מדריך לבלוגוספירה: פוסטים חודרי שריון

כמעט כל פוסט ב"ראומה" מותיר את הקורא מהורהר, מגורה מחשבתית ועירני. יש משהו במבט הפמיניסטי של הכותבות שלא מאפשר לקורא להישאר אדיש

עופר מתן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עופר מתן

סוגיית מודל העירום כבר שבעה מגברים המספרים כי אף שמדובר בגוף עירום של אשה, הסיטואציה אינה נתפשת כמינית, אלא כאמנותית, ומאלו המעידים שלא מצאו את עצמם מגורים בזמן ששקדו על ציור שיפולי גוף הגברות שמולם. עדות נדושה לא פחות היא זו של בחורה צעירה, שמשיבה לביקורת לפיה מודל עירום הוא הזניית הגוף, ומספרת כיצד היא מרגישה בטוחה בעירום שלה, שלמה עם גופה, ולכן למה לא להרוויח כסף ולזכות בליטוף משמעותי לאגו בעת ובעונה אחת.

"אני שונאת את הגוף שלי", כותבת מטלון, ובכך מבהירה שאינה עוד דוגמנית עירום ששלמה עם המראה שלה. "לא משנה כמה אנשים יגידו לי שזה בולשיט, אני יודעת שאני שמנה ומכוערת. אני יודעת את זה. לא חושבת, לא מרגישה, יודעת... אני בקושי יכולה להסתכל על עצמי במראה בכלל, אלא אם זה למטרה פרקטית, כמו לעשות גבות או להתאפר".

בהמשך מספרת מטלון איך דווקא חוויית מודל העירום גרמה לה להרגיש שלווה עם גופה. "זמן לא שופט", הגדירה את השעות בהן ישבה באופן מדיטטיבי והפקידה את גופה בידי המכחול של הציירים, והוסיפה שדווקא אז לא חשה אובייקט מיני. "כשאני חושבת על הטרמינולוגיה של החפצה בהקשר הזה, זה דווקא מעניין. זו כאילו ההחפצה האולטימטיבית. כל מילימטר בגוף שלי נבחן בהמון המון עיניים, מנותח, נמדד. אבל דווקא שם זה לא במקום מוזיל, מנכס".

כמעט כל פוסט ב"ראומה" מותיר את הקורא מהורהר, מגורה מחשבתית ועירני. יש משהו במבט הפמיניסטי - ודאי כשהוא מנוסח ברהיטות ובלהט של שלוש בלוגריות צעירות בשנות ה-20 לחייהן, שאוחזות בדעה מוצקה ומבוססת על כמעט כל סוגיה מגדרית ונשית שמתעופפת סביבן - שלא מאפשר לקורא להישאר אדיש וכופה עליו לחשוב. כהן, סודאי ויונה, סטודנטיות למשפטים באוניברסיטת חיפה, דנות בהרחבה בפרשת ניצול יחסי המרות באוניברסיטה העברית, שחשפה הסטודנטית אורטל בן דיין, יוצאות למלחמת חורמה ב"מרכז לאמנות הפיתוי", שלראייתן מטיף לשוביניזם והחפצת נשים בכסות של טיפים להתחיל עם בחורות, ובין לבין גם דואגות להציף את מקרי אפליית הנשים ושאר קבוצות המיעוטים שנמצאים במקומות כה אקסיומטיים, עד שרובנו כלל לא שמים לב אליהם.

במובן הזה, בולט פוסט אחד ב"ראומה" שמצביע על קבלה עיוורת של גבריות מיליטנטית ונבזית בטקסט ישראלי ידוע, ובמקביל גם מעלה חיוך. ליהי יונה מפרקת את מילות השיר "הוא פשוט שריונר", ומתמקדת בשורה: "קצת נחמד, קצת נבזה, זה הכל, זהו זה", בהתייחס לאותו שריונר. יונה לא מוכנה לקבל את נבזיובתו בשתיקה, ומזדעקת: "קצת נבזה?! ...הנבזיות הזו מוצגת כתכונה שלגמרי מובן שצריך לסלוח עליה. היא מרכיב אימננטי מהיותו של הגבר שלנו שריונר. אנחנו מצופות להבין, ולרוץ אליו 'כמו תינוקת'". בקרוב הפוסט: "דינה ברזילי - דה לגיטימציה למשקל עודף בבסיסי צה"ל".

ראומה

* כתובת: reuma0.wordpress.com

* בעלות הבלוג: רעות כהן, מעין סודאי וליהי יונה

* תאריך הקמה: מאי 2010

* תדירות עדכון: פעמיים עד שלוש בחודש

* המלצת הבלוגריות: OMG, הבלוג של דורה

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ