כשדיוויס, ארמסטרונג, אלינגטון והולידיי ניצבו מאחורי ד"ר קינג - ג'ז חופשי - הארץ

כשדיוויס, ארמסטרונג, אלינגטון והולידיי ניצבו מאחורי ד"ר קינג

יום הולדתו ה-90 של לוחם זכויות הקהילה השחורה בארה"ב הוא הזדמנות נהדרת להיזכר כיצד נרתמו גדולי יוצרי הג'ז, איש איש בדרכו, למאבקו פורץ הדרך במהלך שנות השישים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מרטין לותר קינג בביקור בברלין
מרטין לותר קינג בביקור בברליןקרדיט: ויקיפדיה
יותם זיו
יותם זיו

בסתיו של 1964 נפתח לראשונה בברלין החצויה פסטיבל הג'ז של העיר. אורח הכבוד והנואם המרכזי היה אפרו-אמריקאי צעיר (35) ולוחם זכויות אדם - מרטין לותר קינג. חודש מאוחר יותר הפך אותו קינג לגבר הצעיר ביותר שזוכה פרס נובל לשלום. הוא נשא נאום קצר ונלהב על חלקו המשמעותי של הג'ז במאבק השחורים לביטול ההפרדה הגזעית בארה"ב. היום (שני) מציין העולם 90 שנה להולדתו של קינג וזו הזדמנות נהדרת להיזכר במורשת המוזיקלית שנרתמה למאבקו של קינג באותן שנים מעצבות של שנות השישים.

"אלוהים יצר הרבה דברים מתוך דיכוי", פתח קינג את נאומו בברלין, "הוא העניק למאמינים בו את היכולת ליצור שירים של צער ושמחה ואלה אפשרו לאדם להתמודד עם סביבתו ועם מצבים שונים". את המשך דבריו המובאים כאן (כמעט) במלואם, הקדיש במישרין לג'ז: "ג'ז מדבר את החיים והבלוז מספר את הקושי שלהם. הם לוקחים את המציאות הקשה ביותר של החיים ומכניסים אותה למוזיקה, רק כדי לצאת עם תקווה חדשה או תחושת ניצחון. זוהי מוזיקה מנצחת. הג'ז המודרני המשיך במסורת זו, שר את שירי הקיום".

"כאשר החיים עצמם לא מציעים סדר ומשמעות, המוזיקאי הוא שיוצר אותם מקולות האדמה הזורמים דרך הכלי שלו. אין זה פלא שכל כך הרבה מהחיפוש אחר הזהות בין השחורים האמריקאים התקיים על ידי נגני ג'ז. הרבה לפני שהמלומדים המודרניים כתבו על זהות גזעית, המוזיקאים חזרו לשורשים. רוב הכוח של תנועת החירות שלנו הגיע מהמוזיקה הזאת. היא חיזקה אותנו עם מקצבים מתוקים גם כשהאומץ החל להישבר. כעת, הג'ז מיוצא לעולם כחלק מהמאבק השחור, מאבק שיש בו דמיון למאבק האוניברסלי של האדם המודרני. כל אחד משתוקק למשמעות, כולם צריכים לאהוב ולהיות נאהבים, כולם צריכים למחוא כפיים ולהיות מאושרים, כולם משתוקקים לאמונה. במוזיקה, במיוחד הקטגוריה הרחבה הנקראת ג'ז, יש את קרש הקפיצה לכל אלה".

בשני העשורים האחרונים התרבו מאוד המחקרים על חלקו של הג'ז בביטול ההפרדה הגזעית בארה"ב. אך גם מהם קשה לקבוע אם היה זה חלק ממאבק מאורגן שהוביל קינג או מיוזמות של מוזיקאים אינדיווידואלים שהתקוממו מתוך תחושות קיפוח וזעם שחוו או ראו. כך או כך, הג'ז שפנה ללבנים ושחורים גם יחד, היה מקום בו היחיד וכישוריו באו לידי ביטוי ללא קשר לגזע. עבור קינג, חובב ג'ז וגוספל מושבע, המוזיקה היתה חלק בלתי נפרד מהמאבק הלא אלים שהוביל לשוויון זכויות, אך בקרב המוזיקאים שרתמו את הצלחתם לכך, לא היתה תמימות דעים. חלקם היו בוטים ונחרצים בביקורתם כלפי הממסד הלבן ואחרים היו מינוריים יותר.

קחו לדוגמה את החצוצרן מיילס דיוויס. הוא היה הסמן הרדיקלי של תנועת המחאה נגד ביטול ההפרדה הגזעית ומראשי התומכים בבדלנות שחורה. הוא דיבר בבוטות נגד הגזענות של הממסד הלבן וביקר את "התרבות הלבנה". לצד ההתבטאויותיו, דייוויס היה גם מבין המובילים של מגמת ההתנתקות התרבותית ממה שכינה "האסתטיקה האירופאית" במוזיקה וחתר ליצירת מוזיקה שחורה המושפעת ממקצבים אפריקאים וסולמות לא-אירופאים‏‏.

קול בוטה נוסף כנגד התרבות הלבנה היה זה של המלחין ובאסיסט צ'ארלס מינגוס, שנודע גם בכינוי "האיש הזועם של הג'ז". בחלק מיצירותיו הוא הביע את מחאתו על מצבם של אחיו השחורים בארה"ב. ב-1959 כתב מלים ולחן במחאה על הצבת חיילים בכניסה לבית ספר במדינת ארקנסו כדי למנוע מתלמידים שחורים להיכנס. חברת התקליטים "קולומביה" צנזרה את הטקסט וסירבה להכניסו לאלבום. שנתיים מאוחר יותר שולב הלחן המלא באלבום אחר של מינגוס אשר יצא בחברה אחרת. מינגוס לא רק דיבר: כדי למחות על השליטה של "אמריקה הלבנה" ביצירות של השחורים הוא ייסד לייבל משלו שטיפח אמנים שחורים ופרסם את יצירותיהם.

התייחסות שונה למאבק היתה זו של החצוצרן והזמר לואי ארמסטרונג. לארמסטרונג, אחד המוזיקאים הפופולריים ביותר בארה"ב בכל הזמנים, היתה דרך עדינה יותר להתמודד עם העניין הגזעי ועם הביקורת כי הוא מופיע בעיקר לקהלים לבנים. ב-1929 הקליט ארמסטרונג את “?What Did I Do To Be So) Black and Blue) ובאחד השירים הופיעו המלים הבאות: My only sin / Is in my skin / What did I do / To be so black and blue? מלים אלו, מנותקות מההקשר, נשמעו ביקורתיות מאוד בארה"ב של אותם השנים. בתקופת המלחמה הקרה הסכים ארמסטרונג לשמש "שגריר" בבריה"מ. אך בעקבות האירוע בבית הספר בארקנסו עצר את פעילותו תוך שהוא משגר אמירות חריפות בכלי התקשורת.

כוכב גדול נוסף של אותם השנים - המלחין, הפסנתרן ומארגן התזמורות, דיוק אלינגטון - הפגין יחס דומה לשל ארמסטורונג. לצד תמיכה מופגנת בנגנים או בסירובם להופיע בפני קהלים מופרדים, הוא העדיף בחלק מהמקרים לא להיחשב כמוביל. ב-1963 סירב לפנייה של קינג להופיע בצעדת ההמונים המפורסמת לוושינגטון. לצד אותו הסירוב, מבחינה מוזיקלית ותרבותית, "הדוכס" החשיב את המוזיקה שלו כמוזיקה שחורה לכל דבר ועניין ואמר מעל כל במה כי ג'ז היא המוזיקה הקלאסית של הקהילה האפרו-אמריקאית.

מבין הנשים בלטה הזמרת בילי הולידיי שרתמה את הצלחתה וכישוריה לטובת המאבק השחור. ב-1939 היא שילבה באלבומה את "פרי מוזר", שיר מחאה שנכתב על ידי מורה בבית הספר בו שניים מתלמידיו ספגו התעללות קשה ונרצחו. זמן קצר לאחר מכן הפך השיר להמנון תנועת המחאה. המתופף מקס רואץ' שהקדיש שלושה אלבומים למאבק ואף הרצה בשנות השבעים על צדק חברתי ברחבי ארה"ב. הסקסופוניסט והמלחין ג'ון קולטריין היה גם הוא בין הבולטים במחאה.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מהסיוע שהעניקו מוזיקאים לבנים למאבק השחור. שני הבולטים היו נגן הקלרניט ומוביל ההרכבים בני גודמן, שהיה המוזיקאי הלבן הראשון שהופיע עם מוזיקאים שחורים כשצירף ב-1935 את הפסנתרן טדי וילסון ואת נגן הוויברפון האגדי (ולימים גם מארגן תזמורות) ליונל האמפטון. גורם לבן משמעותי נוסף היה אמרגן הג'ז הגדול בהיסטוריה האמריקאית, נורמן גראנץ, שהיה גם הבעלים של חמישה לייבלים שונים בתחום הג'ז. גראנץ ניצל את כוחו והשפעתו כדי להילחם בהפרדה הגזעית והיה הראשון שדאג לשכר שווה למוזיקאים שחורים ולבנים. הוא גם היה הראשון שסירב למכור ולארגן הופעות בהן מתקיימת הפרדה בקהל בין שחורים ללבנים.

יותם זיו
יותם זיו |ג'ז חופשי

הג'ז הגיע לעולם כאמירה פוליטית לא מתריסה נגד הדיכוי וההשתקה. הוא מאופיין בהרבה חופש ועם עקרונות המבוססים, בין היתר, על שיתוף פעולה והקשבה.

כפי שיש מוצרי מזון הקרויים "סופר פוד", ג'ז הוא בעיני "סופר מוזיקה". זהו ז'אנר שכולל את הכל. לא כולם חושבים כמוני ואני מקווה לגרום לאלו שלא חושבים כך, לשנות את דעתם. אוהב מאוד לכתוב על ג'ז ויותר מזה, להקשיב לו ונהנה משניהם כבר הרבה שנים. 

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ