בחיי שאני לא בומרית, אבל בטוויץ' הרגשתי זקנה. לפחות בהתחלה

זה היה היום השלישי לתוך הצפיה בסטרימינג בטוויץ', והתחלתי לאבד תחושת מציאות. כל השידורים החיים התערבבו מולי לבליל אחד של טקסטים שרצים במהירות שקשה לעקוב אחריה, הבהובים צבעוניים של משחקי רשת והתראות שקפצו עלי מכל עבר. בשלב הזה נזכרתי בדייוויד פוסטר וואלאס, ובאופן ספציפי ב"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם", ובעיקר בתחושה הכל כך מזוהה שאתה במקום שכולם נהנים ממנו כל כך, ורק אתה ממש, אבל ממש רוצה לחזור הביתה.