יותר מדי ידיים מנסות לאחוז במספריים של הצנזורה

סיפור על התדיינות סביב קטע שנפסל לפרסום מדגים היטב למה כשמדובר באיזון שבין זכות הציבור לדעת לבין שמירה על צורכי הביטחון צריך "מבוגר אחראי" אחד - הצנזורה הצבאית

יוסי מלמן
יוסי מלמן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
"כללי משחק מקובלים על שני הצדדים ולפיהם 'אין לדווח על מה שמתרחש מאחורי הקלעים'"
"כללי משחק מקובלים על שני הצדדים ולפיהם 'אין לדווח על מה שמתרחש מאחורי הקלעים'"קרדיט: צילום מסך
יוסי מלמן
יוסי מלמן

יחסי הצנזורה הצבאית עם התקשורת הישראלית מרתקים ומורכבים. חוץ ממקרים מיוחדים, הם חוסים תחת כללי משחק המקובלים על שני הצדדים ולפיהם "אין לדווח על מה שמתרחש מאחורי הקלעים". יש בכך הגיון מסוים. תכליתו ליצור יחסי אמון ולאפשר ליבון מחלוקות בנוגע לעניינים ביטחוניים באמצעות דו-שיח ועוד בטרם פרסום. גם הח"מ מקבל על עצמו את חוקי המשחק הללו כבר עשרות שנים.

עם זאת, מעת לעת נבקע סדק קטן בקוד השתיקה. לפני כחודשיים הגשתי כתבה שגרתית לאישור הצנזורה. הרוב אושר לפרסום, המעט שנפסל עסק בפרשה ביטחונית. כעיתונאי, עמדו בפניי שתי אפשרויות: האחת - לציית להחלטה. השנייה - לנסות לשכנע את הצנזורה כי שגתה. לא פעם הצנזורה משתכנעת ומשנה את דעתה, לפחות באופן חלקי.

אם הצנזורה מתעקשת ואינה מתירה לפרסם, לעיתונאי ולכלי התקשורת שבשמו הוא פועל עומדות שתי אפשרויות: לפנות להליכים משפטיים נגד הצנזורה או לחילופין לערער על החלטתה בפני גוף המכונה "ועדת השלושה" או "הטריבונל". הגוף הזה מורכב משלושה נציגים: איש ציבור, שהוא לרוב שופט בדימוס, העומד בראש ההרכב; נציג של התקשורת ונציג של מערכת הביטחון. במשך שנים טיפלה הוועדה הזו במקרים רבים מכוח הסכם וולונטרי בין הצנזורה לכלי התקשורת.

ועדה אחרת שפעלה בתווך הזה ושימשה באופן היסטורי כגוף תיאום בין התקשורת הכתובה והאלקטרונית לגופי הביטחון בישראל, היא "ועדת העורכים". בעבר היא היתה מעין "שותף סוד" של הממשלה והממסד הביטחוני בעניינים מסוימים, אך במרוצת השנים איבדה ממעמדה והפסיקה להתכנס. ירידת קרנה נובע בראש ובראשונה מהעובדה שבעידן המידע אין יותר כמעט משמעות להסכמות בין מדינה לתקשורת. ואכן, הפעם האחרונה שבה שותפה ועדת העורכים במידע רגיש בתמורה לאי פרסומו היתה בפברואר 2013 בפרשת בן זיגייר. ראש המוסד דאז, תמיר פרדו, כינס את בכירי העיתונים ואתרי החדשות במטרה לעכב ידיעה (שכבר התפרסמה באוסטרליה) על כך שזיגייר, איש מבצעים של המוסד שכונה "האסיר איקס", התאבד ב-2010 בעת מעצרו בישראל בחשד כי מסר מידע לאיראן

סמכותה של הצנזורה לפסול פרסומים מעוגנת בתקנות לשעת חירום מתקופת המנדט הבריטי (1945). תקנות אלה עברו לאורך השנים עדכונים, התאמות ומתיחות פנים בשורה ארוכה של נושאים, גם בכל הקשור לתקשורת. עד לפני כשני עשורים החזיקה הצנזורה בסמכות הבלעדית לבדוק ולהחליט אם פרסום זה או אחר פוגע בביטחון המדינה.

בן זיגייר

אלא שב-2002 אושר חוק השב"כ, העוסק בעיקרו בהגדרת המותר והאסור לשירות הביטחון הכללי, אך גם גורע מסמכויות הצנזורה. החוק קובע בין היתר כי בכל הקשור לאחריות על אבטחת מידע - לשב"כ מוקנית הסמכות למנוע פרסומים שלדעתו עלולים לפגוע בביטחון המדינה. וכך, נוצר מצב שבו הצנזורה אינה עוד האחראית הבלעדית להחלטה מה מותר לפרסם ומה עלול לפגוע בביטחון המדינה. כעת גם שב"כ ובתי המשפט (בעקבות החלטת היועמ"ש דאז אליקים רובינשטיין לאסור על הצנזורה לטפל בחומרים שחוסים תחת צו אסור פרסום - י.מ) שותפים לתהליך ומשמשים למעשה כצנזורים. ריבוי המעורבים הזה יצר כאוס מערכתי-משפטי שפגע גם בעבודת התקשורת, שכן הוא היטה את האיזון שבין זכות הציבור לדעת לבין השמירה על צורכי הביטחון, לטובת מערכת הביטחון.

לפני יותר משנתיים חלה תמורה נוספת, כשראש הממשלה בנימין נתניהו העביר בוועדת חוץ וביטחון תקנה המחילה את חוק השב"כ גם על המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, אף שמדובר בגוף הפועל מבלי שסמכויותיו מוסדרות בחקיקה. בזמנו הציע שר המשפטים יוסי ביילין הסדרה שכזו. ראש המוסד אפרים הלוי, ולימים גם מאיר דגן ותמיר פרדו, שקלו בחיוב את המהלך, אבל בסופו של דבר כולם כנראה קיבלו רגליים קרות.

יש סמכות, אין סמכות

כעת אחזור לסיפור שבו פתחתי: אחרי שהצנזורה פסלה את הקטע שכתבתי, פניתי לוועדת השלושה וזו התכנסה בהרכב שכלל את שופטת העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה, ראש חטיבת המודיעין המחקר באמ"ן לשעבר - אלוף (במיל') יוסי בידץ, ואיש התקשורת הוותיק שלום קיטל.

השופטת פרוקצ'יה בדיון בכנסת ב-2011. "נקודת המוצא היא שהפרסום מותר אלא אם כן נאסר"
השופטת פרוקצ'יה בדיון בכנסת ב-2011. "נקודת המוצא היא שהפרסום מותר אלא אם כן נאסר"צילום: מיכל פתאל

בפתח הדיון טענה הצנזורה כי פסילת המידע מוצדקת שכן לפי חוק השב"כ לוועדת השלושה אין כל סמכות לדון בפנייתי. פרוקצ'יה הביעה תמיהה על כך שכדי להצדיק את הפסילה, העדיפה הצנזורה, שהיא כאמור בעלת מעמד סטטורי משלה, להתבסס על חוק השב"כ ולא על סמכויותיה. "אין זה סביר כי המדינה אשר הקימה את הוועדה תטען גם לחוסר סמכותה, במיוחד כשפתוחה בפניה הדרך לערכאות גם לאחר מתן החלטת הוועדה. המשיבה צריכה להיות מעוניינת בפרשנות רחבה של סמכות הוועדה כדי להשיג את היעדים שלשמם הקימה אותה", הוסיפה השופטת ואז הסבירה את ההבדל המהותי בין תקנות הצנזורה לחוק השב"כ: "נקודת המוצא היא כי הפרסום מותר אלא אם כן נאסר על ידי הצנזור, ואילו על פי חוק שב"כ, ברשימת המצבים המפורטים בו, ההנחה היא כי הפרסום אסור אלא אם כן הותר על ידי הצנזור, אך השיקולים הנבחנים בידי הוועדה הם בסופו של יום דומים בשני המצבים, קרי: הגנה על ביטחון המדינה ועל האינטרס הציבורי והחלתם על הנסיבות המיוחדות של המקרה".

במלים אחרות, פרוקצ'יה הסבירה כי גם כשהצנזורה פועלת על פי חוק השב"כ, לוועדת השלושה יש סמכות לדון בעניין המובא בפניה. היא הציעה לצנזורית הראשית, תא"ל אריאלה בן אברהם, וליועץ המשפטי של אמ"ן לשקול שוב את עמדתם. הדיון הופסק לצורך התייעצות ובסיומה הודיעה בן אברהם כי היא נענית להצעה וכי תבסס את טענותיה על תקנות הצנזורה. בסופו של דבר, קיבלה ועדת השלושה את עמדת הצנזורה, דחתה את פנייתי וההחלטה על פסילת הקטע נותרה בעינה.

הצנזורית הראשית אריאלה בן אברהם
הצנזורית הראשית אריאלה בן אברהםצילום: דובר צה"ל

כל הטיעונים וההסברים הללו נשמעים אולי למי שאינו משפטן ככתב חידה, אך מגולם בהם עניין ציבורי חשוב. הצנזורה אינה יכולה לטפל בפרסומים כשנוח לה, וכשלא נוח לה להכריז כי ידיה כבולות. יש לקוות שהערות פרוקצ'יה יופנמו ושהצנזורה תפעל בעתיד רק מכוח סמכויותיה ולא בהתבסס על חוק השב"כ או תקנת המוסד. אם שב"כ או המוסד הם גופים שמוסמכים להכריע מה מותר לפרסום ומה נפסל, לא יהיה צורך עוד בקיומה של צנזורה. ממילא ניתן יהיה לפסול את הכל. וברגע שזה יקרה, גם תחדל ישראל מלהיות דמוקרטיה.

והערה לסיום: למרבה הצער, גם כתבה זו אושרה לפרסום רק בהתערבות ועדת השלושה, לא לפני שהצנזורה ניסתה להכניס בה תיקונים.

יוסי מלמן

יוסי מלמן | |חשאי

עיתונאי ופרשן לענייני מודיעין וביטחון כל חיי המקצועיים - 45 שנים. מחברם של עשרה ספרים בנושאים אלה בארץ ובעולם, ובערוב ימי גם יוצר דוקומנטרי.

ושכחתי את הדבר הכי חשוב - למרות גילי המופלג (69), התקף לב ושבץ מוחי קל, אני ממשיך לרוץ (באישור הרופאים עמם אני מתלוצץ).

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ