בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך נראית המוסיקה עשור אחרי האייפוד

האייפוד בן 10. מה הפסדנו בשינוי המהפכני של דרך ההאזנה למוסיקה, חוץ מעטיפות התקליטים

תגובות

מחלון הראווה של חנות מוסיקה קטנה, באירופה בתחילת שנות ה-70, ניבטה אלי עטיפת התקליט "מצבי רוח קלאסיים" (Classical Moods, Philips 6747-199, Vol. 2) - ושבתה את לבי. הואיל והיה זה תקליט כפול, העטיפה היתה ענקית ונפרשה לרוחב של יותר מחצי מטר; ובחזיתה: תצלום של נערה צעירה, בוודאי בת גילי אז, נשענת על גזע עץ כשברקע שדה פרחים שטושטש במכוון לכדי אפקט אימפרסיוניסטי רומנטי.

הנערה, בבגדי כפר פרחוניים, כובע קש לראשה, עיניה מושפלות אל ספר האחוז בידיה בין חרציות צהבהבות ולבנות, צולמה דרך מסננים שעירפלו את דמותה ונראתה כחלום. לא יכולתי להתיק מבטי מתמונתה; ובטקסט שנכתב לצד דיוקנה, באותיות דקות, מסולסלות, כמעט לא הבחנתי: בטהובן - מינואט בסול, היה כתוב שם, וגם מנדלסון - חלום ליל קיץ, דבוז'ק - הומורסקה, באך - קונצ'רטו ברנדנבורגי, שוברט - רוזמונדה, ושוב בטהובן: סונטת אור ירח. זה היה התקליט הקלאסי הראשון שקניתי בחיי.

השנה, שנת העשור להמצאת האייפוד, אפשר להצביע על כמה מהפכות דרמטיות שהתחוללו בדרך שבני האדם מאזינים למוסיקה מוקלטת; ואחת מהן, אולי לא הכי חשובה אבל כואבת, היא אובדן הקשר בין היצירות המוסיקליות לזיכרון חזותי מסוים שמתעורר לשמען, או אפילו למחשבה עליהן.

לא צריך להיות סנטימנטליסט ולהתרפק בערגה נוסטלגית על ימים טובים יותר שלא ישובו כדי להצטער על האובדן הזה, ויחד אתו על היעלמותו של סגנון אמנותי מיוחד במינו, חופשי, נועז, שפרח אז: עיצוב עטיפות התקליטים.

בתקליטי הרוק והפופ היה העיצוב האקסטרווגנטי מובן מאליו - איך אפשר לשכוח את הפרצוף האדום עם העיניים הלטושות בזוועה, מערות האף האפלות והענבל במעמקי הגרון, שזינק על המדפדף בחנות התקליטים מהעטיפה של "קינג קרימזון"?; אבל גם העטיפות הקלאסיות היו מרתקות ונועזות ופעמים רבות מופשטות. מריה קאלאס פוכרת את ידיה או ממלאת בקלוז-אפ את מסגרת העטיפה בפרופיל הנהדר שלה, סטרווינסקי קורא פרטיטורה כשמשקפיו מורכבים על מצחו, התמונות הרנסאנסיות שעיטרו את תקליטי ההוצאה "ארכיב" וסגנונה המלומד, המודרניזם הגרפי של המוסיקה העכשווית בהוצאת "ורגו" - היה להן אפקט היפנוטי, לעטיפות האלה.

בחנות הן גרמו ליד אחת לשלוף את התקליט באופן אוטומטי מהמדף, ולשנייה לחטט בכיס ואולי למצוא קצת כסף כדי לקנות אותו; ואחר כך, לאורך שנים, הן הלחימו את עצמן בתודעה אל המוסיקה. השם "וריאציות גולדברג" של באך גרם לאוזניים להצטלצל, אבל גם לדמיון לשרטט את דיוקן גלן גולד מניף את ידו, או את ונדה לנדובסקה על רקע שתי מקלדות הצ'מבלו. היום מכירים את הדמויות האלה טוב יותר בגלל יוטיוב, אבל האייפוד ואייטיונס מחקו את הזיכרון המשותף של יצירה-אחת-דימוי-אחד.

לפני טכנולוגיית ההקלטה לא היה אפשר לשמוע מוסיקה בלי להיות נוכח בעצם עשייתה, בחברת המוסיקאים שביצעו אותה. עד המאה ה-20, היסטוריה אנושית שלמה לא חוותה צלילים מוסיקליים בלי ההקשר החי של ביצועם. התקליטים המשיכו את החוויה הזאת במידה כלשהי: להקשיב למוסיקה בשקט, ביחידות, אפשר היה רק במקום מסוים בבית, היכן שהפטיפון היה ממוקם, ובחברת התקליט. לא במרפסת, לא במטבח ובוודאי לא באוטובוס. ניוד המוסיקה, שהאייפוד היה שיאו, שינה מהיסוד את הקשרה: במקום להיות הגיבורה הראשית שלובשת ופושטת צורה בחדר שהוא רקע קבוע ויציב לצליליה, בחוץ נהפכה היא עצמה לרקע, לפסקול של סרט אילם המשתנה תדיר נגד עינינו.

התקליט, ואחריו הדיסק, שימרו עוד עיקרון מהותי בעולם ההקלטות, והוא העריכה המוסיקלית. כמה מחשבה ודמיון הקדישו אמנים כדי ליצור "אלבום", משמע יצירת-הקלטה שיש לה התחלה, אמצע וסוף, וכוליותה היא ממד אמנותי כשלעצמו; וכמה הזדהו המאזינים עם היצירה הזאת: בעיקר בתקופת התקליטים, שבה קשה היה לדלג בין ערוצים, נוצרה התניה שהתעוררה לחיים בסוף כל שיר ובשקט הקצר בינו לבין השיר הבא, שכבר התנגן בראש - ואתה מערכת יחסים מורכבת בין המאזין לקטעים השונים שסדרם לעולם לא השתנה.

האייפוד הוא סמל להכחדת הזיקה הזאת: המכשיר הקטנטן פוער תהום אינסופית שאין בה דבר מוחשי, אלא רבבות פרגמנטים מוסיקליים נעדרי הייררכיה שלרגע נשלפים כל אחד לנפשו מתוך התוהו, אם ב"שאפל" אקראי או על פי פלייליסט שרירותי. קונצפציית "האלבום" מתה: כאן שומעים רק מה שאוהבים.

על איכות השמע נותר גם כן להתאבל, ולנוד בראש למי שחושב שהסטריליות הדיגיטלית הקרה של צלילי האם-פי-3 הדחוסים שדקויותיהם קוצצו ללא רחם היא הדבר האמיתי, בלי לחוות את האינטימיות והאושר בהאזנה לצלילי תקליט מרמקולים או דיסק באיכות טובה.

אבל בדבר אחד לא יוכלו כל התקליטים בעולם להתחרות באייפוד: ביכולת שלו לחצות גבולות, לגשר ולמזג עולמות סגנוניים מרוחקים, ליצור הקשר חדש, ומערכת יחסים חדשה, בין מוסיקות שלעולם לא חלמו לדור בכפיפה אחת. זו הפוסטמודרניות האמיתית: במקום לחתור לטוהר הסגנוני, ללב הקלאסיקה, מפרק האייפוד את התפישה הקלאסית במהותה ומשחרר את הלב והאוזן לחוות זה לצד זה את כל העולמות - וגם לגלות, אולי לראשונה, קשרים מוסיקליים ביניהם.

חג החירות המוסיקלית

בעיר אלפו בסוריה נעצר בחודש שעבר הזמר הכורדי באווה סאלח (מוחמד עומר עבד-אל-רחמן) על ידי כוחות הביטחון, והחודש פתח הארגון הבינלאומי אמנסטי במסע נרחב לשחרורו; תחנת הטלוויזיה של אוזבקיסטאן, כך מדווחת סוכנות הידיעות הצרפתית, אסרה על שידור רוק וראפ: "הרוק צמח מטקסי ציד אפריקאיים, הראפ משירי אסירים - מוסיקה שטנית שנוצרה בידי כוחות רשע", נאמר שם; שלושה שירים חדשים של וין מאו, המוסיקאי ופעיל זכויות האדם מבורמה (מיינמאר), הוברחו מהכלא שבו הוא נמק מ-2008 תחת עונש מאסר של 18 שנה; רדיפתו של הזמר פרהאט טונק נמשכת במולדתו טורקיה: הוא נידון ל-25 יום מאסר בגלל נאום שנשא באחת ההופעות שלו, ובית המשפט העליון חידש את ההליכים המשפטיים נגדו; ובברלין - צו משפטי ביטל קונצרט בביצוע שני מוסיקאים כורדים בטענה שהאירוע נועד לציין את ייסוד ארגון המחתרת פ-ק-ק, שהוצא מחוץ לחוק בגרמניה: הוא היה אחרון לעת עתה בסדרת קונצרטים של הקהילה הכורדית שבוטלו על ידי משטרת ברלין.

זה רק חלק מהידיעות השוטפות שמתפרסמות תדיר על ידי ארגון פרימיוז (Freemuse), המתריע על דיכוי מוסיקאים בעולם והטלת צנזורה מוסיקלית; ולציון המאבק שלו ייסד את "יום החירות המוסיקלית", שיתקיים השבוע, ב-3 במארס, בפעם הרביעית.

פרהאט טונק. עדיין נרדף בטורקיה
תצלום: אי-אף-פי
סקירת אירועי היום הזה מגלה שחג החירות החדש הפך לאירוע בינלאומי אמיתי. מברצלונה ועד לונדון ישדרו תחנות רדיו לאורכו מוסיקה, ראיונות ודיונים בהקשר הנושאים שעל הפרק, בהולנד וסקנדינביה יתקיימו קונצרטים וכך גם בארצות נוספות באירופה; תחנת השידור הקנדית תקדיש את התוכנית היוקרתית שלה Dispatches לחג החירות; וקונצרטים ואירועים יהיו גם מחוץ למערב: בביירות, קהיר, עמאן ומומבאי. נציגי פרימיוז גם ייסעו לקאמרון שבאפריקה, כדי לתמוך בזמר הכלוא לאפירו דמבנגה ולהפגין נוכחות במשפטו המתחדש ביום זה.

בישראל לא רודפים אחרי זמרים ומלחינים, ואין מוסיקאים הכלואים בבתי הסוהר. מצד שני, איש גם לא מאתגר את השר לביטחון פנים - שלא לדבר על גלגל"צ - בנושא: קשה להיזכר מתי נאסרו כאן שירי מחאה לשידור ברדיו מאז מלחמת לבנון בשנות ה-80 ומתי התעוררה שערורייה סביב קונצרט רוק חתרני ראוי לשמו מאז "פוליאנה פרנק" בסוף אותו העשור. אם חוקרים את הסוציולוגיה המקומית מהיבט הזירה המוסיקלית, נדמה שישראל שקטה ושלווה לפחות כמו שווייץ: כנראה נגזר עלינו להסתפק במחאה העונתית נגד החרם על האופרות של ואגנר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו