עוד שממה וגמרנו

בחולות חלוצה עתידה לקום ניצנית, עיר חדשה יש מאין. השיקולים, אומר האדריכל טומי לייטרסדורף העומד בראש צוות התכנון, הם פוליטיים, לאומיים וביטחוניים. המתנגדים מתריעים שהלקחים מעידן "כיבוש השממה" לא הופקו

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מאת אסתר זנדברג

"אם יהיה לנו המזל של מעלה אדומים", אומר האדריכל טומס (טומי) לייטרסדורף, "בעוד 36 חודשים יעלו הבולדוזרים על הגבעות בשטח ונתחיל בבניית העיר". העיר, ניצנית, היא אחד מחמישה יישובים חדשים שיוקמו בחולות חלוצה שבנגב - אחד השטחים הפתוחים הרצופים היחידים שנותרו בישראל - בשטח כולל של 80 קילומטרים רבועים לאורך גבול ישראל-מצרים. החלטה על כך התקבלה ביולי 2001 על ידי ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון.

לייטרסדורף עומד בראש צוות התכנון (חברת תהל, לייטרסדורף, עמית ויושע) של ההתיישבות. סקר היתכנות קבע את מיקומה, והמלצותיו אושרו במארס השנה. בימים אלה נשלמת הכנת "תוכנית השלד", והחברה מתחילה לשקוד על תוכניות מפורטות לבניית כ-1,000 יחידות דיור בשלב הראשון של ניצנית.

לייטרסדורף נמנה עם מתכנני הערים הפעילים והמיומנים ביותר בישראל. היישובים בחולות חלוצה מצטרפים לרשימה הארוכה של עבודותיו, ולרשימה הארוכה מאוד של יישובים ברחבי הארץ, שמספרם 800 - יותר יישובים לנפש מאשר בכל מדינה אחרת בעולם. הארץ - מעבדת ההתיישבות החדשה, אולי הגדולה בתבל - גדושה יישובים, מוקפים בתשתיות לרוב. כמה מהם הכזיבו את התקוות לשגשוגם.

ואף על פי כן, גם הפעם נשלף מהכובע "שפן ההתיישבות", כהגדרתו של הפרופ' אורן יפתחאל, ראש החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. במאמר שכתב עם פרסום החלטת הממשלה ציין בין השאר, כי "כמו רפלקס מותנה שוב יעלו הדחפורים על הקרקע, ישטחו, יסללו - ובא לציון גואל!" כתמיד, מלווה המפעל באידיאולוגים ואידיאולוגיות, במומחים לתכנון ובמשוגעים לדבר שבלעדיהם לא יקום דבר. בראשם עומדים הפעם אריאל שרון וראש המועצה האזורית רמת נגב, שמואל ריפמן, "פושרים גדולים", כהגדרת לייטרסדורף.

לייטרסדורף אינו יכול להסתיר את התרג-שותו מההזדמנות שנקרתה בדרכו - אמנם לא בפעם הראשונה - לבנות עיר חדשה יש מאין. "זה הכיף של המקצוע הזה, להתחיל הכל מהתחלה, על לוח חלק", הוא אומר. כמו במעלה אדומים, כך גם בחולות חלוצה, "כל הכוכבים והמזלות עומדים לצדנו. נתנו לנו גבעות ריקות, יד חופשית, גיבוי ממשלתי ואת כל התקציבים שבעולם. כל מה שנשאר לנו לעשות כמתכננים זה לתכנן את היישובים בדרך הטובה ביותר".

אין זה סוד, כדברי לייטרסדורף, שהשיקולים להקמת ההתיישבות בחולות חלוצה, כמו אלה שהנחו את הקמת מעלה אדומים, הם שיקולים פוליטיים, לאומיים, ביטחוניים. "המדינה דוחפת את הפיתוח באזורים מסוימים ומקצה מענקים גבוהים משיקולים שאינם נובעים בהכרח מהיגיון כלכלי או תכנוני". ההתיישבות בחולות חלוצה נועדה לסכל כל אפשרות להחלפת שטחים באזור עם הפלשתינאים, כפי שהיה אפשר ללמוד מדברי שרון בביקורו בנגב בדצמבר האחרון. הצעה ברוח זו - להעניק לפלשתינאים 150 קילומטרים רבועים באזור החולות תמורת השארת גושי התנחלויות בגדה המערבית בידי ישראל, עלתה בקיץ 2000 בשיחות קמפ דייוויד. התשובה הציונית ההולמת להצעה היא, כדברי שרון, "לחסום את האפשרות שהשטח הזה יועבר - והוא לא יועבר".

את לייטרסדורף עצמו לא מעניינות הסיבות הפוליטיות. "אם החליטו ליישב", הוא אומר, "הרי תפקיד המתכננים הוא ליישב בצורה הטובה ביותר". תכנון ההתיישבות בחולות חלוצה נעשה בדרך שיטתית ומדעית, המושתתת על תיאוריות ותקדימים, כפי שתוכננו כל הערים החדשות בישראל החל בשנות החמישים. ראשית הוגדר אזור חיפוש - שטח עצום של 1,300 קמ"ר באזור רפיח, גבול מצרים, משאבי שדה ופיתחת שלום. שנית, נעשה סקר היתכנות, ואחר כך נותחו והוערכו היתרונות והחסרונות. רק לאחר מכן גובשה החלופה התכנונית המועדפת שנותנת "מענה מושלם להחלטת הממשלה", כדברי לייטרסדורף.

בין המגרב למשרק

האתר שנבחר להקמת ניצנית מצית את דמיונו של לייטרסדורף. מיקומה כמעט בלתי אפשרי מעבר להרים ולמדבר, על השממה האחרונה אולי בארץ, אבל הפוטנציאל לכיבוש השממה כביר והעתיד חובק עולם. אמנם כיום המקום נראה כאילו הוא בקצה העולם, אבל זהו למעשה צומת דרכים בין-יבשתי הומה, כדברי לייטרסדורף. "בדיוק בפיתחת ניצנה עובר נתיב התנועה היבשתי העיקרי בציר חוצה יבשות אפריקה (המגרב), אסיה (המשרק) ואירופה, ובמקרה הוא גם מתחבר לתוואי העתידי של כביש חוצה ישראל ולקו הרכבת לניצנה שכבר הותווה במפות התכנון הארציות. בעתות שלום יהיה לאזור מעבר הגבול פוטנציאל פיתוח אדיר ויעברו בו סחורות לא רק ממצרים לישראל, אלא גם לירדן. אם השלום יפרוץ", מוסיף לייטרסדורף, "ניצנית תהיה עיר של 50 אלף יחידות דיור, ולא 5,000 כפי שמתוכנן כיום. מה שמתחבר פה אלה לא רק הצירים, הנתיבים והיבשות, אלא העשייה של דברים אמיתיים בנגב, ולא רק דברים כושלים".

האפשרות שנבחרה היא אידיאלית, כדברי לייטרסדורף. "היישובים החדשים יעניקו שירותים וסף המראה גבוה יותר ליישובים החקלאיים הקיימים שם כיום ויתרמו להם הן מבחינת סל השירותים והן מבחינת יצירת תעסוקה ועניין". בנוסף לניצנית התוכנית כוללת את היישוב העירוני שלומית שייבנה בפיתחת שלום ושרשרת של שלושה יישובים כפריים - חלוצית 2 ,1 ו-3 - שיוקמו ביניהם לאורך קו הגבול עם מצרים ויחוברו בכביש חדש שייסלל ביניהם. כבישים אחרים באזור ישודרגו. בפיתחת ניצנה קיימים כבר היום כמה יישובים קטנים שבקושי ממריאים, אולם לייטרסדורף מאמין, כי ליישובים החדשים יהיה כוח משיכה בזכות עצמם, כי "אנשים אוהבים לגור ביישובים חדשים".

ההתיישבות בחולות אמורה למשוך לאזור 15 אלף מתיישבים חדשים, מקצתם אולי מתיישבים שיפונו מההתנחלויות ברצועת עזה, כפי שמאמין שר החוץ לשעבר שמעון פרס. ניצנית היא היישוב הגדול מבין החמישה ויוקמו בה 5,000 יחידות דיור. בשלומית יוקמו 1,500 יחידות דיור ובכל אחת מהחלוציות יהיו כ-150 יחידות דיור, שלכל אחת מהן יצורף שטח של 80 דונמים לצורכי חקלאות. ניצנית ושלומית יהיו מעין ערי מחוז ויעניקו ליישובים החקלאיים שירותי מסחר, קהילה, חינוך וכיוצא באלה. ההיסטוריה, בלי ספק, חוזרת על עצמה. גם הערים החדשות שהוקמו בנגב בשנות החמישים היו אמורות לשמש ערי מחוז למושבים ולקיבוצים שמסביבן, אולם הרעיון כשל (המתיישבים העדיפו את שירותיה של תל אביב) והן נהפכו לערי פיתוח.

מלכוד במדבר

ניצנית מוגדרת כחלק ממטרופולין באר שבע והיא מרוחקת ממנה 90 קילומטרים ו-40 דקות נסיעה בכביש מס' 211. רוב תושביה אמורים לעבוד בבאר שבע וחלקם בסביבה הקרובה. ביישובים הקיימים בפיתחת ניצנה - כמהין, ניצני סיני (לשעבר קדש ברנע), עזוז והיישוב בהקמה באר מילכה - עוסקים התושבים בתיירות, בחקלאות אורגנית (עגבניות "מתק המדבר" של ניצני סיני זוכות לפופולריות במרכולים המובחרים במרכז הארץ), בייצור יין, גבינות וכיוצא באלה. היישובים הם מעין גרסאות מדבריות של המצפים בגליל, ומי שבאים לאזור הזה, אומר לייטרסדורף, "מבקשים להגשים את עצמם דרך הקשר עם האדמה והחקלאות ומחפשים בידוד ושקט בלב נופים פתוחים. תושבי עזוז שמפעילים את אורחן בארותים הם אנשים זרוקים, שמתנגדים אפילו שיקימו להם כביש גישה".

מטבע הדברים רק עשרות ספורות של תושבים נוהים אחר אורח החיים הזה, ונראה שבתוך זמן הם ימצאו את עצמם במלכוד אופייני, מוקפים ביישובים חדשים, כבישים, תשתיות, מסחר, טיולי ג'יפים 4X4 ואטרקציות תיירות הומות אדם אחרות. לייטרסדורף מאמין, כי "כדי להביא אנשים למקום כמו פיתחת ניצנה, צריך לתת להם את האיכויות הטובות ביותר, את הנופים הפנטסטיים, המבטים המרהיבים, האטרקציות, הנגישות הנוחה וכל השירותים. "אלה היו בין הסיבות שבזכותן בחרנו את המיקום", הוא אומר.

הנוף שיישקף מניצנית נחשב מהמרהיבים בישראל. מחלונות בתיהם יוכלו המתיישבים להשקיף על הדיונות, על תל ניצנה העשיר בממצאים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים, על שרידי העיר העותמנית עוג'ה אל חפיר (שצה"ל הרס ב-1957), על יער של קק"ל ועל פסל השלום באורך קילומטר שהציב שם האמן דני קרוון. בעתיד ייתוסף לנוף אגם מים מלאכותי שיוקם כחלק ממיתקן ההתפלה קציעות שנחנך באחרונה. כמו כן ישתלב בניצנית כפר הנוער ניצנה, שהוקם בשנות השמונים ביוזמת אריה לובה אליאב ושוהים בו כ-300 בני נוער ומדריכים. זהו לפי שעה המקום המאוכלס ביותר בסביבה, למעט אולי מחנה הכליאה קציעות הנושק לשטחה של העיר.

בחזרה לניצנה

פיתחת ניצנה נמצאת בשטח פתוח רחב ידיים, בתפר שבין החולות הנודדים המגיעים מכיוון סיני לבין הר הנגב. באזור כמה נחלים ובארות מים עתיקים. התיישבות באזור התקיימה במשך אלפי שנים, מהתקופה הפרהיסטורית דרך התקופה המקראית, הנבטית, הרומית והביזנטית ועד העותמנית והישראלית, וחצו אותו דרכי מסחר רבות. השלטון העותמני הניח במקום מסילת רכבת שמעולם לא היתה בשימוש בגלל ניצחון הבריטים במלחמת העולם הראשונה.

בהסכמי שביתת הנשק עם מצרים ב-1949 הוגדרה פיתחת ניצנה שטח מפורז. במשך שנים התרחשו בו תקריות גבול והפרות הסכמים רבות. בתקרית מביכה בספטמבר 1955, שבה נכנסו חיילי צה"ל למתחם האו"ם בשטח המפורז, היה גם מעורב מג"ד חטיבת הצנחנים 890 אז, סא"ל אריאל שרון. חקירתו העלתה, כי "לא הבין ששטח או"ם הוא מחוץ לתחום לאנשיו", כפי שכותב ההיסטוריון בני מוריס בספרו "מלחמות הגבול של ישראל". ב-1967 חזר שרון לניצנה כמפקד כוחות צה"ל שפרצו את הציר בדרכם לכיבוש סיני. כעת הוא מגיע אליה כראש ממשלה. בפיתחת ניצנה הוקמו בשנות החמישים היאחזויות הנחל קציעות, בארותים ומילכה, שנהפכו לבסיסים צבאיים ולאחר מכן ננטשו.

עם חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-1979 סומן גבול הקבע בין שתי המדינות וב-1984 הוקם מסוף הגבול ניצנה המשמש למעבר סחורות. מתכנני ההתיישבות תולים בו תקוות רבות כשער בין-יבשתי ראשי לישראל. לדברי לייטרסדורף, אף על פי שהמרחב מסביב לניצנית נראה גדול ופתוח, למעשה הוא תפוס ברובו על ידי גורמים שונים ובעיקר מערכת הביטחון. מסביב נמצאים שטחי אש של צה"ל ומיתקנים צבאיים שונים, ובעתיד גם יוקם כור גרעיני לצורכי שלום שיתפרש על שטח נרחב.

ניצנית היא היישוב העירוני הראשון שמוקם באזור מאז התקופה העותמנית. היא גם תהיה יישוב בר קיימא, הראשון מסוגו בישראל, כדברי לייטרסדורף. לתכנונה תורמים מומחים לבנייה מדברית מהיחידה לאדריכלות ובינוי ערים במדבר באוניברסיטת בן גוריון ועמותת נגב בר קיימא. בעיר החדשה ישולבו אתרי מורשת וטבע ו"גבולותיה יוגדרו בבהירות כדי שלא תיווצרנה חדירות בלתי מבוקרות של המדבר אל תוך היישוב", כדברי עדו אלונים, האדריכל האחראי על תכנון ההתיישבות במשרדו של לייטרסדורף.

בכפוף לכללי התכנון האקולוגי, אומר אלונים, "הבינוי ישמש ליצירת תנאי חיים טובים, זאת על ידי ציפוף מבוקר באמצעים כגון הצרת רחובות, בנייה בקו הרחוב, בנייה טורית והימנעות משטחים פנויים מיותרים". כלכלנים ואנשי שיווק שנמנים עם צוות התכנון מתרשמים פחות מכללי התכנון בר קיימא, כפי שעולה מדברי לייטרסדורף, ומסתמכים יותר על כללי הביקוש בשוק הדירות. הם מודעים לעובדה שמעטים יגיעו לקצה העולם רק כדי לחלוק קיר משותף עם השכן בבנייה טורית - אלא אם כן יובלו אליו באשון לילה בעל כורחם, כפי שהובלו מתיישבי הערים החדשות בנגב בשנות החמישים. וכך, אומר לייטרסדורף, "בעוד שאנשי הבנייה המדברית מושכים לכיוון הצפיפות, אנשי הכספים לוחצים להקטין את הצפיפות ולהגדיל את המגרשים".

בפשרה שהושגה בין הצדדים יהיו יחידות הדיור שייבנו בשלב הראשון בניצנית (בין 1,000 ל-2,500) וילות צמודות קרקע שיוקמו על מגרשים גדולים יחסית (אם כי קטנים ממה שדרשו אנשי הכספים) בצפיפות נמוכה (אם כי גבוהה במקצת ממה שדרשו הכלכלנים) - שתי יחידות דיור לדונם ברוטו - ויתפרשו על שטח גדול ביחס למספר התושבים. במלים אחרות, ניצנית תהיה עוד פרוור ישראלי שירד לנגב ממרכז הארץ.

גם אילו נבנתה לפי כל כללי הבנייה המדברית, עצם הקמתה של ניצנית עומדת בסתירה לכללי התכנון בר קיימא, מתריעים אנשי איכות הסביבה, מתכנני ערים וגיאוגרפים רבים, ובראשם צוות מתכנני תוכנית האב ישראל 2020. כפי שנטען לא אחת, הקמתם של עוד יישובים חדשים היא חוד החנית במגמת הפירוור שמכלה את שארית השטחים הפתוחים ברחבי הארץ, גורמת בזבוז עצום בתשתיות ומעידה שהלקחים מעידן "כיבוש השממה" לא הופקו.

הקמת יישובים חדשים מנציחה פערים באוכלוסייה, כותב יפתחאל, מביאה לבזבוז משאבים ציבוריים ולא תורמת לביטחון המדינה. "מדינה ריבונית", כדבריו, "שומרת על שטח בעזרת צבא או משטרה ולא על ידי מתיישבים". במקום לחזק יישובים קיימים בפריפריה, כלשונו, "המדינה אצה לבנות יישובים חדשים, שגוזלים מהיישובים הקיימים את המשאב החשוב ביותר, משפחות צעירות ודינמיות". רוב תוכניות המתאר הארציות, מדגיש יפתחאל, ממליצות שלא להקים יישובים חדשים, למעט לצורך פתרון בעיות של אוכלוסיות ייחודיות כמו חרדים או בדווים. בדווים תושבי פיתחת ניצנה גורשו ממנה אחרי הקמת המדינה וככל הידוע הם לא נמנים עם מאגר המתיישבים הפוטנציאלי של ניצנית או שלומית.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ