בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלף הבא | קינדל או ספרייה ביתית?

הקינדל הוא פלא, זה נכון. אבל איפה הוא שם את הספרייה הביתית, זו עם הריח והנוסטלגיה? רותה קופפר מדפדפת ללא דפים

תגובות

לפני כחודשיים יצא ספרו החדש של ג'ונתן ספרן פויר, "Tree of Codes", המשלב חיתוכים והדבקות שערך פויר מתוך ספרו של הסופר הפולני ברונו שולץ, "רחוב של קרוקודילים". הספר, בגלל מבנהו הייחודי, אמור להיות אלטרנטיבה לספר הדיגיטלי. בהסברו לכך אמר הסופר: "המגע הפיזי של ספר הוא דבר מאוד חשוב: להריח את הספר ולהיות מסוגל לקחת אותו איתך לאמבטיה".

בחודש האחרון קונפליקט זה מעסיק אותי מאוד, כי עברתי שני תהליכים מקבילים ואף מנוגדים זה לזה; רכשתי קינדל, הקורא האלקטרוני של אתר אמזון, והתאהבתי בו עד כלות, ובמקביל הצבנו ספרייה חדשה בסלון ביתי, והעברתי אליה את כל הספרים שהיו דחוסים במקומות שונים ולא נוחים בחדרי הבית. בסידור החדש של הספרים היה נדמה כי רבים מהם ימצאו את דרכם אל מחוץ לבית (לבתי הספר של הילדים, למתנ"ס, בני משפחה וכו'), אך זה לא קרה. מתוך כמה מאות ספרים נמצאו לא יותר מ-30 כלא באמת הכרחיים. עניין זה, והעובדה שכל כך משמח לראות את הספרים במרכז הבית, מתנגש ממש עם רכישת הספר האלקטרוני, שאם יצליח ייתר את הצורך בספרייה שכזאת בעתיד.

הטיעון של ספרן פויר, ולא רק שלו, באשר לריח הספרים ולאמבטיה לא עזר ביישוב הקונפליקט בין המסך לנייר. ראשית, ישראל היא לא בדיוק מדינת האמבטיה - חם מדי, אין מספיק מים. ושנית, לספרים האלקטרוניים כבר יש נרתיק עמיד למים המאפשר קריאה גם על מזרן מים בבריכה. בעניין הריח - אין לי מה להגיד, חוץ מזה שאי אפשר לשמר תעשייה שלמה רק על עניין זה. בכל זאת, לא מדובר בבושם.

פתרון לאקולוגיה של הבית

הקינדל הוא מכשיר נפלא. הוא דק וקל ועם זאת בעל נוכחות ומעוצב יפה. בתוך הנרתיק שלו ההרגשה היא כמו עם ספר, קל להחזיק בו, מעלעלים בלחיצה עם האגודל על צדו הימני (אם אתם ימנים, ולהפך), ומחזירים לאחור עם האצבע המורה. אפשר לבחור את גודל האות מבין שמונה גדלים המוצעים בו. הוא אינו מאיר ולכן לא גורם למאמץ בעיניים. עמודי הספר נראים ממש כמו בספר מנייר שכאילו מוסגרו במסגרת של תמונה. אם רוצים לקרוא בו בלילה, צריך להדליק אור כמו בקריאת ספר רגיל. הסוללה שלו מחזיקה מעמד זמן רב וצריך לטעון אותה לעתים רחוקות, בערך פעם בחודש.

למרות קוטנו הוא יכול להכיל 3,500 ספרים, מבלי שיעלו אבק. את אלה קונים במחיר מופחת מספרים רגילים (לפעמים במעט ולפעמים בהרבה מאוד), מתוך מאגר של מאות אלפי ספרים. הספרים מגיעים למכשיר בכמה לחיצות בודדות מתוך היצע של אתר החנות, שמופיע במכשיר. המיידיות של הקינדל כובשת - קוראים בעיתון המלצה לספר טוב (גם עיתונים קיימים במכשיר), ותוך שניות הוא מחכה לקריאה. אפשר להכין רשימת ספרים שמבקשים לרכוש, ומהאתר יתקבלו עדכונים בהתאם. מובן שיש גישה למגזינים ולבלוגים בעולם. אפשר לקרוא כ-20 עמודים מכל ספר שמתלבטים אם לרכוש אותו. בכל פעם שמניחים את הקינדל לכמה זמן מכסה את פניו שומר מסך עם דיוקן של סופר או סופרת קלאסיים - ז'ול ורן, אמילי דיקנסון, שרלוט ברונטה. מי ידע שג'ון סטיינבק נראה כמו כוכב קולנוע?

איך יודעים כמה מהספר כבר נקרא? לפי פס צבירה בתחתית המסך, שמלמד כי בינתיים נקראו 54% מהספר, למשל. המעבר מספר לספר נעשה בקלות. יש בקינדל מילון אוקספורד, וכך, בלחיצה על סמן, כל מלה לא מובנת (הקורא הזה מיועד לספרים באנגלית) מקבלת מיד פירוש. מי שאוהבים לסמן בעיפרון קטעים מסוימים יכולים לסמן את הקטע הנבחר והוא נשלח אוטומטית לקובץ שנקרא "הציטוטים שלי", שם הוא נשמר, עם ציון שם הספר שממנו נלקח, ומספר העמוד. נכון, אין לו ריח של ספר מודפס וגם לא עטיפה קורצת, צבעונית ומושכת, ומדהים כמה זה חשוב, אבל הספר בקינדל הוא כבר לא מוצר אלא רק תוכן.

בנוסף, הקינדל, שלא כמו האייפד (אופציה טובה גם היא), אינו מציע הסחות. אי אפשר לבדוק בו מיילים, להיכנס לפייסבוק או לגלוש בגוגל. קוראים בו ספר, וזהו. בעידן הפרעות הקשב והריכוז, זה יתרון. ולבסוף, הספר האלקטרוני מציע פתרון סביבתי-אקולוגי, והקלה משמעותית בסדר הבית.

כמו טיול ללא מצלמה

שמירת הספרים הנקראים בקינדל לא מאפשרת הצבתם לראווה על המדף. עניין זה התגלה כחשוב משהייתי מעלה על דעתי. מצד אחד, מי בכלל צריך ספרים על המדף? במיוחד אם מדובר ברב-מכר כמו "הנערה ששיחקה באש", הספר השני מהטרילוגיה של סטיג לרסון. הרי רוב הספרים בספריות שלנו אינם ספרים שחוזרים וקוראים בהם או אפילו משאילים לחברים (והילדים והדורות הבאים כבר באמת ישתמשו בגרסאות הווירטואליות שלהם). הספרים האלה משמשים לעתים לא יותר מגביעים המעידים כי צלחו אותם: "הריני לאשר כי ספר זה נקרא (או לפחות נקנה) על ידי כך וכך".

אבל לעתים הם גם כל כך הרבה יותר מזה. במבצע החילוץ של הספרים מהספריות השונות בביתי, התגלו כמה כאלה, כמו חברים אבודים: "הארייט המרגלת", הספר היחיד ששמרתי מילדותי; "השטן ממוסקבה", שבתיכון נהגתי לחזור ולקרוא בו חלקים אהובים; וערימות של ספרים מתקופת לימודי ספרות האנגלית ותורת הספרות באוניברסיטה, בהם "הנדרסון מלך הגשם" של סול בלו או "ג'וד האלמוני" מאת תומאס הארדי; יצירות אהובות שיש סיכוי מסוים לחזור ולקרוא בהן (אלא שעד עכשיו לא יצא); אבל גם לא מעט ספרי עיון ותיאוריה - ש-20 סוסים פראיים לא יחזירו אותי אליהם - עברו את הסינון הלא כל כך קפדני. ואפרופו סוסים, גם ספרו של קורמאק מקארתי "כל הסוסים היפים" נמצא לו בין המדפים הנסתרים, כמו רבים-רבים אחרים.

במפגש המרגש איתם אפשר היה להיזכר בתקופה שבה נקראו. בחלקם היו סימונים בכתב ידי, שהעידו כי אכן זה מה שקרה (אף שלא תמיד הותירו עדות לכך בזיכרון); בחלקם, הקדשות אישיות ממי שהביא אותם כמתנה; ואחרים היו מזכרות בפני עצמם. לא מעט מהם בכלל עוד לא נקראו. נכון, אלה אולי רק גביעים, אבל מהן תמונות שתולים על הקיר? מהם חפצי נוי אחרים? הספרייה הביתית, כמו מדף התקליטים מפעם, היא תעודת הזהות של בעלי הבית. בעבר, אחת הדרכים להכיר חברים חדשים היתה לדפדף בין התקליטים, אחר כך הדיסקים, וגם התבוננות בספרייה שלהם. גם היום, כאשר הספרייה נמצאת במרכז הבית, אפשרות השיחה על ספרים מיידית יותר. היא עולה מתוך התבוננות במדפים, וכן גם השאלת הספרים לחברים - שיתוף קבצים נוסח פעם.

בעולם של הקינדל, שהצטרף לעולם האייפוד ושאר נגני המוזיקה על אוזניותיהם, הניכור רב יותר. המתבוננים מבחוץ לא יודעים מה הקוראים מחזיקים בקוראים האלקטרוניים, ממש כפי שאין לדעת למה מאזינים המחזיקים באייפוד. האם זה אותו הספר מהשבוע שעבר? משהו חדש? משהו שמעניין לדבר עליו? אפשר לשאול את הקוראים, כמובן, אבל אלה משדרים כי הדלת חסומה. ההיכרות עם חברים חדשים ללא הספרייה תיעשה בצורה אחרת.

חוויית הקריאה בקינדל היא קצת כמו לנסוע לחו"ל בלי מצלמה. גומרים לקרוא את הספר ונותרים ללא מזכרת מוחשית ממנו. הדימוי הזה פועל לשני הכיוונים, כמובן, כי גם חוויית הצילום של טיול השתנתה. התמונות כבר אינן מודפסות על נייר ומודבקות באלבום, המונח על המדף גם הוא, אלא מצולמות בדיגיטלי, מועברות למחשב - שם יחיו עד שהכונן הקשיח יקרוס - ומקצתן יועלו לפייסבוק, תעודת הזהות החדשה שלנו. כדי לראות את התמונות, לא צריכים החברים לבקר בסלון הבית, אלא פשוט לחכות לאישור על הצעת החברות, ולהקליק על העכבר.

במה שונה הדיגיטציה של הספר מזו של המוזיקה? בתחום המוזיקה קרה משהו יותר מוקצן כי מהאזנה משותפת בחדר נעשה מעבר להקשבה יחידנית; מפעולה חברתית לפעולה עצמית. כך גם צפייה בסרטים במחשב - מצפייה משותפת בקולנוע או בסלון, לרק אני והמסך שלי. כל אחד והאייפוד שלו, כשבמקרה הטוב יחלקו אוזנייה אחת למשך כמה דקות עם חבר. קריאה בספר, לעומת זאת, תמיד היתה עניין אינדיווידואלי.

אולי קל יותר לקבל את השינוי בתחום המוזיקה כי היא תמיד נצרכה דרך טכנולוגיה, והמעבר מתקליט לדיסק לקובץ לא היה מהפכני כל כך, אלא הדרגתי. ספר, לעומת זאת, תמיד היה לואו-טק ולכן הוויתור עליו קשה יותר. אולי הפתרון הוא שלאורך זמן יחיו שני הפורמטים, הדיגיטלי והפיזי, בכפיפה אחת.

בצומת שבו אני נמצאת, על שני שבילים ההולכים לכיוונים הפוכים, אני מסרבת בינתיים להכריע לאן לפנות. אשמח להמשיך לקבל ולקנות ספרים בגרסה המודפסת ובדיגיטלית, כמו שתמיד שאלתי ספרים לצד אלה שקניתי. יש לקוות כי הספרייה שבסלון לא תיהפך רק לאנדרטה לזהות קודמת. *



ג'ונתן ספרן פויר


צילומים: איי-פי ואימג' בנק / Getty Images



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו