יהודה אטלס מתבייש בגזענים עד ש"העם" פגע לו באופרה

סופר הילדים היה פשוט יכול להתנגד לסגירת ערוץ המוזיקה הקלאסית של HOT לנוכח יפי המוזיקה שמשודרת בו. אך בכעסו חשף את נקודת המוצא המקננת בלב אנשי שמאל ציוני רבים בישראל

יקי שגיא
יקי שגיא
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יהודה אטלס במופע "הילד הזה הוא אני" ב-2011
יהודה אטלס במופע "הילד הזה הוא אני" ב-2011קרדיט: דניאל צ'צ'יק
יקי שגיא
יקי שגיא

יהודה אטלס זועם. לאחרונה גילה סופר הילדים שערוץ המוזיקה הקלאסית "מצו" של HOT צפוי להיסגר. אטלס לא ידע את נפשו, ופנה לכתוב מאמר נוקב נגד מה שהוא תופש כמתקפה עממית וחסרת תרבות על שריד איכותי אחרון בישראל.

מילא הגזענות הפושה בארץ, כנגדה יצא במאמרו "אני מתבייש!" בחודש מארס. עכשיו כועס אטלס באמת. שידורי הערוץ היוו עבורו "פינה שאליה ניתן לברוח לזמן מה מ'הכל טוב', מ'אחִי' ומ'נשמה', למקום שבו הכל טוב באמת ויש נשמה". אטלס גורס שאנשים שאומרים "אחי" לא אוהבים מוזיקה קלאסית, ולכן תוהה: "הייתכן שמישהו ב-HOT אמר: כמה חובבי מוזיקה ומחול כבר יש בישראל? בקושי 'חצי מעברה'. עוד מעוז אשכנזי. לכסח! די שנשדר ל'עם'. עוד ערוץ ים-תיכוני, עוד שלוש תוכניות של קרבות תרנגולים עם מדיחים ומודחים, עוד תוכנית בישול".

אטלס יכול היה פשוט להתנגד לסגירת הערוץ לנוכח יפי המוזיקה שמשודרת בו. אבל בניגוד להצהרה המהדהדת "אני מתבייש!", דומה שפחות התבייש כשחש שתחביבו נפגע. או אז, נחשפה בכל כיעורה תחושתו העמוקה, שהמוזיקה הקלאסית מהווה קונטרה לאיזו אפשרות ים-תיכונית בזויה.

אני מבקש לדברר את השיח הסמוי של אטלס, הנכסף "לברוח לזמן מה מ׳הכל טוב׳, מ׳אחִי׳ ומ׳נשמה", ולטעון שהוא נדחה מסגנון דיבור מזרחי, אותו הוא מזהה כנחות. בידו האחת הוא נזעק כנגד מוטיבציה "אנטי-אשכנזית" לסגירת הערוץ, ובידו השנייה מזדהה עם הקישור בין אשכנזיות לאיכות, מאשרר אותו וחושף אליטיזם מובהק ביחס לשאלה מה ראוי, מי קהל היעד והיכן "הכל טוב באמת".

"אתה יושב לך פה, בבית, וטובל במיטב צלילי העולם", מתענג אטלס, "ונדמה לך לרגע שהאמנות בת האלמוות מנצחת, שהיופי מנצח, שהמיומנות, היצירתיות, האימון הבלתי פוסק והחתירה לשלמות הם הבון-טון של העולם". אין אלא להניח, שכשאטלס מפנטז את המבנה הקרוי "עולם", הוא למעשה מפנטז את אירופה. זו נגלית אליו בטרקלינים רחבים משובצי נברשות זהב, אליהם הוא נס מן הלבנט המעופש. רק שם, בפאר הזה, במעוז "המיומנות והחתירה לשלמות" החסרים באוריינט הנחשל, הוא מתנחם.

הטאוטולוגיה של אטלס היא למעשה נקודת המוצא המקננת בלב אנשי שמאל ציוני רבים בישראל: מול הגזענות לא נותר לנו אלא להתכנס בתפישת עצמי איכותי, המבדיל אותנו מנחיתותו של העם. איזה עם? העם הגזען. אטלס כנראה הומניסט משוכלל מאוד. הוא כותב מאמרים בעד שוויון ובאותה נשימה מבקש מזור מחולאים ים-תיכוניים. מה לעזאזל יש לו נגד מי שאומר ״הכל טוב״, ״אחי״ ו״נשמה״? מי שואל אותו בכלל איך לדבר? אולי בגלל אנשים כמוך, אטלס, נגזרה גם עליי בורות נוראה באשר לאוצר המוזיקה שאיננה מהמערב. איש ממחנכיי לא טרח מעולם לספר לי על יופייה ועל המיומנות והחתירה לשלמות שהיא דורשת. תמיד הוצגה בפניי כקונטרסט לאיזו איכות מערבית.

לקראת סוף הרומן "התגנבות יחידים" מאת יהושע קנז, מתוודה אבנר, החייל המזרחי בפני "מלבס", חברו האשכנזי, כי ביום היכרותם שרק בקול את הסימפוניה של פרוקופייב כדי להרשימו: "וחשבת: מה פתאום הקוף השחור הזה שורק פרוקופייב?... תודֶה, תודֶה שזה מה שחשבת". 70 שנה חלפו מאז הימים המתוארים ברומן, 30 שנה מאז צאתו. מה השתנה? המערביות עדיין מהווה תו תקן, ההתנשאות אותה התנשאות. אלא שהיום מפעילים אותה אלו שכותבים כנגדה את המלים ״אני מתבייש!״.

יקי שגיא

יקי שגיא | |דיני נפשות

פסיכולוג קליני, יליד העיר תל-אביב, מתגורר ביפו עם אשתי, קארין.

כותב על תחום הנפש ועל המעמד שהפסיכולוגיה צברה בישראל ובמערב בכלל, בניסיון לנסח גבול בין שיח הטיפול הנפשי, לבין סוגיות של מוסר, ערכים ועמדות פוליטיות, שאינן שייכות ל"לא מודע".

אתייחס לסוגיות פוליטיות ובראשן למציאות הכיבוש, הדיכוי והאלימות שמקיימת ישראל, כמו גם לאופי השיח שמתקיים בארץ בין ימין לשמאל, ולקשיי השמאל בהווה לשאת את קולו מבלי לסרס עצמו מבעוד מועד בחשש והתנצלות.

אגע בנושא האחד הבוער בנפשי - אסונם של בעלי החיים, צער הנפש ועינויי הגוף וההשמדה השיטתית שאין שני לה, אסון שאינו נותן לי מנוח, שעוברות החיות למען הנאות החך של האדם. אין דיכוי כמו דיכוי החיה.    

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ