יונתן אנגלנדר
מתוך "סיוט ברחוב אלם"
מתוך "סיוט ברחוב אלם". לא בחוץ ומאיים להיכנס פנימה, אלא כבר בפניםקרדיט: קדימון הסרט ביוטיוב
יונתן אנגלנדר

שלהי שנות השבעים עד אמצע שנות השמונים היו תקופה טובה לרוצחים קולנועיים צמאי דם. היו כמובן כאלה לפני כן וגם אחר כך, אבל איכשהו דווקא בשנים הללו באו לעולם שלושה מהמשספים הזכורים ביותר בתולדות הקולנוע: מייקל מאיירס ("ליל המסכות"), ג'ייסון וורהיס ("יום שישי ה-13") ופרדי קרוגר ("סיוט ברחוב אלם") שהיה גם המתוחכם ויוצא הדופן מביניהם. 

מאיירס, וורהיס וקרוגר ייצגו את שיאיו של ז'אנר הסלאשר, תת סוגה של סרטי אימה שבמרכזם דמות אלימה ומעורערת נפשית, שמטרידה ורוצחת אנשים שאיתם יש לה קשר אישי או פסיכולוגי. לסלאשר היו אמנם חיי מדף קצרים, הוא נחשב לז'אנר נחות אז וגם היום, אך השפעתו על הקולנוע הפופולרי גדולה משנדמה. הסרט שנתן לז'אנר את הדחיפה שהעבירה אותו מהקרנות חצות בבתי קולנוע קטנים אל המיינסטרים, היה "ליל המסכות" ("האלווין") של הבמאי האמריקאי העצמאי ג'ון קרפנטר ב-1978. 

ג'יימי לי קרטיס ב"האלווין". "הנערה האחרונה" הקלאסית
ג'יימי לי קרטיס ב"האלווין". "הנערה האחרונה" הקלאסיתצילום: AP

לסלאשר קדמו כמעט שני עשורים שבהם עסק הקולנוע באופן גובר והולך באלימות קיצונית ובהרמת הרף של מה אפשר ומותר להראות על המסך. מ"פסיכו" של אלפרד היצ'קוק ב-1960, דרך סרטי האימה הגרפיים של הבמאי האיטלקי דריו ארג'נטו, ועד מבשר הסלאשר החשוב ביותר - "המנסרים מטקסס" מ-1974. על הקרקע הזו יצר קרפנטר את הרוצח האיקוני עוטה המסכה - וגם את התבנית שעליה יתבססו כמעט כל סרטי הז'אנר: צעירים וצעירות פעילים מינית בפרבר אמריקאי הופכים מטרה עבור רוצח מסתורי ונקמני. הם נרצחים אחד-אחד בדרכים יצירתיות, עד שנותרת אחת, החסודה והתמימה ביותר, והיא זו שמביסה אותו.

כך היה ב"האלווין" וכך הועתק (בווארציות שונות) ב"מעורר השאול" ("Hellraiser"), "יום שישי ה-13" ואף בסרטים שכביכול לא שייכים לז'אנר, כמו "הנוסע השמיני". בשש השנים לאחר צאת "האלווין" הופקו עשרות סרטי סלאשר, רבים מהם כסדרה. למשל, עד כה יצאו 12 בסדרת ליל המסכות וה-13 בדרך. אולם אחרי 1984 העניין בז'אנר הלך ודעך עם תחייה קצרה באמצע שנות התשעים ("צעקה" ו"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון"). מה קרה ב-1984? פרדי קרוגר.

"סיוט ברחוב אלם" (1984)

הפרשנות הפופולרית לסרטי סלאשר גורסת שהם נעשו בתגובה לשמרנות האמריקאית שאפיינה את שנות השבעים והשמונים ושיאה בתקופת הנשיא רייגן. אם יש לסרטים האלה מסר עקבי, הרי שהוא מתייחס לכך שמאחורי ההצגה המהוגנת של "הילדים הטובים" מהפרברים מסתתרים מין, שחיתות והרבה אלימות. המבנה הקבוע למדי של הסלאשר משקף זאת: הנערים והנערות מנסים להתחבא מאחורי חומות המוסדות הבורגניים שלהם - בית הספר, מועדון הקולג' וחשוב מכל, הבית - אך הרוצח מוכיח שהם אינם בטוחים.

"סיוט ברחוב אלם", סרט הבכורה של פרדי קרוגר, החוגג החודש 35 שנה, שינה את חוקי המשחק. על פניו, הוא שומר על המבנה המסורתי של הסלאשר: ארבעה צעירים מהפרברים חווים סיוטים על רוצח בעל כפפת סכינים. הוא מתגלה כאמיתי ומגיע אליהם אחד אחרי השני ו"הנערה האחרונה" (Final Girl) והחסודה מביסה אותו. אלא שבניגוד למקביליו הארציים, פרדי פועל בעולם החלומות ולא במציאות. הוא מפחיד לא כי הוא בחוץ ומאיים להיכנס פנימה אלא כי הוא כבר בפנים. אצל הבמאי ווס קרייבן, הזוועה מצויה בתוך הצעירים עצמם ואין לאן לברוח ממנה. לצופה נותר רק לתהות מתי הוא צופה במציאות ומתי בסיוטים של הדמויות, ונשלח אחר כבוד לחלום על פרדי בביתו שלו.

יש לומר בכנות: הסרט לא הזדקן טוב. פרדי נראה היום יותר מגוחך ממפחיד והמשחק של הצעירים (בהם ג'וני דפ) מזוויע יותר מנהרות הדם שנשפכו על הסט. עם זאת, קשה להגזים בחשיבותו של הסרט לז'אנר. פרדי הרג את הרוצח הקולנועי. לא קמו אחריו דמויות שזכו לאותה רמת איקוניות. הוא הפך ז'אנר שמבוסס ברובו על אימה ריאליסטית (נו, בגבולות מסוימים) לכזה שמתמקד בעל-טבעי. "זה" המקורי, "משחק ילדים", "קאנדימן" ואפילו "טווין פיקס" חייבים המון לפרדי. 

פרדי קרוגר ב"הסיוט החדש"
פרדי קרוגר ב"הסיוט החדש"צילום: קדימון הסרט ביוטיוב

סרטי ההמשך ל"סיוט ברחוב אלם" אף פעם לא הגיעו לאותה הרמה, כפי שקורה לרוב בסלאשר. אבל, כשחזר קרייבן לכסא הבמאי (אחרי שכמעט לא היה מעורב בשאר סרטי הסדרה) הברק היכה שוב: בסרטו השביעי, פרדי המציא מחדש את הז'אנר בפעם השנייה. ב"הסיוט החדש" מ-1994, קרייבן מגלם את עצמו, במאי שסיוטים חוזרים ונשנים גורמים לו ליצור סרט נוסף ואחרון בסדרת "סיוט ברחוב אלם".

הוא מחליט לשתף פעולה עם הת'ר לנגנקמפ, שכיכבה בסרט הראשון. לנגקמפ, כעת כבר נשואה ועם ילד, מספרת שהיא מקבלת שיחות טלפון מוזרות מאדם שטוען כי הוא-הוא פרדי קרוגר האמיתי. מתגלה שהדמות הבדיונית שיצר קרייבן זלגה לעולם המציאות ומתחילה שוב לרצוח. אם זה נשמע לכם מוכר, אין זה במקרה: קרייבן יביים כמה שנים אחרי את "צעקה", שכמו "הסיוט החדש" מציף בפני הצופה את חוקי הז'אנר רק כדי לכופף אותם לצרכיו. כיום, הטריק שבו במאי או שחקן מגלמים את עצמם במעין פארודיה על עצמם ויצירותיהם, נראה בסיסי. לארי דיוויד, יהודה לוי, בן סטילר, מייק מאיירס, לואי סי קיי, ריקי ג'רוויס ואחרים עשו זאת, אבל פרדי קרוגר היה שם קודם. (למען ההגינות, יש להזכיר את "אחרון גיבורי הפעולה" עם ארנולד שוורצנגר, שקדם לפרדי בשנה).

ז'אנר האימה לא ממש התאושש מהמכה האנושה לאמינותו. אחרי שחוקיו נחשפו על המסך והפכו ללעג, היו מעט סרטי אימה שזכו לתהודה לה זהו סרטי הסלאשר הקלאסיים. יוצא דופן אולי הוא "פרויקט המכשפה מבלייר", אך גם הוא מוכיח את הנקודה: פרדי קרוגר ווס קרייבן כל כך קעקעו את אמינות הז'אנר, שהוא נאלץ להתחזות לסרט תיעודי כדי שמישהו יפחד. 

"סיוט ברחוב אלם" זמין לצפייה בשירות Amazon Prime וב-AppleTv

יונתן אנגלנדר | |מחוץ לפריים

אלפי סרטים וסדרות מופקים בכל שנה ורק מעט מהם מגיעים לאקרנים ולגופי השידור בישראל. בבלוג זה אנסה להציג קצת מהמבחר העצום שנשאר מחוץ לפריים עבור הצופה הישראלי: קולנוע אסייתי ואפריקאי, אינדי אמריקאי, סדרות שלא הגיעו לנטפליקס ועוד יהלומים שאפשר ללקט ברחבי הרשת.

אני בוגר החוג לקולנוע לתואר ראשון והחוג לספרות אנגלית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב. עובד כעורך בדסק החדשות של "הארץ", נשוי וגר בגבעתיים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ