בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכונת התעמולה: כך נהפכה הטכנולוגיה לאידיאולוגיה

ספר חדש של ד"ר ערן פישר, מפרק את "שיח הרשת" לגורמיו ומדגים כיצד הוא משרת את הקפיטליזם ומעצים אותו

2תגובות

אינספור מלים נכתבו וממשיכות להיכתב על אודות רשת האינטרנט. כלל הרשימות האלה הן "שיח טכנולוגי" חדש, סיפור שבו האינטרנט הוא הגיבור הראשי, דמות שנשזרה משלל תכונות ואיכויות ככל דמות כתובה אחרת. הסיפור הזה, האופן שבו הוא מסופר ומעבר לכך, הסיבה שהוא מסופר, אינם נותרים בגבולות התחום הטכנולוגי, כך טוען ד"ר ערן פישר בספרו "קפיטליזם בעידן התקשורת הדיגיטלית", הרואה אור כעת בהוצאת רסלינג. על אף שהנימה הביקורתית בספר מובלעת, הטכנולוגיה מצטיירת בקריאה בו כמעט כתירוץ לאגמי הדיו שמהם ניבטים פניה החדשות. הסיפור הזה, טוען פישר, "שיח הטכנולוגיה", הוא "האריג התרבותי שממנו נתפרת הרוח הנוכחית של הקפיטליזם".

פישר, בן 40, הדר עם אשתו ובתו בדירה שכורה צנועה בת שלושה חדרים במרכז תל אביב, הוא סוציולוג בהכשרתו ומשמש כיום עמית מחקר במחלקה לתקשורת של אוניברסיטת בן גוריון. את עבודת הדוקטור שלו עשה באוניברסיטת ניו סקול בניו יורק, שם גם השלים את העבודה על הספר. בתרבות הדיגיטלית החל לגלות עניין בעקבות עיסוקו האקדמי בגלובליזציה.

"תוך כדי קריאה", הוא מספר, "שמתי לב שלא פעם האינטרנט מופיע כפאנטום, כתחליף למושגים גלובליים כמו 'חוצה גבולות', 'רשת', 'אין מרכז'. התשובה הנאיבית היא שברור, הרי האינטרנט מאפשר את הגלובליזציה. וברגע שעולה תשובה פשוטה, מובנת מאליה, אז זה מתחיל להיות מעניין. התחלתי להתעניין בספרות שמפרקת את השיח הזה ומנסה לבחון אותו לא כתיאור של המציאות, אלא כמשהו שבתוכו מגולמת אידיאולוגיה. או במקרה שלי, משהו שמגלם ערכים קפיטליסטיים ומבנה את הקפיטליזם החדש".

כרקע לחיבורו, פישר מתאר שתי צורות של קפיטליזם: ישן, שמשל בחברה אותה הוא מכנה "פורדיסטית" (מושג שהוגה הדעות האיטלקי אנטוניו גראמשי טבע בראשית המאה ה-20 במאמרו "אמריקניזם ופורדיזם" כנגזרת משם משפחתו של הנרי פורד, יצרן הרכב שפסי הייצור שלו היו תשתית וסמל לכלכלה האמריקאית באותה תקופה); וחדש, שראשיתו במשבר הכלכלי שפקד את ארצות הברית בסוף שנות ה-70 ומהווה את הבסיס הכלכלי, החברתי והתרבותי לתקופה שמומשגת בספר כ"פוסט-פורדיסטית".

פישר מצביע על כמה הבדלים בין התקופות, שבאים לידי ביטוי במגוון תחומים: תרבות פוליטית (סוציאל-דמוקרטית בפורדיזם לעומת ניאו-ליברליזם בפוסט-פורדיזם), ארגון העבודה (איגודי עובדים מול חוזים אישיים), הסדרי העסקה (קביעות והתקדמות מול גמישות וזמניות), ארגון כלכלי (תאגידים ריכוזיים מול מיקור חוץ), היקף (לאומי מול גלובלי) וטכנולוגיה (תעשייתית ומכנית מול טכנולוגית רשת).

המעבר לכלכלה החדשה דרש אידיאולוגיה רעננה שתעניק לה לגיטימציה, בדומה לרשת הביטחון הסוציאלית, מדינת הרווחה, הביטחון התעסוקתי, שעות הפנאי שהמתינו לעובדים מחוץ למפעל או למשרד בתום שעות העבודה וחברת השפע שהובטחו לאנשי העולם הפורדיסטי, ושיכנעו אותם לבלות חלק ניכר מהיום מול פס הייצור המנכר. שנים ספורות אחרי פרוץ המשבר הכלכלי במשמרת של הנשיא ג'ימי קרטר והחלפתו ברונלד רייגן, חביבם של חסידי השוק החופשי, קיבלו בעלי ההון החדשים וסוכניהם בזרועות פתוחות את השחקן החדש בזירה: האינטרנט.

ערן פישר. יוצא נגד ההנחה שהטכנולוגיה היא נייטרלית

המבנה של הרשת, כמו גם המושג עצמו, איפשרו רקימת אתוס חדש שיניע מחדש את גלגלי הקפיטליזם. רוח הרשת שנבראה בצלם השיח שהתגבש סביבה נהפכה ל"שמן הסיכה השיחי", כפי שטוען פישר בספרו, "שיח הלגיטימציה של החברה הפוסט-פורדיסטית".

התפקיד של המשנה הטכנולוגית לא הסתכם במתן צידוק אידיאולוגי לכלכלה החדשה. פישר כותב כי "השיח הטכנולוגי אינו רק מטפורה ומודל לתיאור המציאות, אלא יש לו תפקיד פעיל ומרכזי בהבניית המציאות ובעיצוב 'רוח הזמן' הפוליטית, התרבותית והחברתית". הוא מזהה אותו כ"מרכיב מרכזי ביצירה של דרכי החיים, ההסדרים המוסדיים ויחסי הכוח החדשים... מרכיב מרכזי באופן שבו החיים הנוכחיים מובנים, נחווים ומנוהלים". זהו "שיח טכנולוגיה חדש שמעניק סוג חדש של לגיטימציה לקפיטליזם", הוא קובע. באמצעות "הבטחה למיתון הניכור, שיח הטכנולוגיה הנוכחי מעניק לגיטימציה להסדרים חדשים של כוח הכרוכים בקפיטליזם החדש, שבמרכזם היחלשות העבודה והמדינה אל מול ההון, הליברליזציה של השוק, ההפרטה של העבודה וההגמשה הגוברת של התעסוקה".

כוח עבודה זול

לא מעט מנעמים הביא עמו העולם החדש. אפשרויות תעסוקה שאינן דורשות מאבק מתיש בתנועתו הבלתי פוסקת של הסרט הנע, כמו זה שניהל צ'רלי צ'פלין בסצינה הידועה מתוך הסרט "זמנים מודרניים" מ-1936 עד שהוא עצמו נבלע על ידי המכונה, צצו בכל פינה. לפתע נמלאו בתי הקפה בטיפוסים מעודכנים מחוברים למחשב נישא - פוזיציה לא רעה להעביר בה את יום העבודה. המידע, שהיה בעבר נחלתם של יודעי ח"ן, נהפך לנגיש לכולם. הפקת סרטים, הקלטת מוסיקה או הפצת רשימות הגותיות וחדשותיות נהפכו לאפשרויות מתקבלות על הדעת, כמו האפשרות לצפות באותם תוצרי תרבות. גם לשלם חשבון חשמל או לברר מה מצב החיסכון בלי לעמוד בתור הם ברירות שלא היו קיימות בעבר. גם לא לשוחח עם מכר מהקצה השני של העולם בחינם או לפתוח במגעים רומנטיים עם מושא תשוקה בלי לצאת מהבית. או סתם לצייץ כל מחשבה שעולה בראש ולהפיץ אותה הלאה.

אלא שאלו הן בדיוק ההטבות שהאידיאולוגיה החדשה דואגת לסמן, להאיר באור יקרות ולשכפל, ובכך להסיט את הדיון מעוולות הכלכלה החדשה, שחלקן הן אף גרסה מועצמת של הניצול הישן והמוכר מעולם התאגידים הגדולים. העבודה המאורגנת, על פי השיח החדש, היא רעיון אנכרוניסטי. כך גם הדרישות לקביעות בעבודה או ביטחון תעסוקתי נהפכו למושגים שאבד עליהם כלח. גם ערך הפנאי, בחסות הטכנולוגיות הניידות, טושטש עד נעלם כליל.

"השיח על הניצול כמעט נעלם", אומר פישר. "זו אידיאולוגיה שמאפשרת את פירוק מדינת רווחה, האיגודים והפרת התנאים הסוציאליים. מצד אחד, אם תהיה יצירתי, כל הרשת פתוחה בפניך; אבל מצד שני, שכח מרשת הביטחון. אתה לבדך. הטכנולוגיה מבטיחה עולם גלובלי ופתוח יותר, אבל עולם שבו אתה לבד במערכה ושנעדר ממנו דיון על קביעות ודברים מהסוג הזה. אפילו אם רק תעלה תביעות כאלה, מיד יסתכלו עליך בעין עקומה".

פישר טוען כי אם מדינת הרווחה, חלוקת מחודשת של ההון על ידי מסים ותנאי העסקה הולמים היו מענה לביקורת החברתית על כשלי הקפיטליזם של תחילת המאה ה-20 ואמצעה, הרי האידיאולוגיה של הרשת היא מענה לביקורת הומניסטית על הניכור שחווים חלק ניכר מהעובדים השכירים בעבודתם ולתביעה להגשמה עצמית ולמימוש רוחני, שהיא נדבך בולט בעידן החדש.

"זה לא סתם מעבר, אלא מעבר שמשתיק סוג מסוים של ביקורת", טוען פישר. "זה תהליך שמשתיק את הביקורת החברתית. באינטרנט באמת יש דברים מדהימים: אופן סורס, ויקיפדיה, יוטיוב. אבל לצד זה, כל מה שנחקר זה 'הפתיחות' האלה, שהן מעניינות בפני עצמן, אבל מה שנותר בצד זו השאלה כיצד הקפיטליזם החדש למד לנצל את הפתיחות האלה. כתוצאה מכך, הלקסיקון הטכנולוגי נשאב לתוך הקפיטליזם. אבל הקפיטליזם שהוא משתלב אתו זה קפיטליזם אחר. הטכנולוגיה הולכת ומתרקמת בהסדרי כוח קיימים ומחריפה אותם. הניצול גובר, גם אם הוא ניצול אחר".

מודעת פרסומת של חברת T-mobile

ללא מעט אנשים נדמה שהאינטרנט דווקא מבשר על מהפכה שתחליף את המוסדות הישנים ותשנה את הסדר ההיררכי. הלא יש בו כל כך הרבה אזורים חינמיים, שקל לדמיין כיצד הוא מרעיד את אמות הספים של הקפיטליזם.

"האידיאולוגיה החדשה אכן מציגה את עצמה תמיד כביקורת על האידיאולוגיה הישנה. שיח הרשת מציג את עצמו כשיח לעומתי, מרדני לכאורה, שבהרבה מקרים תופש את עצמו כשיח אנטי-קפיטליסטי. השיח הזה הוא באמת ביקורת על הקפיטליזם הישן, הפורדיסטי, הכבד, עם הדיכוטומיות הברורות וההיררכיה, אבל בה בעת הוא משתלב נהדר עם הקפיטליזם החדש שצומח. השאלה היא האם האינטרנט מוביל למהפכה חברתית, או שהוא פשוט שינוי טכנולוגי שמתרקם חזרה לתוך מבנה קפיטליסטי, גם אם הוא שונה מהקפיטליזם הישן. לדעתי, האופציה השנייה היא הנכונה. כפי שאני מראה בספר, השורה התחתונה היא שהאי-שוויון בעולם מאז שהאינטרנט הופיע גבר בצורה דרסטית כמעט בכל מדד שלא נבדוק: בין מדינות, בתוך מדינות, בין אנשים ובין קבוצות אוכלוסייה".

אז רוח המרד שהרבה צעירים מזהים ברשת היא בעצם צורה חדשה של שמרנות?

"בעיני, לגמרי. לשים את יהבנו על הטכנולוגיה - לחשוב שהיא מה שתכניע את הקפיטליזם - זו חזרה על הטעות שרווחה בכל המאה ה-20; הרעיון שהטכנולוגיה תושיע אותנו".

השדה המפוצל

בספרו מפרק פישר את שיח הרשת למושגים הרווחים בו ומדגים כיצד הם משתלבים בכלכלה ובתרבות הקפיטליסטיות. אחד הפרקים המאירים עיניים עוסק במושג "מיקור המונים" (Crowdsourcing), פעולה שבה חברות מסחריות מפרסמות מכרזים לביצוע פרויקט ספציפי ומזמינות את הגולשים ליטול בו חלק. פישר מצטט מאמר במגזין הטכנולוגיה "ויירד" שכותרת המשנה שלו הכריזה: "זוכרים את מיקור החוץ? לשלוח את העבודה להודו וסין זה כל כך 2003. המאגר החדש של עבודה זולה: אנשים רגילים שמנצלים את הזמן החופשי שלהם כדי לייצר תוכן, לפתור בעיות, אפילו לעסוק במחקר ופיתוח מסחריים".

"מיקור המונים", כותב פישר בהמשך הפרק, "כרוך בהעברת חלקים של תהליך הייצור מכוח עבודה מתוגמל, מאורגן ומקצועי, לחובבנים בלתי מתוגמלים, בלתי מאוגדים וגמישים". במובן זה, מסביר פישר, "מיקור המונים אינו מהווה מפנה מההיסטוריה הארוכה של ניצול קפיטליסטי המבוסס על רמות הולכות וגדלות של ערך עודף, כי אם המשכיות שלה".

כדוגמה למיקור המונים, אחת מבין רבות שהוא מביא, פישר מתאר את המקרה של האתר "אינוסנטיב", שבו מפורסמים מכרזים של ענקיות כמו "בוינג", "פרוקטור אנד גמבל" ויצרנית התרופות "אילי לילי". "אנשים מאוד רציניים ומקצועיים נכנסים לאתר הזה והחברות מציעות לפעמים 50 אלף דולר למי שיגיע לפתרון", אומר פישר. "זה נראה המון, אבל בפועל אתה מחליף את צבא העובדים המסודר, שאתה מחויב להם לשכר חודשי, תנאי תעסוקה ותשלומים סוציאליים, שכוללים גם תשלומים על הזמן הלא פרודוקטיבי שלהם, הזמן שבו הם חושבים או מעלים רעיונות שהוא חלק אינטגרלי מכל עבודה, ממקר את זה החוצה להמונים ומשלם רק בעבור התוצר הסופי".

מספר האנשים שמשתתפים במכרזים ב"אינוסנטיב" הוא עצום ונמדד בעשרות אלפים בפרויקטים גדולים. "אבל בסופו של דבר רק אנשים ספורים רואים מזה כסף, וגם, ייתכן שהם יכלו להרוויח יותר אם זה היה חלק מעבודה קבועה", מסביר פישר. "כל

השאר לא מרוויחים שקל. ברגע שאתה מסתכל על השוק כפרודות, אתה יכול לגייס את הפרודה לפרויקט ספיציפי, אתה לא מתקשר אתה, עובד אתה אד הוק ומשחרר אותה בסיום העבודה. זה מה שהקפיטליזם מכנה 'גמישות' ושיח הרשת מפיץ כערך".

אם כך, למה כל האנשים הרציניים האלה בכל זאת משתתפים בזה?

"חלק גדול מהספרות באמת עוסק במוטיבציה. מה המוטיבציה לכתוב בלוג, או מה המוטיבציה שלך לכתוב ערך בוויקיפדיה? האתוס מספר, והוא אכן מעוגן במציאות כלשהי, שאתה מעורב בפרויקט מעניין. אם בקפיטליזם הישן היית מספר, אז עכשיו לעובד יש המון מקום. אתה גם לומד דברים חדשים, וגם אם לא הגעת לפתרון, רכשת מיומנות שתוכל להשתמש בה בפרויקט הבא. בנוסף, השם שלך מופץ ברשת וזה עוד חלק מהעניין: אתה שם, אתה ברשת, אתה זמין - יש סיכוי שמישהו יאסוף אותך לפרויקט הבא. זה לא אתוס, זה חלק מהציווי - להיות זמין ברשת".

אתה בעצם טוען שהשדה הכלכלי חולק לשני שדות שונים: שדה מטריאליסטי, חומרי, של בעלי ההון, ושדה ארוטי, משחקי, של גולשי הרשת. מובן שמי שחרש את שני השדות האלה הם בעלי ההון.

"פה אנחנו חוזרים לאלמנט הביקורתי. השיח הטכנולוגי מתמקד רק בארוטיקה של הרשת, ב'אני' ובמשחקיות ובהעצמה האישית. גם אם נצא מתוך הנחה שזה נכון, זה סוג חדש של ההבטחה, שהיא הדבר היחיד שעומד לנגד עיניך. כל שאר הדרישות מושתקות בקפיטליזם החדש; אין להן ביטויים פוליטיים, אין אפילו את היכולת לנסח אותן. אם תעלה אותן, השאלה היחידה היא רק כמה מהר יתייגו אותך כמרקסיסט".

או חופר.

"כי אנשים טועים לחשוב שזה עידן פוסט-אידיאולוגי. אבל מה זאת אומרת? אנחנו בעידן סופר-אידיאולוגי. שיח הרשת הוא מערכת חשיבה מסוימת בעלת אינטרסים מובחנים, שמשרתת הרבה יותר את האינטרסים של הקפיטליזם. זה אידיאולוגי, זה לא תיאור נייטרלי של המציאות. ברגע שזו אידיאולוגיה, זה נהפך לסוג מסוים של שיחה. אבל ברגע שהאידיאולוגיה מותכת לתוך הטכנולוגיה, מאוד קשה להפריך אותה. בגלל זה קשה אפילו לדבר על זה".

מודעת פרסומת של חברת טלפונים ניידים. העולם הישן כחריגה מהמהלך הטבעי של הדברים הכל רשת

השיח הטכנולוגי, טוען פישר, הוא אידיאולוגיה שמסווה את עצמה בכמה אופנים. הוא יוצא נגד הנחה רווחת שטכנולוגיה היא נייטרלית, בלתי נמנעת ומיטיבה, ומתעמת עם האמונה שביקורת אידיאולוגית "היא עקרה כיוון שאנחנו חיים בזמנים פוסט-אידיאולוגיים המוכתבים ומונעים על ידי טכנולוגיה ולא על ידי אידיאולוגיה".

פישר מצטט את טענתה של ההיסטוריונית האמריקאית ג'ואן סקוט כי "השיח הדיגיטלי הוא מבנה היסטורי, חברתי ומוסדי ספציפי של טענות, מונחים, קטגוריות ואמונות... בדיוק מפני שמוקנה להם מעמד של ידע אובייקטיבי, הם נתפשים כנמצאים מחוץ לדיון וויכוח ומכאן עוצמת התפקיד הלגיטימציוני שהם ממלאים".

כדי להדגים כיצד השיח הטכנולוגי מציג את המדיה שבה הוא עוסק כ"טבעית" וכא-פוליטית, פישר מזכיר את קביעתו של קווין קלי, אחד ממקימי המגזין "ויירד" ובעבר אחד מעורכיו, ש"אלוהים יצר את המחשב", ומצטט קטעים ממאמר שפירסם במגזין שבו הוא ממשיל את רכיבי הרשת לשבבים טיפשים הנוהגים כ"נחיל", כמו המוח האנושי, "המגייס את כוח הטיפשות על ידי קיבוצם של נוירונים טיפשים לכדי תודעה". מאמר זה מפתיע בעיקר בפער בין התהודה שלה זכה לבין המופרכות שלו, המותירה אותו עטור אינספור קצוות פרומים.

פישר טוען בספרו כי "רוח הרשת" היא "שיח בדבר היות הציביליזציה שלנו, החברה שלנו והמצב האנושי שלנו בבחינת סוף ההיסטוריה". השיח הטכנולוגי, הוא אומר, בקצוות האוטופיסטיים שלו, מציג את הרשת לא כעוד סתם טכנולוגיה, אלא כטכנולוגיה האחרונה. הרשת היא הקצה, הוא מסביר, "מפני שהמבנה שלה, הדיגיטליות והבינריות, משקפים את האופן שבו הקוסמוס עובד. זה שיח שמנסה להציג את התקופה התעשייתית", העולם הישן, "כחריגה מהמהלך הטבעי של הדברים".

זו הבחנה בין המכונה עם הארובה שדורסת את הטבע ומזהמת אותו לעומת הפעולה השקטה של המחשב.

"אלה בדיוק האזורים שבהם מוצגת הטכנולוגיה החדשה גם כירוקה, אף על פי שגם זה לא נכון. זה שיח שמנסה לגרום לך לגלות שהכל בנוי במודלים, ואה! כל המודלים האלה זהים למודלים של הרשת. הנה, הטבע הוא כמו רשת, חברות זה כמו רשת, הכל זה כמו רשת. מכיוון שאנחנו כבר לא 'סאקרס' של טכנולוגיה, יש ניסיון להציג את הטכנולוגיה החדשה כהרבה יותר טבעית, שפועלת נניח באותו אופן שבו המוח עובד. הם אומרים, הרי מה זה המוח? זה מחשב".

כלומר, השיח הטכנולוגי מנסה להציג את עצמו, או תופש את עצמו, כתיאורי, כמעין שרטוט אובייקטיבי של המציאות.

"ומה שאני מנסה להראות זה עד כמה השיח הזה אידיאולוגי. כיצד הוא בעצם מייצר מחדש את הקפיטליזם ומעניק לו זריקת מרץ אדירה".

ועדיין, חשוב להזכיר שאנחנו מדברים על מנצלים ומנוצלים משכבה מאוד מסוימת. ההשתקה הזאת הרי גולשת לשכבות גדולות של אוכלוסייה שאין להן שום קשר עם העולם הזה.

"זה בדיוק העניין. יש שכבה מאוד קטנה שיכולה ליהנות מההטבות של הרשת, שיכולה באמת לעבוד בבית קפה. לעומת זאת, האתוס של הזמניות וחוסר קביעות חודר לכל השכבות. נהוג לשאול לכמה אנשים בעולם יש בכלל אינטרנט? אבל ברגע שכל המערכת משתנה, גם הפועל הסיני שאין לו אינטרנט הוא חלק מהרשת הדיגיטלית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו