בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המדריך לבלוגוספירה: בלי חרדת כתיבה

בלוג "הגניזה" מעניק במה ליצירות של חרדים וחרדיות

תגובות

תכליתיות מול התפייטות, מעשיות מול פנאי - זהו הציר שעליו מונחת התימה של רבים מהטקסטים שמופיעים בבלוג החרדי "הגניזה". מוטי רובינשטיין, 25, עיתונאי ירושלמי שכותב בעיתון "בקהילה" ועומד גם מאחורי בלוג הפרסום החרדי "פשקויל", פתח את הבלוג כדי לתת במה לכתיבה אישית של חרדים וחרדיות, סיפורים קצרים, שירה ופרוזה. הוא מספר שזו נישה שלא ממש קיימת, שכן החברה החרדית משתמשת באינטרנט, לדבריו, בעיקר למטרות תכליתיות. "אנשים גולשים בשביל העבודה שלהם, בשביל מטרות צרכניות, אבל לא כפעילות פנאי", הוא מספר.

קריאה של כמה מהטקסטים בבלוג, בעיקר הסיפורים הקצרים, מגלה שגם כותביו מתחבטים סביב שאלת התכליתיות. גיבורי רבים מהסיפורים ב"הגניזה" מצטיינים במצווה כלשהי, למשל הכנסת אורחים או השבת אבידה, ומשם נובעת העילה לספר את סיפורם. בטקסטים אחרים חווים הכותבים את העולם כצופים, מתענגים על פרטיו הקטנים ומוצאים קסם בשגרה (ילדים שמשליכים פיסות לחם לדגים בבריכת הדגים בשוק, הנמנום של תלמיד ישיבה עייף שמתחבא בקומה העליונה של ספריית הישיבה, תוגתו של נהג המונית בבני ברק שצופה בנחיל האדם שחוצה את רחובה הסואן של העיר).

יש במבט הרומנטי הזה על המציאות האפורה והשגרתית משהו שמזכיר את אחד הייצוגים הפיוטיים והמוצלחים יותר של העולם החרדי בשנים האחרונות, סרטו של הבמאי דוד וולך "חופשת קיץ". אלא שגיבורי הסיפורים ב"הגניזה" שמביטים בעולם ומזהים את יופי פרטיו, כמו חשים אשמה שאין מספיק תכליתיות בנקודת המבט שלהם. לכן לא פעם תימצא סיבה לבהייה, עזרה קונקרטית כלשהי שצמחה בזכות אותו צופה פסיבי ורומנטי.

דוגמא בולטת לכך היא סיפורה של תקוה סובר, "עוד ישבו". סובר, רווקה חרדית בת 19 תושבת ירושלים, שעובדת למחייתה כמזכירה בלשכת רב הכותל, מתארת את שגרת חייו של איש זקן בשם שלום שיושב במרפסת ביתו ובוהה ברחוב. מזמן איבד את חיוניות גופו, אשתו נפטרה והוא כבר לא יכול לעמוד בדוכן הדגים שלו בשוק הבוכרים ולהרים סחורה בידיו החסונות. שלום מסתפק בשתיית קולה זירו על המרפסת, תודות לבנו של קלפהולץ השכן, ובלקיחת התרופות שמספק לו צ'ארלי, העובד הזר שסועד אותו. הבהייה של שלום ברחוב היא שיטתית, דקדקנית בפרטים ומעורבת, כמו למשל קריאת ה"רגע" שהוא ממלמל לעבר האוטובוס, עת שהשכנה רצה כדי לתפוס אותו בתחנה. אלא שלמבט הפסיבי כלפי הרחוב יש ייעוד, שכן מי אם לא הוא, הזקן חסר התכלית, ישמש בסוף עד הראייה שיציל ממעצר את אחד האברכים שנעצר ע"י המשטרה בזמן ההפגנות האלימות ברחוב מתחתיו, כשיספר שלא הוא ניקב את צמיגי הניידת?

"אבל לשלום והמרפסת הקצב שלהם", מסיימת סובר את סיפורה, "והוא איננו מיותר עוד שם בבית 7 פינת רחוב שפיצר, במחשבה שנייה. הוא בעל תפקיד ותכלית, הוא והמרפסת, כסא הכתר והקוקה קולה. עדי ראיה". מן הראוי שגם היא, הרווקה הצעירה מלשכת רב הכותל, תבין שלכתיבתה תכלית ומטרה, סגנון וצבע, ושהיא ראויה לבלוג עצמאי משלה.

* שם: הגניזה

* כתובת: hagniza.co.il

* בעל הבלוג: מוטי רובינשטיין

* תאריך הקמה: ספטמבר 2010

* תדירות עדכון: לרוב אחת ביום

* המלצת הבלוגר: הבלוג של משרד הפרסום "שלמור אבנון עמיחי" שנמצא באתר הבית של המשרד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו