לפעמים זול יכול להיות יקר מדי

אי שם בשנת 2006, נכנסו נגני הדי־וי־די לישורת האחרונה של תפקידם ההיסטורי. ממכשירים שבתחילת אותו עשור עלו 1,500–2,000 שקל ונחשבו לדרך הטובה ביותר לצפות בסרטים, נהפכו בתוך שנים ספורות למוצר שניתן למצוא אותו בכל סופרמרקט. באותה תקופה החלו להופיע בשוק מסכי אל־סי־די ופלזמה, הדורשים מקור תוכן המסוגל להזרים וידיאו ברזולוציה גבוהה, ולמשבצת הזאת נכנסו נגני הבלו־ריי. זמן קצר לאחר מכן הגיע תורם של הסטרימרים, שוויתרו על הדיסקים מפלסטיק — חוקיים או צרובים — לטובת הזרמת תוכן ישירות מהמחשב.