סובלים מדחיינות? אולי אתם בכלל פוחדים לאהוב - דיני נפשות - הבלוג של יקי שגיא - הארץ
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סובלים מדחיינות? אולי אתם בכלל פוחדים לאהוב

האקדמיה מעניקה טיפולים לסטודנטים הסובלים מדחיינות אך היא עושה זאת מתוך אינטרס. מבט סקרן יותר היה חושף נפש שמפחדת להתמסר ולהיחלץ מבדידות

תגובות
נועה סיון

דָּבָר יָפֶה עָשָׂה הָאָדָם: חַלּוֹן,

הַמַּפְרִיד בֵּין מַחֲשָׁבָה לְמַעֲשִׂים,

הַנּוֹתֵן לַבְּרִיּוֹת, בְּקֹצֶר יוֹמָן,

לִבְחֹר בֵּין הִשְׁתַּהוּת לְהֶמְשֵׁךְ,

לִבְרֹר בֵּין הִסּוּס לְנֶחֱרָצוּת,

כְּשֶׁהַזְּמַן בֵּין כֹּה וְכֹה

עוֹבֵר גַּם פֹּה וְגַם שָׁם.

(אורי ברנשטיין, מתוך ״משא טירזיאס״ - הוצאת אבן חושן)

 

מה יש בה, בדחיינות, שכולם מדברים עליה? לאחרונה אף הצמיחו לה ענף חדש, ״דחיינות אקדמית״ שמו, כאילו שדחיינות הסטודנטים מובחנת מכל דחיינות אחרת. העובדה שפסיכולוגים באקדמיה מעניקים טיפולים מהירים וסדנאות לסיוע בדחיינות חוטאת לאתיקה המקצועית, מכיוון שטיפולים אלו מושפעים גם מהאינטרס המוסדי וניתנים בעידודו. האינטרס הוא שהסטודנט יגבר מהר על דחיינותו ויתקדם הלאה בלימודיו.

מבט טיפולי מעט יותר סבלני וסקרן עשוי היה לראות בדחיינות סימפטום, ובהתאם להשהות את המאמץ להדביר אותה לטובת הקשבה לסיפור שהיא מספרת. טיפול שאינו ממוקד בחיסול הדחיינות עשוי לחשוף שזו לעתים קשורה לרבדים נוספים בנפש המטופל, כגון הפחד לבוא במגע, להתמסר ולהיחלץ מבדידות, ואף לרצון לא מודע לשמור על מרחק מהשלמת המטלה, מחשש להישאר ״שבע״ וחסר תשוקה.

"מרגע שאתחיל, אחוש על בשרי את תקתוק השעון"

בקרב הסובייקט מבטאת הדחיינות לא פעם עמדה כפייתית, כזו הרוצה להספיק ״הכל״ ובמקביל משקיפה על חלוף הזמן בחרדה גדולה. היא פועלת בנפשו תחת הלוגיקה הבאה: להתחיל לכתוב את העבודה שעליי להגיש, פירושו לגרום לזמן ״לזנק״ ולהתחיל להיקצב ולהתבזבז. כל עוד לא כתבתי מאום, כל עוד לא נגע קצה העט בדף, הרי שלא החלו המחוגים לנוע ולטרוף את השעות. אך מרגע שאתחיל, אחוש על בשרי את תקתוק השעון ואיווכח שהזמן שברשותי מוגבל ויכולותיי גם הן חלקיות ולא מושלמות.

הסובייקט האובססיבי עומד לנוכח הדף הריק כלא מאמין. הוא ממשש את קצהו ואומר - הנה הדברים בריקותם, טרם יריית הפתיחה שתחולל את נהירת הזמן. דווקא בשל תנועת הזמן הוא מסרב להיכנס לתוכו, שהרי אז מועד ההגשה כמו ילך ויתקרב והשעות ילכו ויסתיימו. מכאן שהעמדה הדחיינית מסבה לסובייקט סבל ואשמה אך גם עונג כמוס על ״דחיית הקץ״.

וזו האמת שהדחיין הכפייתי ירא מפניה מכל: שהזמן חולף באותו אופן גם אצל המתמסרים וגם אצל אלו שנמנעים מפעולה. בצר לו, הוא מגלה שדחיית מטלותיו לא חילצה אותו מהן כלל וכלל. הן מוסיפות להתדפק על דלת נפשו ותובענותן רק הולכת וגוברת. בכל מגע עם העולם הוא רואה חובה - מפגש עם חברים, ביקור בני משפחה ואהבת אשה. הוא מתקשה לחוות את תנועתו כנובעת מתוך תשוקתו שלו, אלא תמיד כתביעה מן האחר. אולם מרגע שהוא נמנע מפעולה, נמתח חבל טבור בינו לבין מושא ההימנעות והוא אחוּז בו וחושב עליו בכל דקה ודקה.

הדחיין כבול בחומר שדחה. רדוף על ידו, הוא מותח את ציר חייו - בין השתוקקות לפרוץ את בדידותו לבין הפחד להתמסר. לכן הוא שרוי בהתחבטות נצחית (״האם זה הגבר המושלם עבורי?״), כשם שהתלבט אדון ז׳ופרואה, דמות הסופר שלא פרסם ספר מימיו, המופיעה ברומן ״חרדתו של המלך סלומון״ של אמיל אז׳אר. ז׳ופרואה רצה שיצירת חייו תהא מושלמת ולכן לא היה יכול לסיים אותה, שהרי אם יסיים לא תכלול את יום מותו. מאידך, אם ימות לא יוכל לסיים את היצירה. כך הופך החיפוש של הדחיין אחר ״המושלם״ לחיפוש הפוטר אותו מהתמסרות להווה.

"להתחיל, לבוא בשער, להיכנס - כל השתתפות פירושה לגלות עד כמה הכל לא שלם"
דניאל בר און

להתחיל, לבוא בשער, להיכנס - כל השתתפות פירושה לגלות עד כמה הכל לא שלם. כתיבת עבודה אקדמית כמו התחלה של קשר רומנטי. הסובייקט תר באופן לא מודע אחר שיבושים וליקויים כדי שיהוו עבורו הצדקה לסגת אל גבולות עצמו. גם כשיחליט לקום ולפעול - ינסח רשימת to do מחייבת (ללכת לים, להתעמל, לבקר את הוריו), ישוב ויוותר, שכן המימוש תמיד מאכזב אותו. דבר לא מתרחש כפי שדמיין, בכל יש חסר.

ובינתיים, חולפים הימים והלילות ומותירים חותם על גופו, והוא מודד את סימני הגיל על פניו, ומה רבה תדהמתו כשהוא מגלה שהזקין, והזקינו גם כל מכריו. הזמן לועג לאשליה שניתן לאחוז בחתיכות זמן ולשמרן לעד. בספרו ״מלאכת הטיפול הלאקאניאני״ (רסלינג), מציין האנליטיקאי יהודה ישראלי כי ״הפחד ההיפוכונדרי, הכפייתי, למות ממחלה מקיים ספק ביחס להכרחיות של המוות, כלומר מקיים את האשלייה שיש אפשרות שלא למות״.

כך מבטאת הדחיינות מעין עמדת נגד לאהבה (מהי אהבה אם לא ההסכמה לתת לדברים לפעול עלינו את פעולתם), והדחיין מתקשה לגעת באחר ולהינגע על ידו ומעדיף להשקיף עליו מרחוק. מרחוק הוא מתאבל על המפגש אשר הוחמץ, על מה שהיה ונגמר, ומה שלא אפשרי לעולם. זו עמדה נוסטלגית התוקפת את עצם ההשתתפות בחיים.

נניח, למשל, שלבני זוג יש כלבה והאשה אוהבת אותה ולכן מנשקת אותה ושואפת עמוק את ריח פרוותה, ואילו הגבר מתייסר ללא הרף על גילה ההולך ומתקדם. הנה היא כבר בת שבע, הנה בת 10, כמה זמן עוד נותר? ״אתה מחמיץ את הכלבה״, היא גוערת בו, כשם שגער זיגמונד פרויד במשורר ריינר רילקה כשהשניים טיילו בחיק הטבע: ״העובדה שהדברים הם בני חלוף רק מעלה את ערכם!", ניחם פרויד את ידידו שהצר בפניו על זמניוּת וארעיוּת היופי שנגלה בפניהם בטיול.

את החומר הקליני הזה, חלון ההזדמנויות לפגוש באוצר הדחיינות, לגעת במשמעותה הפרטית עבור המטופל ורק משם לחלץ את תנועתו החופשית, עלולים להחמיץ הסדנאות והטיפולים ההתנהגותיים המדרבנים את הסטודנט להשלים את מטלתו. אולי הסכנה האמתית היא דווקא בהצלחתם, קרי בהתגברות על הדחיינות ומחיקתה. במצב שכזה הניתוח אולי יצליח, אולם משהו בחולה ימות ויידחה לבלי שוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#