לשכם בדרך ארוכת שנים.

זו אולי הנקודה השולית ביותר להאיר על מותו של הסופר שאהבתי כל כך, אבל היא מתיישבת עם נושא שאליו אני נדרש לאחרונה, והוא תחושתי הגוברת שהולך ומתחסל המבנה הקרוי "חברים". מדובר בעניין שקוף וכמו סמוי מן העין, אך שוב ושוב ניכר בעיני כי לסובייקט בן זמננו רווי הלהט האידאולוגי כמעט ואין חברים. אני מצביע על מושג זה במובן "הישן" והפשוט: אנשים עמם חולקים זמן אקטואלי משותף, אותם פוגשים מעת לעת ועמם מדברים ומבלים, לא בהכרח מתוך סאת המאבקים הערכיים. לא שותפיכם להפגנות ולניסוח עצומות ולא לזעם הגואה על עוולות חברתיות רחבות מני ים. לא עמיתים לתיקון עולם ולא לביטויי סולידריות בפייסבוק. גם לא חבריכם ליצירה ואהבה משותפת לשדה אמנותי.

הלוויית עמוס עוז בקיבוץ חולדה
מגד גוזני
להמשך הפוסט

המאבק בין הדתיים ללהט"ב עצוב מכל מאבקי הכוח בישראל

ציונים-דתיים פתחו בקמפיין הקורא להומואים לגבור על נטייתם. הם לא מוכנים לקבלם למרות שרבים מהם שותפים לתפישת העולם הלאומנית. כואב הלב על הומואים שהאמינו שהרכבת הימנית לא תדרוס גם אותם

ציונים-דתיים שפתחו השבוע בקמפיין הקורא להומוסקסואלים לגבור על נטייתם, לא מוכנים לקבל למען "העם" הומואים ולסביות, על אף שרבים מהם שותפים לתפישת עולמם הלאומנית. מאידך, רבע מיליון איש במצעד הגאווה האחרון, אשר רבים מהם מצדדים במפעל הכיבוש המתנחלי-דתי, לא מוכנים לוותר, למען השם, על ההתבזות הסקסואלית.

מה נסגר אתכם? איזו מן לאומנות זו, שאי אפשר לקיים בשבילה פשרות? המאבק המתלהט בין הציונות הדתית לבין קהילת הלהט״ב עצוב מכל מאבקי הכוח בישראל. ממדיו שייקספיריים ממש, משום שבעוד שימנים ושמאלנים נכונים להתיז אלו את ראשם של אלו, הרי שציונים-דתיים לצד רבים מאוד מבני קהילת הלהט״ב ותומכיה בכל בית ישראל, חולקים תפישה לאומנית-ימנית זהה בתכלית.

דתיים המשתייכים לקהילת הלהט"ב במצעד הגאווה בירושלים 2013
מיכל פתאל
להמשך הפוסט

לא, עמליה רוזנבלום, פוליאמוריה היא לא "נטייה מינית"

כשהפסיכולוגיה בת זמננו פוגשת תופעה שמערערת על הסדר הקיים, היא מנתקת אותה מהקשר ומכניסה לנוסחאות מוכרות. גם רוזנבלום לא נפטרה מהצורך למסגר את הפוליאמוריה באופן תוך-נפשי ונוח לעיכול

מה עושה הפסיכולוגיה בת זמננו בפוגשה תופעה שמערערת על הסדר הקיים ומולידה אי שקט ומבוכה? היא מנתקת אותה מהקשרה הפוליטי, הסובייקטיבי, התרבותי, והופכת את האנשים המבשרים עליה לבעלי "נטייה" ותו לא.

עמליה רוזנבלום התלבטה. בני הזוג בהם טיפלה ביקשו שתסייע להם "לפתוח את מערכת היחסים" ושאלו לדעתה על פוליאמוריה. "שאלה טובה", השיבה להם, "המחנה המסורתי אליו אני משתייכת... רואה בפוליאמוריה ראיה לבעיה במערכת ההתקשרות של האדם...". במקביל, הציגה בפניהם גישה טיפולית שונה, לפיה דווקא "מונוגמיה היא הבעיה".

"מדוע 'לשווק' או 'להמיר' מטופלים מתצורות של היקשרות"?
Getty Images IL
להמשך הפוסט

גם בלי סלט קייל, השמאל אטום ושונא את כולם

גם בשמאל יודעים להפעיל פנאטיות המוחקת כל ניואנס של אנושיות. זה נכון במיוחד כלפי חובשי כיפה, אבל לא פחות מכך כלפי תושבי הדרום או כלפי שרת התרבות כשהיא סופגת הערה סקסיסטית

קל היה להסתייג מאטימות השמאל כל עוד פנה לציבור במונחים של סלט קייל. אחר כך הגיעו הטילים לדרום, ואת הקייל החליפו נימים אחרים של לעג וביטול. אנחנו אוהבים את זה סובטילי, לא בוטה, ומזל שיש סרטונים של מרצ כדי לרחוץ בניקיון כפינו.

בדיוק כמו בקהילות אחרות, גם בשמאל יודעים להפעיל פנאטיות המוחקת כל ניואנס של אנושיות. האדמה צחיחה, הימים קשים, ואני פוגש שמאלנים שלא חשים שמץ הזדהות עם ימנים, לא משנה מה, ובמקביל בזים לדתיים ושומרי מסורת בוז עמוק. את דעתם על אפליית המזרחים מוטב שלא נשמע.

עוזי ברעם ורוגל אלפר
חיים טרגן ויוסי צבקר
להמשך הפוסט

זנדברג, מה יש לך להציע למי שלא אוכל קייל?

״פלורליזם״, הסביר לי בהתלהבות חייזר שנחת מהחלל היישר בישראל, ״זה שם הקוד שבאמצעותו מבטאים אנשי שמאל את רצונם בהומוגניות״

עכשיו, עם תום הבחירות לרשויות המקומיות, ראוי לפנות ליו״ר מרצ, תמר זנדברג, ולומר לה שדבריה בסרטון התעמולה שהפיצה ערב הבחירות נשמעו היטב. ״המועמדים של מרצ הם אנשים כמוךְ וכמוךָ״, הסבירה זנדברג בפשטות מדהימה את תפישתה באשר לסיבות להצביע למפלגתה. אחר-כך פירטה: ״אלה האנשים שאוהבים מה שאת אוהבת. אלה האנשים שאיתם היית רוצה לשתות בירה, או לאכול סלט קייל...״ לרגע נראתה כובשת חיוך, ואז אמרה: ״למשל, אלה אנשים שיודעים ש-Airbnb זו לא ליגת כדורסל״.

כשזנדברג מדברת על מרצ במונחים של ״אנשים כמוך״ ושל בירה וסלט קייל, אני רוצה למות מבושה. כשהיא לועגת למי שלא מתמצא בהבדל בין Airbnb ל-NBA, אני חושב על תושבים רבים בעיר, בעיקר במזרחה ובדרומה, שהאפליקציה להשכרת דירות נופש רחוקה ממעגלי חייהם מרחק שנות אור. בעולם אחר, זו בדיוק היתה הסיבה שהם יהוו קהל יעד למי שאמורה לדבר במונחי רווחה ושוויון. אבל בעולם שלנו, ראש מפלגת שמאל עולבת בהם ללא רחם, מזמינה אותם לחוש על בשרם את התחושה שאינם ״אנשים כמוה״.

תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

חיפה אולי תצליח לאהוב, אם רק תפסיק לקנא בתל אביב

הסרטון הוויראלי שעלה השבוע לרשת כקידום לפסטיבל מוזיקה מציג למעשה את שאלת יחסו המוטעה של הסובייקט הנוירוטי אל הפסיכוטי שיש לו לכאורה הכל

הסרטון הוויראלי שעלה השבוע לרשת בכיכובו של הקומיקאי איתי זבולון לקראת פסטיבל המוזיקה SoLow, מעלה את שאלת היחס בין חיפה לתל אביב, שהיא למעשה שאלת יחסו של הסובייקט הנוירוטי אל הפסיכוטי.

לעומת חיפה השפופה, המקנאה, השוכבת על ספת האנליטיקאית, הרי שהמוטיב המרכזי בדמותה של תל אביב הוא היעדר כל יכולת מצדה להכיר בהיותה חסרה. מבחינת תל אביב יש בה הכל, והאפקט הקומי עולה בהכרח מן האופן בו היא מצהירה על כך - בכעס, כאילו מישהו כל הזמן מאיים לשלול ממנה את אמיתות הצהרותיה ואת מלאותה.

חיפה בסרטון של איתי זבולון
צילום מסך
להמשך הפוסט

אולי פעם אחת השמאל לא יישב בטקס לזכר רבין עם המסיתים?

יום הזיכרון לראש הממשלה הוא פילטר לפניית רגשות תסכול כלפי דמות האב המסית, מעין מרחב משחקי שבו מותר לילד להתגושש ואף "לנצח", אולם אחת לשנה בלבד ובגבולות המותרים

בישראל הלאומנית הפך יום הזיכרון ליצחק רבין לכלי שלטוני ציני ומשוכלל. חרף אי הנחת, באמצעותו מנקזת ההנהגה את טענות השמאל על הסתה, מעניקה להן פתחון פה מסודר וכך מרככת ומאווררת אותן. אחת לשנה מקבלים נציגים מהשמאל במה פתוחה ונטולת הפרעות לצורך נאומי תוכחה, שבימים כתיקונם לא היו חולמים לקבל. זהו פילטר של הפניית רגשות תסכול כלפי דמות האב המסית, מעין מרחב משחקי בו מותר לילד להתגושש, להפעיל כוח ואף "לנצח", אולם אחת לשנה בלבד ובגבולות המותרים.

ואלו הם חוקי המשחק: בכל נובמבר מתכנסים כדי לקיים סימולציה של התקוממות נגד ההסתה. על בנימין נתניהו נכפה להיות נוכח בנאומים ולחשוק שפתיים שעה שהטענות המוטחות בו מוציאות עשן מאוזניו. בבוקר יחטוף מיונתן בן ארצי בבית הנשיא, בצהריים מנעה רוטמן בהר הרצל. לעת ערב יחבטו בו שלי יחימוביץ וציפי לבני במליאת הכנסת. כל אותו הזמן יהא עליו לכבוש רגשות, לכל היותר לנענע ראשו ולעוות פניו כמחשב להקיא. אם להגיב אזי במתינות ממלכתית דלוחה. הסבל גדול אבל תיכף זה ייגמר והחיים שבים למסלולם. כמו בכל משחק, מזמן הטקס היפוך תפקידים זמני ומענג: השמאל שולח אצבע מאשימה ואילו הימין מעט שקט ומאופק. ליום אחד.

"על נתניהו נכפה להיות נוכח בנאומים, לחשוק שפתיים שעה שהטענות המוטחות בו מוציאות עשן מאוזניו"
עמוס בידרמן
להמשך הפוסט

"חי - חילונים ירוקים" - סיעה גזענית בתחפושת ליברלית

הסיעה בראשותם של ראובן לדיאנסקי ואברהם פורז מתארת חרדים במונחים הלקוחים מבריאות הנפש, מתייחסת אליהם כצוררים ותליינים ברעל תעמולתי המזכיר את זה של "שינוי"

חרף הצהרותיה על ליברליזם וסובלנות נוהגת סיעת "חי - חילונים ירוקים" למועצת העיר תל אביב בסגירות תרבותית חשוכה. היא לא מציעה לתושבי העיר, באשר הם, להצביע לה על בסיס הסתייגותם מכפייה דתית, אלא פונה אליהם בהתאם לפרמטר אחר בתכלית - היותם חילונים ולא דתיים. שמה של הסיעה מורה לך מפורשות: גם אם הנך ירא שמיים הדוגל באורח חיים דתי מבלי לכפות דבר על איש - אין לך מקום אצלנו.

בהמשך מתגבשים הסגירות והבידול לכדי בוז. כאשר ראש הסיעה, עו"ד ראובן לדיאנסקי, מבטיח להיאבק כדי שהעיר "תמשיך להיות שפויה וחילונית", ניכר שהמאבק לדידו אינו פוליטי אלא שייך לתחום בריאות הנפש. לדיאנסקי ושותפו, אברהם פורז, הם אנשים "שפויים" בעוד שהדתיים פסיכוטים מטבעם ולא חלילה ציבור שיש מולו מחלוקות קשות.

לדיאנסקי ופורז בכרזה של "חי - חילונים ירוקים"
דף הפייסבוק של סיעת "חי - חילונים ירוקים"
להמשך הפוסט

אברהם פורז לא יכול להוביל מאבק בהדתה בתל אביב

שר הפנים לשעבר נאמן לתפישה הנואלת של "שינוי" לפיה "הדתה זה עניין של חרדים". מסיבה זו גם לא היתה לו בעיה לתרום למובילת ההדתה והתנופה הלאומנית בישראל, שרת המשפטים איילת שקד

אברהם פורז, שר הפנים לשעבר והאיש העומד כיום לצד ראובן לדיאנסקי בראש סיעת "חי - חילונים ירוקים" המתמודדת למועצת העיר תל אביב, איבד את האשראי המוסרי להוביל את המאבק בהדתה. האשראי אבד לו משעה שתרם לשרת המשפטים איילת שקד בפריימריז 2015.

על פי דיווחו מ-2016 של חיים לוינסון ("הארץ"), תרם פורז לשקד 10,000 שקלים לטובת התמודדותה בפריימריז של מפלגת "הבית היהודי". תרומתו יוחסה לעובדה ששקד קידמה הצעת חוק שהיטיבה עם ארגון המהנדסים והאדריכלים, שפורז פעל באותה עת כלוביסט מטעמו. פורז טען בתגובה כי תרומתו קשורה לידידות עם אביה של שקד והיותו "מכר ותיק של המשפחה".

אברהם פורז. חבר משפחה ולוביסט ציני
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

בקרב על ההדתה, גלאון מפסידה לימין ולא לדתיים

יו"ר מרצ לשעבר הצטרפה לתומכים בהקמת זרם חינוך חילוני אך מתעלמת מכך שהמאבק בהדתה הוא שמאלני לכל דבר ועניין. בכך היא מנטרלת אותו ממטענו הפוליטי

בייאושה הגדול, הצטרפה גם זהבה גלאון למשאלה על הקמת זרם חינוך חילוני נפרד (״האבולוציה של הזרם החילוני", 27.9). אם במקרה יחשוק בכך גם אחד, אביגדור ליברמן, הרי לכם ברית אחים לתפארת. דומה שגלאון כושלת בהבנה שבניגוד לעמדת "הפורום החילוני", המאבק בהדתה אינו בשום אופן "מאבק של חילונים". זהו מאבק שמאלני לכל דבר ועניין, שכן ההדתה - פרצופה לאומני. כל כישלון להכיר בעובדה זו שומט את הסיכוי לכונן מאבק פוליטי ראוי ומתבקש.

בניגוד למושג הכפייה הדתית, שיוחס בעיקרו בשנות התשעים לניסיונות של המפלגות החרדיות להשפיע על המרחב הציבורי מתוך איווי דתי מובהק, הרי שההדתה מתהווה כחלק מהתנופה הלאומנית הפושה בארץ, מטעם הימין ובחסותו. כמה עגומה לפיכך החתירה לאוטונומיה חילונית בחינוך, משל עסקינן בשאיפה המוכרת להפרדת דת ממדינה. כך נסוג השמאל מחזית המאבק, ומכונן אותו כעניין של "חילונים" מול "דתיים". כך הוא מסייע לימין לאלחש את העובדה שההדתה היא פרויקט לאומני, המשלב דת עם קיטש פטריוטי וצדקת דרך פנאטית.

אמהות וילדים חילוניים בדרך לבית הספר ביום הראשון ללימודים. כיתוב: "אומרים שרב בית הספר ממש נחמד "
ערן וולקובסקי
להמשך הפוסט

דף הטוויטר של בנימין נתניהו מציג: דרוויניזם יהודי

לפי ראש הממשלה, בעולמנו החלשים נרמסים והחזקים שורדים ונישאים על כפיים. לתפישתו, למדשדשים ב"רביכת החולשה" - כמו ערבים, נשים, להט״בים ועוד - אין סיכוי להינצל

האגדה מספרת שבמצעד הגאווה אשתקד ניגשה הפעילה הטבעונית טל גלבוע לעבר ח"כ מרב מיכאלי, והציגה בפניה מספר טיעונים בשבחי הטבעונות. מיכאלי, פמיניסטית נחושה ולוחמת חופש ושוויון לכל, לא התבלבלה, מיהרה לבטל את גלבוע והוסיפה הערה בנוסח: "אני מאמינה שזו זכותנו האבולוציונית לאכול חיות". כך, לפי האגדה, התייחסה ח״כית מהמשכילות במשכן לתיאוריה הדרוויניסטית, לא כתיאור של מציאות בה החזק שורד והחלש נכחד, אלא כהצדקה שלה. כלומר, אם המדע מראה שכך הטבע נוהג, הרי שכך ראוי שינהגו בני אדם. מיותר לציין מי היו האחרונים במאה שעברה לעשות שימוש בדרוויניזם, לא כדי לתאר עובדות אלא כדי להחיל אותן על החברה האנושית.

הסיפור המייאש הזה חזר אליי למקרא ציוץ של ראש הממשלה בדף הטוויטר שלו בחודש שעבר. למען האמת, הציוץ הזה לא נותן לי מנוח וקראתי אותו אולי מאה פעמים. במקור הוא נכתב באנגלית, ובתרגום חופשי שלי לעברית, נכתב שם כך: "החלשים מתפרקים, נשחטים ונמחקים מעל דפי ההיסטוריה, בעוד שהחזקים, לטוב ולרע, שורדים. החזקים זוכים לכבוד, עם החזקים כורתים בריתות ובסופו של דבר, שלום עושים עם החזקים״ (“The week crumble, are slaughtered and are erased from history while the strong, for good or for ill, survive. The strong are respected, and alliances are made with the strong, and in the end peace is made with the strong”).

ראש הממשלה נתניהו והכלבה קאיה
מתוך עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה
להמשך הפוסט

הוועדה שבה הפסיכולוגיה היא מאדאם בבית בושת

הכישלון בפסילת חוק ועדות הקבלה לסינון מועמדים למגורים פתח את השער למכונים המציעים שירותי סלקציה לכל יישוב המרבה במחיר. איזו בושה לחלוק איתם את אותו המקצוע

היה זה בשנת 2014 כאשר נפל הניסיון האחרון לפסול את חוק ועדות הקבלה, המתיר ליישובים קהילתיים לסנן מועמדים למגורים. לא עזרו העתירות לבג״ץ ולא התוכחה של ח״כ אחמד טיבי, שכינהו ״ועידת ואנזה״ ("עליכם לקרוא את ההיסטוריה היהודית וללמוד מאיזה חוקים סבלתם. איסור על נישואי תערובת, זוכרים?"). לא עזר גם עלבון הנפגעים הפוטנציאליים ממדוחי ההגמוניה - ערבים, מזרחים, חד הוריים, הומואים, פגועי גוף ונפש, רווקים, דתל״שים ומי לא. המיון הוכשר. מעולם לא היה חוקי יותר לגרש את המתדפקים בשער.

אידיאולוגיות, זאת יודעים כולם, חייבים לבצע. אחרת, לא יהיו להן שכירים ולא תהיה חרב. בתפקיד מכסחת השדים התייצבה, איך לא, הפסיכולוגיה. מצוידת במכשירי האבחון והמדידה שלה, מיהרה להציע עצמה לביצוע העבודה השחורה. כך קורה שמכונים פרטיים מציעים שירותי מיון לכל קיבוץ ומושב המרבה במחיר. הפסיכולוגים, כידוע, אלופים באמפתיה כמו גם בסלקציה, תלוי מאוד בדרישות הלקוח: במקרה דנן צריך לשפשף את העיניים למקרא אתר הבית של מכון מרכזי, המציע כי "בין הפרמטרים הנבדקים במהלך אבחון ייבחנו יציבות זוגית", וכן "אישיות תקינה, יציבה וסתגלנית".

ילדים והורים בקיבוץ
דרור ארצי
להמשך הפוסט

חילונים, בשם הבייקון: הירגו כמה שיותר יצורים חלשים!

צודקים אלה שטוענים כי החלטת "אגאדיר" להוציא את החזיר מתפריט ההמבורגרים היא הדתה וכי מדובר בקו פרשת מים. המוות הסיטונאי של חיות לא חשוב, העונג לעומת זאת הוא עניין של חיים או מוות

צריך לקוות שגופה המובס של חזירה בת שנה ימשיך להילעס באופן ליברלי על ידי הציבור החילוני. שיקרוס הגוף הקטן, רושף החיים, אל אובדנו האחד ויתמוטט. למי אכפת. יש להעריץ חילונים הנאבקים בהחלטת רשת אגאדיר השבוע להוציא את תוספת הבייקון מתפריט ההמבורגרים. זו הרי הדתה, ובהדתה יש להילחם, היא עניין של חיים ומוות.

שהרי בניגוד לדתיים "החשוכים" - מה כבר מבקש הציבור החילוני? לשים סוף לכפייה. חרות וקידמה. שוויון לכל. את החזירה, לפיכך, יש לגרור במסדרון הפח הסוגר עליה חרף ניסיונותיה לסוב לאחור, חרף יללותיה ועשיית הצרכים על עצמה כשהיא בוטשת ברגליה. כמה מדהים לחשוב שיש לה אופי ומזג הייחודיים רק לה. ואז, יש לאחוז היטב בראש ולשסף את הגרון, עיניה באותה העת נעצמות חזק שלא לראות.

חזירים דוחפים את אפם מחוץ לסורגי כלוב
JMcArthur / WeAnimals
להמשך הפוסט

פרופ׳ דן אריאלי מרושש את השמאל מערכו

יותר מהתנשאות הפרופסור לכלכלה, מטרידה הנטיה של חלקים בשמאל לחמוק מן הפוליטי לטובת רטוריקה פסיכולוגיסטית שגודשת כיום את החברה על גדותיה. זה שיח מפתה, כי לנוכח מציאות כה אלימה מימין, הוא מבטל את ההכרח לשאת קול מצפוני ברור

בחדלונו, פונה השמאל עורף לעצם היותו פוליטי. מיזם חדש שהקימו פעילים נמרצים, מזמין מרצים משלל תחומים להציע פתרון לסוגיה הישראלית-פלסטינית. הנחת המוצא המשתקפת גם בשם המיזם, "האם ראית את האופק לאחרונה", היא שהמצב המדיני קפא, וכי אין להחיותו בעזרת שיח פוליטי ("כדי ליצור שינוי אנחנו צריכים שפה שונה מזו שדיברנו עד עכשיו", אומרת מיכל אנגלברג, יועצת אסטרטגית המרצה במיזם), אלא באמצעות חשיבה "מחוץ לקופסא", שתוליד פתרון יצירתי.

"כל מי שניהל שיחה פוליטית עם המשפחה שלו יודע שזה מיד הופך למריבה" אומר רגב קונטס, מיוזמי הפרויקט. "למה? כי הדעה הפוליטית הפכה לחלק מהזהות, כמו קבוצת כדורגל. אין רציונל, אלא תחושת שייכות... בסופו של דבר, הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא רק בעיה. נכון, בעיה חמורה, מסובכת, אך בסך הכל עוד בעיה מיני רבות".

פרופ' דן אריאלי
מגד גוזני
להמשך הפוסט

בלי להתכוון, מוטטו הלהט"בים את הציונות הדתית

קהילת הלהט"ב מזכירה לציונות הדתית את סיפור הצלחתה, ובכך מפחידה אותה מאוד. המתנחלים יודעים היטב את רגש הנחיתות שבער גם בהם כשביקשו "לצאת מהארון", גם הם חלמו על הכרה ולגיטימציה, וקיוו לעשות זאת בגאווה, ובאווירה ציבורית שתעניק כבוד והערכה

היה זה תור הזהב של הכיפה הסרוגה: המלחמה הוכרעה תוך שישה ימים, והאקסטזה הדתית פילחה את הלבבות. קל היה לאהוב את החילונים כשלחמו כמו אריות וכבשו ארץ. בינתיים קבוצת גחלת הפכה לגוש אמונים, גוש אמונים הפך למפעל ההתנחלויות, והרסן הותר. עם השנים הצטמק השמאל הקטן ממילא, דייריו "התפכחו", וכולם ביחד שנאו את זרע עמלק. "העם" התאחד בכל מבצע צבאי. העם היה טורים של ליהיא לפיד, והכל ערבבו צבא ודם עם סנטימנט דתי.

כדי להתרחב, היה על הציונות הדתית להצניע את הרכיב הדתי ולהבליט את הרכיב הציוני. מיום שהרב צבי יהודה, מנהיגם, קבע את הקביעה המטלטלת כי "גאולה קודמת לתשובה", כלומר, שגאולת העם מובטחת ללא קשר לדבקותו בדת, הופר העיקרון היהודי רב הדורות, לפיו אלוהים קידש אותנו בתנאי שנקיים את מצוותיו. עכשיו היתה הגאולה עניין גזעי, "דמי", המובטח מראש. לכן ניתן היה להניח קמעה לדת, להתנחל בלבבות ולהדגיש שכל יהודי הוא "אח".

מפגינים חוסמים את נתיבי איילון במהלך מחאת הלהט"ב
מוטי מילרוד
להמשך הפוסט

רק שלא תקום כאן מפלגה חילונית

אין זה מתפקידן של מפלגות לייצג ערכים חילוניים או דתיים. אבי גבאי ותמר זנדברג אינם מנהיגים רוחניים, והמאבק בכפייה הדתית אינו תלוי כהוא זה בחילוניותם

דווקא עם התעוררות המאבק החילוני המבורך נגד ההדתה יש להתנגד לשאיפה העולה לאחרונה להקים מפלגה שתייצג את הציבור החילוני. תפישת עולם חילונית, ממש כמו אמונה דתית, אינה אמורה לשמש בסיס לעמדה פוליטית. יש לקוות שלא יימצא חיבוק שיאחד את תמר זנדברג עם אביגדור ליברמן, או את דב חנין עם גלעד ארדן.

הקמת המפלגה שעליה חולמים חברי הפורום החילוני — הגוף המרכזי הנאבק כיום בהדתה — תחמיץ את לב העניין, והוא שמגמת ההדתה בישראל צבועה כמעט תמיד בגוון פשיסטי, לאומני וימני מובהק. זו הדתה המגלמת אינטרס שלטוני, במודע או לא, ומשרתת נאמנה את מטרותיו. לא בכדי היא פושה בשורות הצבא, שם משרתים בתפקידי מפתח רבים מבני הציונות הדתית ושם משגשגת ביתר שאת המדגרה לייצור יחסי לאום, דת וכוח.

תמר זנדברג, אביגדור ליברמן
גיל אליהו, הדס פרוש
להמשך הפוסט

הכיבוש הסתיים! הישראלים קרעו לו את הצורה

"הפרוצדורה של להיכנס לבית של אדם דורשת צו חיפוש של שופט. זה לא כמו בשטחי יהודה ושומרון, שאני נכנס מתי שאני רוצה. אנחנו במדינה דמוקרטית, אתה לא נכנס לבית סתם", אמר ניצב משנה דוד פילו וחשף את האמת

כאשר מפקד מרחב יפו, ניצב משנה דוד פילו, נשאל על ידי עיתונאית "הארץ" שני ליטמן ("איך הפכה יפו לפאבלה ברזילאית", 20.6.18) מדוע לא נתפסים תחת פיקודו יותר כלי נשק לא חוקיים, השיב: "הפרוצדורה של להיכנס לבית של אדם דורשת צו חיפוש של שופט. זה לא כמו בשטחי יהודה ושומרון, שאני נכנס מתי שאני רוצה. אנחנו במדינה דמוקרטית, אתה לא נכנס לבית סתם".

כמו חפץ גנוב, אשר במקום שיוחבא במסתור הריהו חשוף וגלוי לכל, ודווקא בשל נוכחותו הגלויה חומק הוא מעיני כולם, כך הלא מודע הישראלי. המילים של ניצב משנה פילו - זהו כתב אשמה בלתי נתפס, תרתי משמע, שכל כולו ביטוי לחוסר ההיגיון ולאיוולת של חיינו כאן, והוא מנוסח ללא בושה בטקסטים השגרתיים ביותר שלנו.

חייל צה"ל, מתנחלים ופלסטינים מתווכחים במאחז לא חוקי חדש סמוך לעיר חברון
מוסא קוואסמה / רויטרס
להמשך הפוסט

פסיכולוגים: היו בני אדם, התנגדו לטיפול באמצעות בעלי חיים

לו היה הממסד הפסיכולוגי מכבד את עצמו, היה אוסר בתכלית האיסור על שימוש בחיות כאמצעי טיפולי. לו היו פסיכולוגים נאמנים לאמות המוסר של עיסוקם, היו הראשונים להתקומם נגד השימוש בחיות במהלך טיפול

לו היה הממסד הפסיכולוגי מכבד את עצמו, היה אוסר בתכלית האיסור על שימוש בחיות כאמצעי טיפולי. לו היו פסיכולוגים נאמנים לאמות המוסר של עיסוקם, היו הראשונים להתקומם נגד השימוש בחיות במהלך טיפול. מסלולי ההכשרה היו נסגרים, ובעלי החיים היו מפונים לחוות מקלט והצלה. מטפלים לא צריכים להיות פעילים במאבק לשחרור חיות כדי להתנגד לשימוש בהן לצרכים טיפוליים. די בחשיבה על יסודות האתיקה הבסיסיים, וערך ההסכמה החופשית שבתשתית כל מפגש טיפולי, כדי לראות את הפסול והנפסד.

"אוהב בעלי חיים? אוהב אנשים? בוא לשלב את שתי האהבות שלך. מכללת סמינר הקיבוצים פותחת בשבילך תכנית לימודים שאי אפשר לא לאהוב: טיפול בעזרת בעלי חיים". אוי אהבה, שתהיי לי בריאה, איזה דברים את מאפשרת. קשה להאמין, אך טיפולים העושים שימוש בחיות מוכרים כיום על-ידי קופות החולים ומשרד הרווחה והחינוך, ונלמדים במכללות סמינר הקיבוצים, בית ברל, מכון מגיד שבאוניברסיטה העברית ועוד.

כלב "טיפולי" באוניברסיטת הוואי, ארה"ב
University of Hawaii
להמשך הפוסט

תנועת דרכנו: רק לא להגיד את השם המפורש "שמאל"

כש"דרכנו" מטשטשת את עמדותיה השמאלניות, היא פוטרת עצמה מהעול האנושי שבעמידה מאחורי ערך. זו הסיבה שחייבים לדבר עליה

תנועת "דרכנו", מה את רוצה? מה תשוקתך מבקשת? בכל זאת קמו אלפי אנשים וצעקו צעקה, ואנשים בוודאי צועקים את אשר בוער בנפשם, ובוודאי בוער מה שבלתי נסבל, מה שחייב הכרה.

חייבים לדבר על תנועת "דרכנו". חייבים, משום שהיא עצמה לא מדברת. כלומר, היא מדברת המון, אך לא מקיימת דיבור המצהיר על קיומו של עצמי. זה העצמי הגאה, שהגדירה בעבר הפסיכואנליטיקאית ז׳וליה קריסטבה, בראיון לעיתון זה: "סובייקט אחיד, בטוח בעצמו ומסוגל להתחדש, מסוגל ליצור ולהעמיד עצמו בסכנה". שוב ושוב מבליחה "דרכנו" בפיד שלי בפייסבוק, רעיונותיה נראים כמו שמאל, דרכיה נשמעות כמו שמאל, אך את המסמן "שמאל" לעולם לא תזכיר. בישראל 2018, "שמאל" היא הצהרה מסוכנת.

פולי ברונשטיין מנכ"לית "דרכנו"
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

הומואים, אבל ימנים: הגאים שלא יהססו לרמוס את חירות הפלסטינים

הדתל"ש ההומו סיכם יפה: "אנחנו הדתל"שים נתקלף מהכל - הממד האמוני שספגנו בבית אבא, כל מה ששמענו בגנות הומוסקסואליות, פמיניזם ותפישות ליברליות. בכל נמרוד. רק מרכיב אחד בזהותנו נדמה שלא נעקור לעולם - הימין"

לכאורה היווה מצעד הגאווה, על רבע מיליון משתתפיו, אצבע משולשת בפרצופה של הציונות הדתית ונציגיה במפלגת הבית היהודי. בכל הנוגע למאבק הלהט"בי, ועל רקע ההמון הגודש את העיר וטורי הדגלים הצבעוניים בכל קרן רחוב, נפערת מחדש התהום בין הרבנים הלאומיים לבין הציבור, וכמו מתחוור חוסר הסיכוי של הסמוטריצ'ים והבנטים להתקבל על הכלל ולאחוז לראשונה במושכות הנהגת המדינה.

ההומו היה ונותר "האחר" של הציונות הדתית (לצד "אחרים" נוספים שיש לה), והוא מתפקד בתור הסימפטום שלה, הזר, הבלתי נסבל שמתעקש וחוזר, ולא מתקבל על הדעת. רק השנה ציין הרב לוינשטיין, מבכירי התנועה, כי את ההומוסקסואליות "יש להדביר", הרב יעקב אריאל קרא להומואים לקבל טיפול פסיכיאטרי והרב יהושע שפירא ציין שישראל הפכה "להט"ביסטן", הסובלת מ"חולי הולך ומתפשט".

משתתף דתי במצע הגאווה בתל אביב בסוף השבוע האחרון. רצה השם, וההומואים נותרו הומואים
סבסטיאן שיינר / אי-פי
להמשך הפוסט

בנט, כשאתה אומר לא, למה אתה מתכוון?

"עליי תצחקו כמה שתרצו, אבל על תפילין וקודשי ישראל - לא". מה "לא", שאלתי את עצמי. מה זאת אומרת "לא"? זה לא מסביר שום דבר

מיד לאחר ששר החינוך פנה לצוות הכותבים של "ארץ נהדרת" במילים: "עליי תצחקו כמה שתרצו, אבל על תפילין וקודשי ישראל - לא", ירדה עליי מועקה. באותה שעה לא הבנתי את פשרה, אבל ידעתי בביטחון שהיא חורגת מהרתיעה שאני רוחש בדרך כלל לדברי השר.

חלף זמן עד שהתחוור לי, שהפריעה לי באורח מיוחד המילה "לא" אשר חתמה את מילותיו. "עליי תצחקו כמה שתרצו, אבל על תפילין וקודשי ישראל - לא". מה "לא", שאלתי את עצמי. מה זאת אומרת "לא"? זה לא מסביר שום דבר. לא ברור מה הפירוש. השלילה הסתומה הזו ריחפה בתודעתי זמן רב אחרי שנפתלי בנט חלף, ושם היא קיננה.

שר החינוך נפתלי בנט
אמיל סלמן
להמשך הפוסט

השמאלנים תומכים בהסכם הגרעין בלי לדעת עליו מאום

רוב השמאל תומך בהסכם הגרעין בלי שטרח לקרוא אותו

כמו בהזדהות לא מודעת עם הקללה המוטחת בו, מתייצג השמאל בוויכוח על הסכם הגרעין כמנותק. בכל הנוגע למהלך הפרישה של טראמפ, דומה שנזנח כמעט בעקביות כל ניסיון מצד פוליטיקאים, פובליציסטים ומובילי דעה, לנמק טענה בזכות ההסכם, אשר מעוגנת היטב בפרטיו. שוב ושוב נעדרת התייחסות להסכם עצמו - מה בעצם מובטח בו, מה הוא נותן, מה ראוי, מה הולם ומצדיק שמירה אדוקה על הקיים, על פני סכנת הפרישה.

בודדים בלבד אלו המתייחסים באחרונה התייחסות שכזו, מתוך עניין ער בפרטים ורצון לנצל אותם לטובת טענתם. דומה שהרוח המנשבת לא נושאת כלל את החובה לעגן בגוף החומר את נקודות המוצא, לפרוט סעיפים הלכה למעשה, אגב עבודת חישוף של פוטנציאל התועלת והכדאיות. צלו של הרצון בתוכחה נופל על חובת ההנמקה, ובסופה נותרים הטיעונים הכלליים, ברוח "טראמפ משוגע", "ביבי נוכל", ו"כל הסכם עדיף על פרישה".

בנימין נתניהו
רונן זבולון / רויטרס
להמשך הפוסט

למה ציפית, רוני דניאל?

אתה, שמילותיך היו פס הקול שבחסותו הוסיפה ישראל להתכונן כספרטה מיליטנטית וחורשת כוח, רוקע ברגליך ותמה בחמת זעם כיצד זה "הפכנו להיות במקום דמוקרטיה - לממלכה"

למה בדיוק ציפית, רוני דניאל? אתה, שדרבנת כל מבצע וכל עימות, שהשמעת לנו ערב-ערב באולפן הטלוויזיה את אחד הקולות התוקפניים ביותר בסוגיות הביטחון בישראל, שפרשנותך ביחס למציאות חיינו הכשירה כמעט תמיד את האופציה הצבאית ואת הגישה היהירה והכוחנית ביחס לאחר, ומילותיך היו פס הקול שבחסותו הוסיפה ישראל להתכונן כספרטה מיליטנטית וחורשת כוח. ועכשיו, במהדורת החדשות, אתה רוקע ברגליך ותמה בחמת זעם כיצד זה "הפכנו להיות במקום דמוקרטיה - לממלכה", וכיצד מעז האיש העומד בראשה "להתייחס אלינו כאל נתינים".

לפלוש ולחסל, לצלוף ולפגוע, להפציץ ולחרב - מישהו צריך להנהיג את כל זה. אתה, שהתעקשת בעת עימותים כי "אסור להסתפק באיזושהי נכונות להפסקת אש", וציינת כי "חסרה לי הדאחייה של ביירות גם בעזה", היינו הפצצת השכונה השיעית על-ידי צה"ל במלחמת לבנון השנייה, במהלכה נפגעה גם אוכלוסייה אזרחית. ועוד הוספת כי "הגיע הזמן להוציא את הפטיש הכבד... לעבור למשהו יותר קשה ואלים", ובהזדמנות אחרת לעגת בבוז לאפיק ההתנצלות הדיפלומטית בפני תורכיה, ולאחרונה אף הגדלת לקבוע שפעילי שמאל שביקרו חיילים במילים קשות, צריך "לעצור... על המקום, להוביל אותם אזוקים!" - מדוע תצפה שבבוא העת לא תנהג הממלכה גם בך כנתין? מדוע שהשטף ייסכר שם, בפעילים ההם, בשכן שמעבר לגדר, באנשים הרחוקים, ולא גם ביושבי הבית?

רוני דניאל באולפן שישי
רשת 13
להמשך הפוסט

לא אגיע לטקס יום הזיכרון המשותף, אני מפחד מהימין

הפחד שלי אמור לבייש אנשי ימין הגונים, המצויים עימי במחלוקת קשה על ענייני מטרה ודרך, אך מבקשים לקדם בישראל שיח פוליטי נורמטיבי. אבל בסופו של דבר, זוהי תבוסת השמאל המוחלטת

הנה, למשל, עניין שלא מחייב בעיניי התעקשות גאה על פעולה פוליטית. הנה מחיר שאינני מוכן לשלם. אני רוצה ללכת עם אשתי ובני לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, אבל לא אעשה זאת, משום שאני פוחד מפעילי הימין שיגיעו למקום. אני פוחד שתופעל אלימות כנגד הילד שלי, והוא רק בן חודשיים.

השאלה אם החשש שלי מציאותי או לא, איננה מן העניין. בשנה שעברה הלכתי לטקס המשותף, ואמנם נזרקו לעברי אבנים ביציאה ממנו, אך גם לו היו משפרים את סידורי האבטחה - זה לא רלוונטי. רלוונטי רק הפחד שלי, איתו אין דרך להתווכח, הוא ממשי מאוד ולא מאפשר לי להגיע לטקס בידיעה שאיני מסכן את שלום יקיריי.

הפגנת ימין במהלך צוק איתן
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

רציתי לשאול אותך, קובי מידן, עכשיו אחרי שהתנצלת

עכשיו, עם שוך הסערה, ולאחר שהתנצלת והסגת לאחור את ההמון הזועם צמא הדם, רציתי לפתוח את השאלה המקננת בליבי

רציתי לשאול אותך, קובי מידן, מה בדבר הנכונות לשלם מחיר. עכשיו, עם שוך הסערה, ולאחר שהתנצלת והסגת לאחור את ההמון הזועם צמא הדם, רציתי לפתוח את השאלה המקננת בליבי: מתי בעצם, בהרגשתך, נפגשות מילים כמו אלו שכתבת, אודות בושתך בישראליותך, עם ההכרח לעמוד מאחוריהן ולשאת את כובד משקלן. אם תרצה, מתי מגיעה שעה המחייבת, בעיניך, התעקשות גאה ולא מתנצלת על עמדות?

מתי אתה מוצא שהזמנים דוחקים, שהרגע בוער, והדעת נותנת שאין לנו כל מוצא אחר. שאסור להתנצל, ממש אסור, כי לוותר עכשיו על קולנו, על הזעקה שלנו לנוכח ירי בגבם של מפגינים, משמעו להדביר את הרוח המפעמת בנו ולהיוותר גופים חסרי משמעות, שואפים ונושפים, אובייקטים המהלכים עקורים מכל מה ששייך למהותה של אנושיות, היינו, חיים על פי מאוויים כמו גם מצפון ועקרונות.

קובי מידן
מגד גוזני
להמשך הפוסט

פסיכולוגים, מי שמכם לבדוק מנות משכל ולמה?

לפסיכולוגים לא צריך להיות עניין ברמת האינטליגנציה של המטופל, בהיותו מלומד, בור, מצטיין בלוגיקה, בעל עושר שפתי וכיוצא בזה. זה לא מעניין, וזה לא צריך להיות מעניין

הנה צעקה שרציתי לצעוק לאורך שנות הכשרתי, לא העזתי, ואצעק עכשיו: פסיכולוגים לא צריכים לבדוק מנות משכל של מטופלים. יש לבטל את העברת מבחן ה-IQ שמבצעים פסיכולוגים במרפאות ציבוריות, כחלק מאבחון נפשי. לא בחינה של כושר מילולי ולא בחינה של כושר ביצועי. לא שאלות בחשבון ולא שאלות ידע כללי. כלום. רמתו השכלית של אדם - אין זה עניין שלנו. לא בכך על הפסיכולוגיה לעסוק. והיא עוסקת בזה משום שהתנפחה בתרבות אל מעבר לכל פרופורציה.

מבחן IQ אולי רלוונטי למסגרות כלשהן, בעבור תפקידים כלשהם, ויכול להיות מועבר על ידי בוחנים שהוכשרו לשם כך. אולם באשר למצבו הנפשי של אדם - האם הוא מדוכדך, חרד, מסופק, נסער - בדיקת מנת המשכל היא אירוע תלוש ולא אתי בעליל.

שאלון אינטליגנציה בטיפול פסיכולוגי
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

התינוק לא נרדם? אתם אשמים!

ספרי ההדרכה להורים העייפים טובים לדבר אחד: טיפוח רגשות אשמה

הורים שבנם מתקשה להירדם, ככל הנראה לא מעניקים לו מספיק אהבה. קחו למשל את מדריכת ההורים, שבמאמרה האחרון ב"הארץ" ("מתקשים להשכיב את הילד לישון? בדקו את היחסים ביניכם"), קשרה בין היעדר "קשר בריא" של ההורה והילד לבין קשיי שינה, והזהירה כי "בהיעדר מתן אהבה, הגנה והכלה, הילד יחווה את העולם כמקום מסוכן". אהבה! מעתה נדע מה חסר להורים שילדיהם מתקשים לישון.

שמישהו ילמד אותם כבר לאהוב. כיוון שהעניין די בהול, תואר במאמר בפרוטרוט ניסוי הקופים של הפסיכולוג הארי הארלו (גם הדילמה סביב אכזריות הניסוי הוזכרה, כדרכם של מטפלים לגנות ובאותה נשימה להצדיק אלימות ויחסי כוח). ובאמת, כיצד היינו מכירים בסגולות האהבה ללא ניסויים בקופים?

פעוט שלא נרדם
גטי אימג'ס ישראל
להמשך הפוסט

ביום שאחרי גירוש האחר נגלה את החלל שהותיר

והחלל שהותיר ממשי יותר מהאחר עצמו

ביום שאחרי גירוש האחר נחייך זה לזו בהקלה. המטוס ימריא והעיר שלנו, שהייתה עד כה דחוסה ועודפת, מלאת שאריות, תהיה יותר דלילה. האחר שהתהלך בינינו הסתלק, ואנו נשוב לחיק עצמנו.

הכל יהיה רגיל ביום שאחרי גירוש האחר, על אף שנגלה בקרבנו נימים של מתח טורד. נברך איש את רעהו לשלום, נאחל חג שמח, אך בגופנו ייצרב מכווה של תעוקה. הכל יהיה רגיל ביום שאחרי גירוש האחר, אך אנו ניווכח שבהחסירנו את האחר מן השלם התקבל אי שקט מסוים, רחש בין אבני הרחוב.

מפגינים נגד גירוש מבקשי המקלט בדרום תל אביב, אמש
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

מה קורה כשהצופה המוסרי מגלה שהוא אייל ברקוביץ'?

אחרי ראיונות רבים שבהם יכול היה הצופה להגיד לעצמו, "אני לא אייל ברקוביץ'", הגיע הראיון שהרס את האשליה המתוקה

אייל ברקוביץ' הוא תו התקן של הצופה המוסרי. כשהוא שואל את סתיו סטרשקו, "אם לא עשית ניתוח לשינוי מין, איך את יוצאת עם גברים?", יודע לאשורו הצופה המוסרי, ההגון, שבניגוד לברקוביץ', הוא אינו כזה. שאלה כזו לא היה שואל אף אדם. ככה לא היה פונה לאיש.

כשברקוביץ' מטיח במני נפתלי "אתה לא גבר", יודע הצופה המוסרי שמעבר לכל מחלוקת, זו בשום אופן לא שפתו. כלומר, זו לא דרך החשיבה שלו, ולכן לא כך הוא מדבר. אייל ברקוביץ' משמש לצופה המוסרי אמת מידה: הוא לא אני, אני אינני חושב שגבר משמעו אומץ, ואישה משמעה פחדנות ומניפולציה.

אייל ברקוביץ' ואופירה אסייג באולפן
קשת 12
להמשך הפוסט

ברוכים הבאים לדור הבא של הרוע

הדור הבא של הרוע יביא עמו חידוש ניכר: יהיה זה רוע השולל מן היסוד את מאבק השחרור של האחר, אבל משפר לאין ערוך את תנאי כליאתו

ברוכים הבאים לדור הבא של הרוע. תחילה יתגשם הרוע בנוסח המוכר כיום - מאופק, משוכלל, מקצועי, ללא רבב. זהו רוע הסופג סטירה מנערה בת 16 אך נותר מיומן ושקול בדעתו, כי התמחה זה מכבר בריסון אלימות תשוקתית וחסרת בקרה.

בהמשך ישתכלל הרוע וישמיד כליל את האקט החריג, היוצא מן הכלל, עד שתקרוס אפשרות הפרת הסדר. ברדיו יצונזרו שירים של תומכי מחאה, תיאסר הבעת ביקורת על הצבא, הנכבש ינהג כדין ומוסד "התקרית" ייעלם. הדור הבא של הרוע יהיה נטול תקריות ונטול הפתעות, לכן גם נטול "news", ובמסגרתו תנוטר החירות עד למקסימום האפשר.

מתקן הכליאה חולות
אילן אסייג
להמשך הפוסט

סטירה שסוטרת נערה: נהלים

הסטירה היא אגרוף שפתח את פיו, וכל שנותר לנו הוא לאטום אוזניים למילים שהטיח בנו: ״הביטו על עצמכם״

סטירה שסוטרת נערה בת 16 לחייל הניצב בחצר ביתה - יש להישמר מפניה מכל משמר, כי היא מפרה את הסדר ופוגעת בשגרה. צבאנו יפעל במקרים אלו בקור רוח ומקצועיות, תוך ניטור מוקד ההפרה, סגירה עליו, ולבסוף לכידתו באמצעים טכנולוגיים משוכללים.

אין הסטירה קרה כנשק, אין היא מתווכת על-ידי חפץ. בשר נוגע בבשר. לכן היא מסוכנת מאוד, כי בכוחה להמחיש לנו את חום גופו של הסובייקט, את רטט עלבונו הלוהב בקצות אצבעותיו, את הזיכרונות שלו, את זיעתו הניתזת על רעמת תלתליו, את תשוקתו הקודחת לחופש.

עהד תמימי וחייל צה"ל סמוך לנבי סאלח ב-2012
מג'די מוחמד / אי-פי
להמשך הפוסט

גם ב-2018 יאכלו חבריי האכפתיים והתבוניים בעלי חיים

כיצד תיראה השנה האזרחית החדשה?

גם השנה, כבכל שנה, חבריי אהובי ליבי ושותפיי למאבקי צדק שונים וכן לשיחה ורעיון ויצירה, יאכלו בעלי חיים בריאים ושלמים ויפהפיים וטובי לב, שהתחננו על נפשם בצווחות אימים עד טיפת הדם האחרונה, בטרם הומתו בעבור הנאות החך.

גם השנה יצדיקו רבים מחבריי את יחסם לחיה לנוכח "ילדי סין העניים", על אף שלא היו מעלים על הדעת לאזכר את מצוקת ילדים אלו כאשראי להפעלת אלימות, דיכוי, הטרדה ורמיסת זכויות של אחרים.

פרה
רויטל טופיול
להמשך הפוסט

הסיפור על הכלב במבה

הוא לא אהב אותה, לא ידע מה זה בכלל, אבל בחלוף השבועות נאלץ להודות, בינו לבין עצמו, שהיא הפוגה ארוכה יותר מכל מה שהכיר

בראשית הייתה איילת, ואיילת הייתה מרחפת על פני תהום, ושולה בידיים קרשים בוערים מן המדורה, ומנכשת גחלים לוהטות כעשבים שוטים, ובידה אחזה לבסוף בגוש פחם. והפחם היה רותח וגרוי, והיא לקחה אותו לביתה, ופוררה אותו מעדנות, ונשפה עליו אוויר, עד אשר נשרו ממנו אבקנים שחורים, ולבסוף נדהמה כשמתוכו ניבט והצטלל אליה - כלב.

מתוך ידה קפץ, ניער את פיח חוצנו מעליו כמו מים, ופקח עיניו כדי סדק, ולא חשש מפניה ולא התכעס ולא נבח. זה מכבר היה מעל ומעבר לרגשות עזים. ואמנם, כשניגשה ללטף אותו, חף את ראשו כמשתחווה עמוקות לאיזו מכה, מסר אליה בהכנעה את לשון צווארו הארוך, כי רק את זה ידע לעשות. נראה שכל דבר מלבד כאב בלבל אותו מאוד.

הכלב החמוד במבה
עמוד הפייסבוק של איילת מור
להמשך הפוסט

עוד מעט תשוב הממלכתיות הישנה והטובה

יהיו משה ארנס, דוד לוי ועוזי לנדאו, ולא ענת ברקו, דוד אמסלם ואמיר אוחנה. לעזאזל, תהיה גאולה כהן, תהיה נעמי שמר!

עוד מעט תשוב הממלכתיות הישנה והטובה, לה כולם מייחלים ואותה כולם רוצים - הנשיא, ראשי המפלגות, האזרח הקטן. עוד רגע נשוב אל כיבוש מעודן, בנוסח בני בגין במקום דוד ביטן.

ביבי ילך. ההפגנות תתפזרנה, האורוות יהיו נקיות. לא עוד שחיתות, לא עוד ביזוי משפחות שכולות. במקום מיקי זוהר ישוב מאיר שטרית, במקום אורן חזן יחזור מיקי איתן. הכל יהיה כמו פעם, מזמן. עץ הזית ייגדע בעדינות רפה כשדן מרידור יחליף את גלעד ארדן.

טקס הצגת הממשלה ה-24 (בראשות יצחק שמיר) בבית הנשיא בירושלים, 1990
יעקב סער / לע"מ
להמשך הפוסט

השמאלן שהעז לומר לדניאלה וייס את האמת

כשיותם יעקבא מ"שלום עכשיו" אמר לדניאלה וייס בשידור שהיא לא גרה במדינת ישראל - נפלה לי הלסת. ברגע אחד של התנגדות זקופה, פקע מהבלון המתנחלי כל האוויר ואני נמלאתי גאווה על מה שיכול היה להיות כאן לו השמאל היה מרשה לעצמו לדבר

לרגע אחד השמאל היה חופשי. נשמתי אוויר בגובה מטורף. דן מרגלית עוד חנף לפעילת הימין דניאלה וייס: "למה שלא תהיי מועמדת לפרס ישראל", ובינתיים, חימם מנועים צעיר בשם יותם יעקבא, מנהל המחלקה הציבורית של "שלום עכשיו", ושתק.

"יכול להיות שזה בעיניך מהלך שלילי", אמר מרגלית ליעקבא, "אבל אין ספק שבני הזוג לווינגר הם אנשים מאוד-מאוד מרכזיים בהשראה על המון-המון ישראלים שגרים בהתנחלויות". "בסדר גמור", השיב יעקבא בביטחון שמאלני שהיה זר לי. "בסדר גמור. שלושת המועמדים שמנינו כאן - דניאלה וייס, לוינגר או זמביש, כל אחד מהם, ההשראה שהוא יכול לעורר זו השראה של פשע מאורגן". חשבתי שלא שמעתי טוב, כי לא זכרתי מתי נציג מהשמאל דיבר כך בטלוויזיה, ועוד מטעם "שלום עכשיו", על נציג מהימין, ועוד בפרצוף של דניאלה וייס.

יעקבא ווייס מתוך "הערב החדש"
ערוץ היוטיוב של חינוכית ראשונים בעולם
להמשך הפוסט

מדוע נעלבת, יו"ר הפורום החילוני?

מטריד להתוודע מעת לעת לקונספציות של רם פרומן, הגורס שחילוניות היא עמדה פוליטית העומדת בזכות עצמה, מעין חיבוק המאחד את זהבה גלאון עם אורן חזן, ומכניסם (יחד עם עמוס עוז ו"הצל") לסל ערכים אחד

רם פרומן נעלב מאבי גבאי, כי אבי גבאי חנף לימנים כשחבש כיפה ודיבר על אלוהים. יו"ר הפורום החילוני נפגע מהקריצה הדתית שקרץ יו"ר המחנה הציוני, ותוהה בסרקזם עד מתי יזכו חילונים לייצוג של ליאור שליין בלבד. מטריד להתוודע מעת לעת לקונספציות של רם פרומן, הגורס שחילוניות היא עמדה פוליטית העומדת בזכות עצמה, מעין חיבוק המאחד את זהבה גלאון עם אורן חזן, ומכניסם (יחד עם עמוס עוז ו"הצל") לסל ערכים אחד. דומה שפרומן יוצא למעין מסע צלב חילוני, מפחיד משהו, וטוען במסגרתו שמפלגת מרצ כושלת בלהבין שהאלקטורט החילוני הוא-הוא נשמת אפה: "קשה למפלגת שמאל כה מובהק להבין שכל כוחה נגזר מיכולתה לייצג קבוצה כה חזקה".

בתודעת יו"ר הפורום החילוני לא מתנסחת האפשרות שעמדה פוליטית כלל לא נגזרת מחילוניות או דתיות, וכי עלינו לקבול נגד השימוש באמונה דתית כמצפן מדיני. שימוש כזה נעשה בקנאות על-ידי הציונות הדתית, ועתה ניתן לומר שנעשה בקנאות גם על-ידי רם פרומן: הוא מתרעם על השימוש של אבי גבאי באלוהים ככלי להצדקת השליטה על חבלי ארץ, אך במקום לשלול על הסף את הקישור הקלריקלי בין דת לפוליטיקה, הוא מבצע את אותו מהלך בדיוק. עצם הציפייה שלו מיו"ר המחנה הציוני לייצוג הולם של חילוניות, מייצרת את המשוואה הבאה: אתם ימנים בחסות הדת, אנחנו שמאלנים בחסות החילוניות.

אבי גבאי, רם פרומן
תומר אפלבאום
להמשך הפוסט

החיה השחוטה נופלת מחוץ לזמן

מחשבות על זמניוּת, ארעיוּת, סתיו ושחיטה

כל כך יפה היה אחד מימי הסתיו בשבוע שעבר, שלא הצלחתי להנות ממנו כלל, ונותרתי מחובר רק לתחושת היום ההולך ומתבזבז. היה לי באותו בוקר זמן פנוי והלכתי לבית קפה סמוך לים, אבל בהגיעי הצטערתי על כך שלא הלכתי לחוף עצמו. הלכתי לחוף, אבל בהגיעי הצטערתי על כך שלא הבאתי עמי את כלבתי.

תודעת הפספוס לא הרפתה ממני, תלשה ועקרה אותי מלב היום, לעסה את רוחי בפה מלא ולבסוף פלטה אותי ביריקה על שולי הדברים, הותירה אותי מתבונן בלבד. 

פרות במרעה
דנה כשדי
להמשך הפוסט

הפסיכיאטרים שמנסים "לווסת את האדם הכועס" - ומה באשר לכעס מוצדק?

שני פסיכיאטרים בעלי שם חקרו חיילים קרביים בצה"ל וחזרו על מסקנות בכל הנוגע לאגרסיביות. ענייני התוכן המוסרי הושלכו הצידה, להם אין חלק בעניין

כל כך הוא חולה האדם הכועס. כל כך צורמני ולא נוח, לא לבריות ולא לעצמו. לאחרונה התפרסמה על גבי עיתון זה תוצאת מחקר פורץ דרך בתחום ויסות הכעסים: ״מחקר ישראלי: האנשים שכועסים ועלולים לסבול מהפרעה נפשית"

פרופ׳ תלמה הנדלר וד"ר גדי גילעם חקרו חיילים קרביים המשרתים בצה"ל, ומצאו שככל שאלה הפגינו בראשית הטירונות פעילות מוחית באזורים הקשורים לאגרסיביות, כך היו בסיכון לפתח תסמיני פוסט טראומה בסיומה. ״כעס הוא רגש עוצמתי המתעורר לרוב במצבים בין-אישיים ועלול להתבטא באלימות מתפרצת - מילולית או פיזית - כלפי הסביבה", ציינו החוקרים כבר בראשית מאמרם. "לפיכך, קיים הצורך התדיר לווסתו ולהתאימו לנורמות החברתיות״. 

חיילים קרביים בצה"ל
אילן אסייג
להמשך הפוסט

תום יער מרחמת. בעיקר על עצמה

אתמול שודר הפרק האחרון בתוכנית בה תום יער עושה את שביל ישראל. מתוך שורת מפגשים מרגשים שנקרו בדרכה, אני דווקא אזכור את המפגש חסר הרחמים של הקומיקאית עם דג נרעד

תום יער עושה את שביל ישראל. ראתה דייג. עלתה על הסירה. הים כחול, הרוח מחיה. ותום איננה קומיקאית רגילה, זאת יודעים כולם. את רגש הנחיתות תחשוף לעיני כל, תפתח את הבטן עם סכין.

במסע היא פוגשת גבר ואישה המארחים את הצועדים בשביל. היא לנה אצלם. בלילה מנגן לה האיש, והאישה מלטפת את ראשה ותלחש: ״היה לנו כאב גדול בחיינו. אבל זה בסדר. הפכנו אותו לשמחה. ואת - לא משנה מה עברת בחייך, יצאת מזה בגדול ואני אוהבת אותך על כך״. ותום בוכה. זו קומדיה אחרת, עם דמע וחישוף רגשי. ״את עושה עבודה טובה״, לוחשת לה האישה, ״את עושה את העבודה הכי טובה בעולם״.

תום יער עושה את שביל ישראל
יעל שחר / יס
להמשך הפוסט

לפעמים התשובה היא לא פסיכולוגיה, אלא מנהיגים רוחניים

קשה לחשוב על הנחה יותר חתרנית בימינו, מאשר קיומו של יחיד מודע ורצוני. ימינו הם ימי הלא מודע. הפרט נתפס תמיד כמי שכפוף לאיזו אידיאולוגיה מסמאת עיניים. שיח המטריקס עצמו הפך למטריקס בולעני. כולם מדברים נפש, ונפש בלבד

דומה שאין כיום מוצא מן הפסיכולוגיה. כולם בפסיכולוגיה. בפרפרזה על קביעתו של השופט אהרון ברק, ערב המהפכה החוקתית, כי ״הכל שפיט״, נראה שהיום הכל נפשי. מלוא כל הארץ שיח הנפש. 

והנה רשימה חלקית של מסלולי הלימוד המציעה כיום האקדמיה בשדה הנפשי: פסיכולוגיה קלינית, קוגניטיבית, רפואית, חברתית, שיקומית, התפתחותית, חינוכית, ארגונית, תעסוקתית, נוירופסיכולוגיה ופסיכודרמה. אם אתם חשים בעומק נפשכם שחסר תחום, אנא שלחו הצעה, ובעזרת השם ינוסח קוריקולום בהקדם. קחו בחשבון לא להציע תחומים פחות רשמיים הפועלים זה מכבר, כגון פסיכולוגיה של הילד, המתבגר, הזקן, תרפיה בספורט, ביבליותרפיה, התמכרויות, אם-תינוק, משברים בחו״ל.

בחור צעיר בטיפול אצל פסיכולוגית
להמשך הפוסט

מי יצעד עבורךְ חיה מסכנה אם לא אני?

במוצאי שבת הקרובה אני אשתתף במצעד למען בעלי החיים בתל אביב. אצעד כי זו חובתי לצעוק שלאכול בעלי חיים זו פקודה בלתי חוקית בעליל, אצעד במוצאי שבת כמחלץ ניצולים הפוסע על חורבותיה של עיר

לפעמים, באחד ממאות הסרטונים המתעדים את בתי המטבחיים בהם אני צופה כמו בעל כורחי, לעיתים אמנם בריכוז ובהחלטה להישיר מבט, אבל לרוב בהבזק כפוי, לא רצוני, מבטיהם נשלחים אליי מבעד לסורגי הפייסבוק רגע לפני שהם נדחפים אל מותם, אני מזהה בעגלים העומדים תלושים בחלל כמו עפיפון שניתק מכף היד, מבע חולף של מבוכה.

כמו תלישת בגד פתאומית, רגע לפני שתטפס על נפשם החרדה ויחלו צווחות הייאוש ונהמות התחנונים (דבר לא יעזור), לרגע אחד ניצבת החיה מנותקת מהעדר. הנה היא עומדת מול עין המצלמה, לבד במסדרון הסופי, עירומה מהאם שסוככה עליה כמלבוש, ולפתע פתאום - טרם חרדה - רגע של מבוכה. כמה מצטיין המוות בחשיפת האנושי שבחיה.

הפגנה נגד התעללות בבתי מטבחיים ותעשיית הבשר בישראל, 2015
רויטל טופיול
להמשך הפוסט

מתבקשים לצייר בית בראיון לעבודה חדשה? אל תסכימו

השימוש שעושים מקומות עבודה באבחון פסיכולוגי הוא פולשני ומהווה ניסיון לא מוסרי לקבל אחיזה היכן שאסור לאיש לאחוז, למחוק את קווי המתאר של הפרט ולייצר חברת מדע טהורה וחפה מטעויות. האם מקום העבודה העתידי צריך לדעת עלינו הכל?

אתחיל מהסוף: צריך לאסור על קיום אבחון פסיכולוגי פולשני, הנעשה באמצעות ״מבחנים השלכתיים״, בעת מיונים למקומות עבודה. כך תעשה חברה אזרחית צודקת, שלא אוחזת בגרון חבריה, נועצת טלפיים ומציצה בכוח אל לוע הנפש.

"מבחנים השלכתיים" הם מבחנים המבקשים גישה אל פנימיותו של אדם, מבעד לדיבורו הגלוי. הנבדק מתבקש לצייר בית, עץ, דמות אנושית, לתאר מה ראה לנוכח כתם דיו מופשט, לתת פרשנות למתרחש בתמונה עמומה. לעיתים עליו להשלים משפטים באורח חופשי. בהתאם, מתקבל ביטוי של עולמו הרגשי, החבוי והנסתר. במקור נעשו מבחנים אלו במסגרת טיפול, למען המטופל ובניסיון לפתוח צוהר אל נפשו. אך כיום משמש כלי זה גם בעת מיון למקומות עבודה, לאור צרכי מעסיקים בעובד יעיל, נאמן, אחראי. כך סטתה האתיקה המקצועית מהאדם ורווחתו, היישר אל מוסדות החברה הפועלים עליו.

בית, משפחה מחייכת ושמש
להמשך הפוסט

תפסיקו לשחק אותה פסיכולוגים

שפת הטיפול, על מגוון מושגיה, גלשה זה מכבר מספת הפסיכולוג אל אורכו ורוחבו של השיח הפוליטי. האם לא הגיעה העת לפרש את האחר כסובייקט המודע לבחירותיו, איומות ככל שנחשוב שהן?

הנה הצעה: בכל הקשור למאבקים פוליטיים, חברתיים ומוסריים - בואו נפסיק לדבר פסיכולוגית. בואו נניח למרחב הפוליטי ממונחים נפשיים ונחדל לקבוע שיריבינו ״מדחיקים״, ״מכחישים״, ״חולים בנפשם״ או ״שבויים בהגנות״. הבה נניח לנפש לנפשה, ונכיר באמת הקשה: יריבינו, שדעותיהם כה מקוממות אותנו, בחרו את עמדתם מתוך צלילות הדעת והרצון החופשי.

בואו נחדל לאבחן את מי שלא מסכים עמנו במונחים של הפרעת אישיות ושאר פתולוגיות, ונאמר באומץ: אנחנו לא מסכימים איש עם רעהו. תהום ניצבת בינינו, בנושאי ליבה של מוסר ודרך. את דעותינו עיצבנו איש-איש מתוך עולמו הפרטי, והן אינן עניין של היעדר מודעות או פסיכוזה.

דונלד טראמפ וקים ג'ונג און
אי-פי
להמשך הפוסט