פסיכולוגים: היו בני אדם, התנגדו לטיפול באמצעות בעלי חיים

לו היה הממסד הפסיכולוגי מכבד את עצמו, היה אוסר בתכלית האיסור על שימוש בחיות כאמצעי טיפולי. לו היו פסיכולוגים נאמנים לאמות המוסר של עיסוקם, היו הראשונים להתקומם נגד השימוש בחיות במהלך טיפול

יקי שגיא
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
כלב "טיפולי" באוניברסיטת הוואי, ארה"ב. . אם רציתם להעניק לבעל חיים מקלט, יכולתם לעשות זאת מבלי לבקש ממנו מאוםקרדיט: University of Hawaii
יקי שגיא

לו היה הממסד הפסיכולוגי מכבד את עצמו, היה אוסר בתכלית האיסור על שימוש בחיות כאמצעי טיפולי. לו היו פסיכולוגים נאמנים לאמות המוסר של עיסוקם, היו הראשונים להתקומם נגד השימוש בחיות במהלך טיפול. מסלולי ההכשרה היו נסגרים, ובעלי החיים היו מפונים לחוות מקלט והצלה. מטפלים לא צריכים להיות פעילים במאבק לשחרור חיות כדי להתנגד לשימוש בהן לצרכים טיפוליים. די בחשיבה על יסודות האתיקה הבסיסיים, וערך ההסכמה החופשית שבתשתית כל מפגש טיפולי, כדי לראות את הפסול והנפסד.

"אוהב בעלי חיים? אוהב אנשים? בוא לשלב את שתי האהבות שלך. מכללת סמינר הקיבוצים פותחת בשבילך תכנית לימודים שאי אפשר לא לאהוב: טיפול בעזרת בעלי חיים". אוי אהבה, שתהיי לי בריאה, איזה דברים את מאפשרת. קשה להאמין, אך טיפולים העושים שימוש בחיות מוכרים כיום על-ידי קופות החולים ומשרד הרווחה והחינוך, ונלמדים במכללות סמינר הקיבוצים, בית ברל, מכון מגיד שבאוניברסיטה העברית ועוד.

אם בעזרת קלפים, כלי נגינה ושאר חפצים - מדוע לא בעזרת חיות? המחאה היתה צריכה לצמוח בראש ובראשונה מתוך עולם הטיפול: האתיקה לא יכולה להסכין עם סובייקט חי ומרגיש, המשמש כלי שרת במהלך תרפויטי, מבלי שבחר בכך. היא מאפשרת זאת רק משום שרואה בו אובייקט. "אובייקט? אנחנו נעזרים בחיה דווקא לאור תפישתנו אותה כיצור חי!". כך מתנסח הפרדוקס הנואל שביסוד כל שימוש בבעלי חיים - שהחיה אנושית דיה כדי לסייע לנו במטרותינו (ניסויים מדעיים, טיפול נפשי), וחייתית דיה כדי שננצלה לטובתנו.

פרסום של סמינר הקיבוצים. אוי אהבה, שתהיי לי בריאה, איזה דברים את מאפשרתצילום: אתר סמינר הקיבוצים

מה כבר פסול במפגש בין ארנב הנתון בפינת חי בהוסטל שיקומי, לבין נער הפוגש בו למטרת טיפול? שהארנב הופך אמצעי. שלעולם לא נעלה על הדעת לקיים "טיפול בעזרת תינוקות שננטשו", גם אם התינוקות עצמם יכלו להרוויח מכך. הנה ליקוי בלב הטיפול בעזרת חיות: בניגוד לאימוץ בעל חיים לחיק הבית (שבוודאי תורם גם ליושביו), החיה בטיפול מרודדת בעיקר לכדי פונקציה.

לכך אין קשר למידת ההגנה והרווחה לה היא זוכה. אם רציתם להעניק לה מקלט, יכולתם לעשות זאת מבלי לבקש ממנה מאום. אם רציתם להזמין ציבור שיסייע לבנות ולטפח את משכנה, להאכיל אותה ולהעניק לה יחס חם, יכולתם לעשות גם את זה. אולם משעה שהמעמד כולו מכונן כ"טיפול", סדר הדברים העקרוני מתהפך.

יש לציין ששוק הטיפול בעזרת חיות מורכב גם מגישות המציעות מפגש בחוות הצלה, ואף מפגש ביתי עם כלבו של המטפל. זה עשוי להיות מעמד רגיש יותר, החיות עשויות להיתרם מכך, ולעתים כלל לא נוגעים בהן, רק מביטים. אך זהו לבסוף מיעוט הטיפולים, רובם נעשים בפינות החי המוזנחות, ולבסוף הטיפולים כולם מועידים את החיה לשירות האדם. שדה של הדדיות הוא לעולם נצלני כשצד אחד זקוק לטיפול והצד השני זקוק למקלט. עקרון היסוד צריך להיות ברור: החיות לא קיימות לצרכי האדם. לא למאכל, לא למלבוש, לא למשא, לא לכפרה ואף לא לטיפול. החיות קיימות עבור עצמן.

פינת חי במרכז הארץ. רוב הטיפולים נעשים בפינות החי המוזנחות, ולבסוף הטיפולים כולם מועידים את החיה לשירות האדםצילום: חיים טרגן

הטענה הרווחת, לפיה ללא הגנת המוסד המטפל הייתה החיה מופקרת לגורל אכזר פי כמה, היא המהות הגבישית של המושג סרקזם. זו פשוט אינה נקודת מוצא מתקבלת על הדעת לקיומו של טיפול. המפגש בין מי שמשתמש באחר לצרכיו שלו, לבין מי שניצב חסר בחירה, גורלו מחוץ למערך היחסים נחרץ, הוא תמיד מפגש של קטסטרופה. זו קטסטרופה כפולה, משום שהיא מטשטשת את יחסי הניצול, ובמקביל מנציחה ומקבעת אותם באמצעות התקשטות והחצנה של תועלתם.

דווקא על מצע טיפול הנעזר בחיות באופן "מכבד", השונה כל כך מהשמדת החיות המתקיימת במיליונים, נפרש גוון הניצול. זהו גוון עדין מאוד והוא משוח באהבה ובכך סוגר מעליו את אפשרות הביקורת. אף אחד לכאורה לא נפגע. דם לא נשפך. זה בוודאי עדיף על בית המטבחיים. אדרבא, מצבה של החיה מעולם לא היה טוב יותר, כל עוד היא פועלת למעננו.

סוף דבר הכל נשמע, מילים לחוד ומעשים לחוד. עולמנו כה אכזר ביחסו לבעלי חיים, שלא במהרה הייתי פוסל עסקאות המציעות טיפול בעזרת חיות, בתמורה להצלתן. לא כל שכן; ייתכן שהייתי מקדם אותן, במטרה להמיר גורל אחד בגורל אחר. אך אלה תמיד יהיו עסקאות עגומות, והייתי חותם עליהן בצער ובבושה, ובידיעה שקשת המטפלים בעזרת חיות מתנאה באהבה לא שלמה, שאינה מפנימה די הצורך את המושג "שחרור". ולעולם לא הייתי מטפל בבני אדם באמצעות בעלי חיים.

יקי שגיא |דיני נפשות

פסיכולוג קליני, יליד העיר תל-אביב, מתגורר ביפו עם אשתי, קארין.

כותב על תחום הנפש ועל המעמד שהפסיכולוגיה צברה בישראל ובמערב בכלל, בניסיון לנסח גבול בין שיח הטיפול הנפשי, לבין סוגיות של מוסר, ערכים ועמדות פוליטיות, שאינן שייכות ל"לא מודע".

אתייחס לסוגיות פוליטיות ובראשן למציאות הכיבוש, הדיכוי והאלימות שמקיימת ישראל, כמו גם לאופי השיח שמתקיים בארץ בין ימין לשמאל, ולקשיי השמאל בהווה לשאת את קולו מבלי לסרס עצמו מבעוד מועד בחשש והתנצלות.

אגע בנושא האחד הבוער בנפשי - אסונם של בעלי החיים, צער הנפש ועינויי הגוף וההשמדה השיטתית שאין שני לה, אסון שאינו נותן לי מנוח, שעוברות החיות למען הנאות החך של האדם. אין דיכוי כמו דיכוי החיה.    

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ