בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הניצוץ הווירטואלי של מהפיכת היסמין

סופיאן בל-חאק, בלוגר בן 28, תירגם לערבית ולצרפתית את מסמכי ויקיליקס על השלטון המושחת בתוניסיה, ונהפך בן לילה לאחד הגורמים למהפכה העממית שם. פגישה עם מהפכן בן המאה ה-21

תגובות

באינטרנט הוא מוכר כחמדי קאלושה ותחת השם הזה הצליח להסתתר עד לשבוע שעבר, אז הגיעו לדירתו שוטרים בלבוש אזרחי ועצרו אותו. הוא לא יודע איך עלו על עקבותיו, "אבל עכשיו כבר אין לי סיבה להסתתר, הם כבר יודעים מי אני", אומר סופיאן בל-חאק. "לא עינו אותי", הוא מספר על שלושת הימים שבהם היה במעצר. "אפילו התייחסו אלי די יפה. כנראה הם הבינו שמבחינתם העסק כמעט נגמר". הוא שוחרר ביום ראשון, למחרת בריחתו לסעודיה של הנשיא זין אל-עאבדין בן עלי.

הוא בן 28, ועד לפני שנה למד מדע המדינה בבלגיה. הוא חזר לתוניסיה וכרבים מבני דורו ממעמד הביניים המשכיל, לא מצא עבודה. הוא מעביר חלק גדול מזמנו בפייסבוק, בטוויטר וברשתות חברתיות אחרות. לפני חודשיים, כשוויקיליקס העלה לרשת מסמכים שהודלפו ממשרד החוץ האמריקאי, הוא תירגם אותם לערבית ולצרפתית. הדיפלומטים האמריקאים תיארו בפירוט ובלשון ציורית את מה שכינו "מעין-מאפיה" שהקימה משפחת הנשיא המודח, ובעיקר קרוביה של אשתו, ליילה טרבלסי. "בין אם זה כסף מזומן, שירותים, קרקע, נכסים, וכן, אפילו היאכטה שלך, משפחתו של בן עלי רוצה את זה, והם מקבלים מה שהם רוצים", כתב דיפלומט אמריקאי לוושינגטון. "היה לי ברור שהתקשורת כאן, שבשליטת הממשלה, לא תפרסם את זה בשום צורה וגם לא העיתונות הערבית", אומר בל-חאק. "פייסבוק היה הדרך לעקוף את הצנזורה".

את התרגומים העלה בל-חאק לפייסבוק בחשבון שפתח תחת שמו הבדוי, קאלושה, ובתוך שבוע קראו אותו 170 אלף גולשים. השלטון התוניסאי התקשה להוריד את החשבון, שנרשם באופן עקיף בשרתים של מדינות אחרות. רק כעבור חודש הצליחו לחדור לחשבון ולהוריד את העמוד, אבל עד אז מאות גולשים ובלוגרים בתוניסיה ובמדינות ערביות אחרות העתיקו את הדברים.

בל-חאק לא יודע אם מוחמד בואזיז, בוגר האוניברסיטה שהצית את עצמו במחאה על שהמשטרה סגרה את דוכן הירקות שלו, שמותו הצית את המהומות, קרא את הדברים, אבל אין לו ספק שמדובר בחלק מאותו תהליך. "ויקיליקס, טוויטר, פייסבוק, נתנו את הדלק למהפיכה", הוא אומר. "בואזיז היה ניצוץ שהדליק את הכל".

לפייסבוק היה כנראה גם חלק בשחרורו המהיר מהכלא של בל-חאק, אחרי שלושה ימים בלבד, לאחר שאשתו העלתה לפייסבוק את דבר מעצרו וגייסה את הגולשים להפצתו. בל-חאק יודע שתוניסיה עדיין רחוקה מהדמוקרטיה שדורשים אלפי המפגינים ברחובות, אבל הוא מרגיש חלק ממהלך היסטורי. "עד היום היה לתוניסאים תאריך אחד היסטורי, 1956, כשקיבלנו עצמאות וחביב בורגיבה הקים את המדינה. עכשיו קיבלנו תאריך חדש ב-2011".

על פי ההערכות, יותר מ-20% מתושבי תוניסיה משתמשים בפייסבוק, ולא רק הצעירים. פטמה מארוואדי-סודי, בת 53, מורה לצרפתית בתיכון בתוניס, אומרת ש"מאז שהתחילו ההפגנות, אני על המחשב כמה שעות בכל יום, מחפשת חומר, בלוגים, הודעות, סרטונים שאנשים העלו מההפגנות, ומפיצה אותם הלאה".

לתוניסאים אין אמון בתקשורת הנשלטת על ידי מפלגת השלטון, מפלגת החוקה הסוציאליסטית (RCD). "הטלוויזיה כאן לא הראתה את ההפגנות", אומרת מארוואדי-סודי, "כל מה שידענו קיבלנו דרך האינטרנט. ההשראה שלנו היתה מההפגנות בשנה שעברה אחרי הבחירות באיראן".

לדבריה, "קשה לי לעניין בזה את התלמידים, כי הם רגילים למצב. למדתי להשתמש באינטרנט בין השאר כדי למצוא דרכים לעניין אותם במה שקורה מסביב. עשינו עוד דברים בטוויטר ובפייסבוק - פירסמנו שמות של פעילים שנעצרו, העברנו טלפונים של ארגוני זכויות אדם, עורכי דין ורופאים שהיו מוכנים לעזור".

בתוניסיה התקיים במשך שנים דיסוננס בין הדיכוי הפוליטי הכמעט מוחלט, שהושג במידה רבה באמצעות שליטה מלאה בתקשורת, למציאות היום-יומית של חברה חילונית, עם שוויון זכויות מלא לנשים, רמת השכלה גבוהה, רמת חיים גבוהה מבמדינות אחרות באפריקה וקשרים הדוקים עם המערב. "יכולתי ללמד על המהפיכה הצרפתית, על דמוקרטיה וחופש", אומרת מארוואדי-סודי, "אבל אסרו עלי להתייחס למה שקורה כאן בתוך המדינה".

איזו מפלגה

בתוניסיה יש שני סוגים של אופוזיציה: המפלגות ה"חוקיות" שהורשו להתקיים תחת הגבלות חמורות והמפלגות ה"לא-חוקיות" שמנהיגיהן נאסרו והוגלו. בעוד שהאופוזיציה החוקית מעולם לא ידעה להתנהל כאופוזיציה, כפי שהוכח השבוע כשנציגיה הסכימו להצטרף לממשלה הזמנית ובכך העניקו לגיטימציה למפלגתו של בן עלי, גם לאחר שברח, האופוזיציה הלא-חוקית אינה קיימת למעשה.

ביום שלישי בצהריים התאסף קהל גדול בטרמינל הצפוף בנמל התעופה הבינלאומי של תוניס, סביב מנהיג האופוזיציה החוזר מגלות, מונסף מרזוקי. בל-חאק עמד בצד, משקיף בחיוך קטן. רק כשהאזרחים החלו להתפזר, הוא התקרב והציג את עצמו בפני עורכת הדין ראדיה נסראווי, לוחמת ותיקה לזכויות האדם. היא לא הכירה אותו, אבל כשהזכיר את השם הבדוי שבו השתמש בחודשיים האחרונים, חיוך גדול התפשט על פניה והיא נישקה אותו על שתי לחייו.

אבל אפילו בקבלת הפנים הזו למנהיג מפלגת הקונגרס למען הרפובליקה, איש לא הזדהה כחבר המפלגה והמשתתפים לא ידעו לומר מהו מצעה, מלבד קידום הדמוקרטיה. מרזוקי, בן 65, אמנם הכריז לפני שהמריא מפאריס על כוונתו להתמודד על הנשיאות כשיוכרזו בחירות חופשיות, אבל לא ברור מתי אלה יתקיימו ובאילו תנאים. מרזוקי נראה עייף וחולה ובינתיים אין לו פעילים או תשתית מפלגתית כדי להרים קמפיין.

הרודנות דיכאה לא רק את הדמוקרטיה, אלא גם את הדת. ברחובות תוניס כמעט שאין צעירות העוטות רעלה או כל סוג אחר של כיסוי ראש. נשות תוניס מעדיפות מכנסי ג'ינס הדוקים ומעילי עור קצרים. "אני רוצה שארוסתי תכסה את ראשה לאחר שנתחתן", אומר איברהים שושאן, שסיים לפני שנה תואר בכלכלה ועובד בדוכן למכירת טלפונים ניידים, "אבל היא לא תסכים. יש כאן אפליה קשה נגד נשים שמכסות את הראש. אם סטודנטית תכסה את ראשה, לא ייתנו לה להיכנס להרצאות ולמבחנים והיא לא תוכל למצוא עבודה. אני לא אומר לאף אחד שאני איסלאמיסט, כי יעצרו אותי".

ראשיד אל-ראנושי, מנהיג המפלגה האיסלאמיסטית הגדולה אל-נהדה, בגלות זה 22 שנה. לאחר בריחתו של בן עלי, הודיע ממקום מושבו בבריטניה שהוא מתכוון לחזור למולדתו. מפלגת השלטון הוקמה על העקרונות החילוניים של בורגיבה, אבל ההתנגדות לאיסלאמיסטים אינה רק אידיאולוגית. האיום האיסלאמי שימש תירוץ נוח לכל דיכוי, גם כלפי פנים וגם ביחסים עם המערב.

סרן שמועתי

ביום רביעי בבוקר נכנסו שני חיילי קומנדו לובשי שחורים ללובי של מלון "אפריקה" בשדרות בורגיבה. הם היו שונים מהשוטרים והחיילים במחסומים בחוץ, עם מדיהם הדהויים והרובים הצרפתיים המיושנים. אנשי הקומנדו היו מצוידים ברובי סער אמריקאיים, אחד מהם נשא על גבו רובה צלפים במנשא מיוחד. סגן המנהל ליווה אותם אל הקומה העליונה, ה-22, והם תפסו עמדות. הכניסה לקומה נאסרה על אורחי המלון.

הצבא התוניסאי קטן יחסית ובניגוד למדינות אחרות באזור, מעולם לא ניסה לתפוס את השלטון. כעת נראה שיש המייחלים להפיכה צבאית. סלים ג'באלי, מהנדס בשנות ה-40 לחייו, אמר ש"יהיה מאוד קשה למדינה לעבור לדמוקרטיה. אנחנו חושבים שבינתיים עדיף שהצבא ישלוט במצב". הצבא זוכה לפופולריות רבה, אזרחים מניחים זרי פרחים על הטנקים, ילדים מצטלמים לידם. ראשי הצבא הפיצו בעיר את השמועה שהם הפרו פקודה של הנשיא המודח, שפקד לירות על המפגינים.

כשמסוק צבאי עובר מעל המפגינים הם מגיבים במחיאות כפיים. כשמתחילה עוד התנגשות אלימה בין המשטרה למפגינים, החיילים והקצינים מתרחקים. הם לא חלק מזה. בלילה נשמר העוצר בעיר אבל מדי פעם נשמעות יריות. משרד ההגנה מסרב להסביר מהו מקור הירי ובעיר מסתובבות שמועות שהיורים הם נאמני המשטר הישן. אחרים מאמינים שהצבא יורה כדי להצדיק את אחיזתו בעיר.

בשנים האחרונות משתף הצבא התוניסאי פעולה עם המלחמה האמריקאית באל-קאעדה. הממשל האמריקאי חושש מחדירת האיסלאם הקיצוני לארצות המגרב ורואה בתוניסיה החילונית בעלת ברית נאמנה. במסגרת הברית הזאת הם היו מוכנים להעלים עין מהשחיתויות של משפחת הנשיא ומדיכוי האזרחים. אם יתברר בימים הקרובים שהצבא תפס את השלטון, ייתכן שהאלפים שגדשו את הרחובות בדרישה לדמוקרטיה אמיתית לא יקבלו את מבוקשם. אבל רבים אחרים בתוניס, וגם בוושינגטון, ינשמו לרווחה. *



מפגין מתעמת עם שוטרים בתוניס, השבוע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו