חמש שנות אייפון - סיקור מיוחד

החיים שהאייפון לקח והיום שהוא העניק

האייפון הבטיח לעזור לנו להתפנות לדברים החשובים, אבל במקום לפנות לנו מקום ל"חיים", הוא פשוט הפך להיות החיים. תודה לאל שיש יום שבת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
תמיר כהן
תמיר כהן

עבור אדם שקיבל מחשב בגיל 13, קנה סלולרי בגיל 17 ועשה מנוי לאינטרנט רק בגיל 21 - הצטרפות לקהילת המכורים לאייפון, 4 שנים "בלבד" אחרי שהוא שינה את העולם, לא אמורה לחדש או להפתיע. הרי איחרתי כל טרנד אפשרי בסוף המאה ה-20-תחילת ה-21. ובכל זאת יכולתי לחיות עם זה בשלום. גם כשכבר היה לי מחשב, סלולרי או אינטרנט לא הבנתי שפספסתי משהו שלא יכולתי לחיות בלעדיו. כן, הקדשתי את מרבית שעות היממה לשילוב המשולש, אבל נותרה בי התחושה שיש לי עוד חיים פרט אליהם. חיים שמתחילים ברגע שאני יוצא מהבית או מחליט להפסיק לשחק בסנייק.

אבל לא עם האייפון. הצטרפותי המאוחרת לאחת הקהילות הגדולות בעולם אכן הותירה בי את התחושה שהפסדתי משהו בזמן שהתעקשתי ללכת בלי. שאותו עולם התקדם - או זז הצידה - בלעדיי. אמנם את הפערים השלמתי די מהר וחיפיתי על האיחור הלא אלגנטי, אך הרגשתי שהימים בהם הייתי נאמן למכשירים הכי מתקדמים שנוקיה יכלה להציע היו בזבוז. בזבוז של כל כך כך הרבה דברים – אך לא זמן.

אחד הדברים האלמנטריים שהאייפון אמור היה לעשות הוא לחסוך לנו זמן. כי הרי למי יש זמן ללכת לסניף הבנק, או לחפש מחשב עם חיבור לרשת כדי לבצע שינוי בחשבון שלו – יש אפליקציה איתה אפשר לעשות הכל גם בנסיעה באוטובוס. עולם שלם של אפליקציות נועד לחסוך לנו זמן, החל משיחת טלפון ל-144 וכלה בקביעת תור לקופת חולים בלי לדבר עם מזכירה משועממת. אבל המכשיר הזה לא קנה לנו זמן. לא פינה לנו מקום ל"חיים". הוא פשוט הפך להיות החיים.

מה זה אומר על המכשיר. מה זה אומר עליי. האם זה האייפון שכל כך מושלם, או שמא אני התמכרתי והתאמתי את הרצונות, הצרכים והסיפוקים לתוך מסך המגע שלו. מאמין שהאמת היא איפשהו שם באמצע. אולי עם נטייה שמאלה.

אייפון 4S

כדי להעריך משהו אתה צריך להיות בלעדיו. והדרך שלי להעריך את האייפון היא באמצעות הערכת הדברים שהוא גרם לי להעריך מחדש. יום בשבוע אני בלי האייפון. גם בלי טלוויזיה, מחשב או נסיעות לים. יום שעד לא מזמן חוויתי כקושי, כמעמסה, ככניעה אישית לדברים עליהם חונכתי ושמשהו בתוכי לא יכול להתנגד לו. גם אם אנסה. לא באמת.

האייפון, דווקא הוא, גרם לי להתאהב ביום הזה מחדש. לא מבחינה דתית או רוחנית, אלא דווקא בתחושה של שלווה אמיתית. כי אם יש משהו שהאייפון מספק לך הוא התחושה השקרית שמשהו תמיד קורה. שמישהו יצר איתך קשר, בשיחה, SMS, וואטסאפ, טוקבוקס, או בסקייפ; שמישהו עשה לך לייק בפייסבוק או באינסטגרם, פלוס בגוגל פלוס, או שהחליט לצפות בך במובלי; שמשהו קורה בעשרות אפליקציות החדשות, ספורט וטכנולוגיה אליהן אתה מכור; שקיבלת מייל באחד משלושת המיילים שלך; שיש משהו חדש להוריד, משהו שחייב לעדכן. ביום הזה פשוט לא קורה כלום, ולמרבה הפלא אתה שורד אותו. ולא באמת מתאמץ.

בשבת האחרונה נרדמתי כמה שעות לפני כניסתה כך שלא כיביתי את האייפון בזמן. במהלך הלילה צליל קבלת המייל נשמע כמה פעמים. בכל פעם התעוררתי. למרות השינה הכבדה, הצלילים שהאייפון משמיע הם כמו מילת קוד עבור מהופנט, שלא משנה כמה עייף תהיה – הם יעירו אותך. כי אתה חייב להיות שם, בשבילם. כי הרי משהו קורה. ברגע שקיבלתי את הצליל הזה שהחזיר אותי לחולין בתוך היום בו אני עושה הכל פרט לחול, הבנתי שאני מאוד אוהב את האייפון אבל רק לשישה ימים בשבוע. ברוך המבדיל בין קודש לאייפון.

בכתבות הבאות

עולם של אפליקציות - איך יצר האייפון עולם שלם של פיתוחים, וגרם לאנשים לשלם על תוכנות

העתיד - לאן הולכים מכאן?

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ