שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פסיכולוגים ותיקים, מה מפחיד בזה שתלמידיכם יפתחו קליניקות?

לו היה עולם הפסיכולוגיה פחות עסוק בשימור יחסי כוח בין מטפלים ותיקים לצעירים, אולי גם שדה היחסים בין מטפלים למטופלים היה הופך פחות קר ומנוכר

יקי שגיא
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אשה מטופלת אצל פסיכולוג
טיפול פסיכולוגי. הטמעה של שפלות רוחקרדיט: בוב וואנדס / אי-פי
יקי שגיא

זהו קול קורא לפסיכולוגים ותיקים המדריכים במקומות ההתמחות את מחזורי הפסיכולוגים הצעירים: במקום להנחיל למטפלים ולמטפלות שתחת הדרכתכם את הרוח הנכאה לפיה הם עודם אפרוחים שטרם בשלו לפרוח מהקן ולפתוח קליניקות פרטיות, מה דעתכם לטפח בקרבם את ההיפך הגמור?

במקום להטמיע בהם באופן תדיר מעין שפלות רוח, שמטרתה לסרס ולכונן אותם במעמד נצחי של תלמידים, מה דעתכם לקיים סמינר שנתי שיעסוק בשאלה: ״כיצד פותחים עסק עצמאי״, במסגרתו תלמדו מתמחים איך לפרסם את שירותיהם, לשכור קליניקה ולפנות לרואה חשבון?

נכון, זהו לא תפקידכם הרשמי, אך פעמים רבות התנאתם בכך שהענקתם למתמחים כלים שאינם מיועדים רק למסגרת העבודה השוטפת. מדוע, אם כן, שלא ילמדו מכם כיצד מוציאים חשבוניות, רוכשים ביטוח אחריות מקצועית ולוקחים הדרכה פרטית, וכן יאזינו להרצאות שיעסקו באתגרי הניהול של עסק חדש?

דומה שמטפלים רבים, אשר כללי האתיקה מאפשרים להם לקבל מטופלים באופן פרטי כבר בתום שנת ההתמחות הראשונה, נוהגים להצניע את רצונם הבריא להתפתח ולעבוד לפרנסתם. יש לציין כי עברו מסלול הכשרה מפרך, במהלכו קיימו התנסות מעשית ואקדמית ענפה, הפגינו יכולות מקצועיות מגוונות ונמצאו מתאימים לטפל במטופלים רבים במחלקות הפסיכיאטריות ובתחנות בריאות הנפש.

אף על פי כן, מתקיימת במקומות התמחות רבים תמונת המציאות הבאה: מרבית המתמחים כלל לא מעזים לחלום על עבודה פרטית, ומצהירים בתוקף שעוד חזון למועד. אלו המרהיבים עוז ועושים כן, מקיימים מאמץ לטשטש את הידיעה על פתיחת הקליניקה מחשש שמדריכיהם יראו בכך ביטוי לגבהות לב שאינה במקומה. אכן, מטפלים ותיקים, במודע ושלא במודע, מעודדים מתמחים לבטל את מאווייהם; גם אם ידריכו אותם באופן רגיש ותומך, מתי מעט יברכו מתמחה על פתיחת קליניקה פרטית ואף יעניקו לו הכוונה ממשית בנדון.

אני זוכר שבשנות לימודיה בבית ספר למשחק, נהגה אשתי לספר על שיעורים שעסקו באופן מובנה בשאלה כיצד עוברים אודישן וכיצד פונים לסוכנות שחקנים. ומדוע לא? איך יתמודדו שחקנים צעירים עם שוק העבודה הרווי והדורסני מבלי שרכשו כלים מתאימים? האין זה תפקידו המובן מאליו של כל גוף המבקש להכשיר אנשי מקצוע בראשית דרכם?

האם ייתכן שבסתר לבם חוששים פסיכולוגים ותיקים מתנועתם החופשית של מתמחים צעירים? האם אפשר שרבים מהם נתקפים בהלה לנוכח איכויותיהם הרעננות של בני טיפוחם? אני מאמין שכן, על אף שחלקם ודאי לא מודעים לזה. כך או כך, דומה שמתמחים רבים מזדהים עם הגישה הנאכפת עליהם, ותופשים עצמם באופן קבוע כחסרי בשלות. כיצד ידרבנו בהמשך את מטופליהם לפעול מתוך תשוקה אם חוו על בשרם שיתוק ואף הזדהו עמו?

לו היה עולם הפסיכולוגיה פחות עסוק בשימור יחסי כוח בין מטפלים ותיקים לצעירים, ובטיפוח פערים על חשבון הושטת יד ועידוד לגדילה, אולי גם שדה היחסים בין מטפלים למטופלים היה הופך פחות קר ומנוכר.

יקי שגיא
יקי שגיא |דיני נפשות

פסיכולוג קליני, יליד העיר תל-אביב, מתגורר ביפו עם אשתי, קארין.

כותב על תחום הנפש ועל המעמד שהפסיכולוגיה צברה בישראל ובמערב בכלל, בניסיון לנסח גבול בין שיח הטיפול הנפשי, לבין סוגיות של מוסר, ערכים ועמדות פוליטיות, שאינן שייכות ל"לא מודע".

אתייחס לסוגיות פוליטיות ובראשן למציאות הכיבוש, הדיכוי והאלימות שמקיימת ישראל, כמו גם לאופי השיח שמתקיים בארץ בין ימין לשמאל, ולקשיי השמאל בהווה לשאת את קולו מבלי לסרס עצמו מבעוד מועד בחשש והתנצלות.

אגע בנושא האחד הבוער בנפשי - אסונם של בעלי החיים, צער הנפש ועינויי הגוף וההשמדה השיטתית שאין שני לה, אסון שאינו נותן לי מנוח, שעוברות החיות למען הנאות החך של האדם. אין דיכוי כמו דיכוי החיה.    

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ