בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהפכת האינטרנט של הרשות הפלסטינית

בראיון מיוחד ל"הארץ", מתגאה סגן מזכ"ל מועצת פתח, סברי סיידם, כי למחצית מהבתים בגדה וברצועת עזה יש כיום מחשב ו-30% מחוברים לרשת

תגובות

סברי סיידם, שר התקשורת
תצלום: נטשה מוזגוביה
אף שאביו מבחוח סיידם היה אחד ממייסדי פתח, ד"ר סברי סיידם, סגן מזכ"ל מועצת פתח, נכנס לפוליטיקה רק בגיל 34, כשמונה לשר התקשורת בממשלה הפלסטינית. "איש הטכנולוגיה" של יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), מעדיף את כובע החוקר וגורו-האינטרנט הפלסטיני והוא אחד הפעילים מאחורי הקמת הדומיין הפלסטיני .ps.

"לדבר עם הבכירים הפלסטינים על מחשבים או ממשל באינטרנט היה פעם משימה בלתי אפשרית. לפני המהפכות בתוניסיה ומצרים, אף מפלגה לא היתה מעוניינת בבלוגרים הפלסטינים, הם נתפשו כילדים שמבזבזים זמן", הוא אומר בראיון שנתן ל"הארץ" בוושינגטון. הוא נמצא שם במסגרת שיתוף הפעולה עם מכון "אספן", המקדם יזמות בקרב פלסטינים צעירים. "אבל עכשיו, פתאום כולם רוצים תדרוך פרטי: מה זה פייסבוק?".

סיידם אומר שבמחצית הבתים הפלסטיניים בגדה וברצועה יש מחשב, וכ-30% מחוברים לאינטרנט. "אבל יש לנו 108 תחנות רדיו וטלוויזיה. בתחילת המהומות בתוניסיה, לכ-600 אלף פלסטינים היה חשבון פייסבוק, ומהם 200 אלף מדברים על פוליטיקה. לפי הערכות, כל אחד מה-200 אלף משפיע על עוד חמישה אנשים סביבו - אז זה כבר מיליון פלסטינים שמושפעים מהזירה האינטרנטית - 33% מהאוכלוסייה הפלסטינית. אותו שיעור אוכלוסייה פירושו, במצרים, 28 מיליון איש - אבל שם הספיקו למהפכה פחות מ-3,000 פעילי רשת ובלוגרים. המסקנה היא שיש לפלסטינים המסה הקריטית הזאת, בהמתנה.

"לדעתי, התהלוכות לגבול ישראל ביום הנכבה היו רק חזרה למה שעתיד לקרות. ברגע שאנשים שברו את מחסום הפחד, הם ירצו לעשות זאת שוב. בישראל מתרכזים בספטמבר, אבל לדעתי הם צריכים להתרכז ב-5 ביוני, יום השנה למלחמת ששת הימים. יש כבר קריאות ברשת לצעוד שוב לגבולות.

"יש כאן שתי אסכולות: האחת אומרת, 'תודה לאל שלא היו יותר הרוגים, לא צריך לנסות לפרוץ את הגבול כי הישראלים למדו לקח. צריך לאסוף כמה שיותר אנשים ולהקים מחנות שיישארו על הגבול תקופה ארוכה, כדי להגביר את הלחץ על ישראל'. ויש גישה שנייה, של אנשים שאומרים 'לא, בואו נפרוץ את הגדרות'. מספר האנשים שאומרים זאת הרבה יותר גדול".

לדברי סיידם, ברשות הפלסטינית מתחילים להבין את כוחה של הרשת. "עכשיו פתאום כולם נפגשים עם בלוגרים, רוצים לדעת איך פותחים חשבון. אבל אין לנו ואיל רונים (בכיר גוגל מצרים שהפך לסמל המהפכה) הפלסטיני. הצעירים עייפים ממנהיגים ולא רוצים עוד אח גדול שיגיד להם מה לעשות".

נקודת המפנה, בעיני סיידם, היתה הפגנות הצעירים ב-15 במארס בגדה המערבית, בדרישה לאחדות פלסטינית. "אז בא הנאום של אבו מאזן, שאמר הוא מוכן ללכת לעזה, ואחרי זה בא גם הסכם הפיוס עם החמאס", הוא אומר. "זה גרם לצעירים להרגיש שיש להם השפעה. כמה שאני מדבר על הכנסת דם חדש במפלגות, כדי לתת לצעירים להשפיע על החלטות, רמת הדיאלוג עם הצעירים שם קרובה לאפס".

לאבו מאזן, הוא אומר, יש חשבון פייסבוק, אבל הוא לא מעדכן אותו בעצמו. "הוא תומך בקידום מחשבים, בבלוגרים ואנשי פייסבוק, אך הוא עמוס מדי. יש גם עמוד שבו מעדכנים על כל הפגישות שלו, אבל אין לו זמן לגלוש באינטרנט. זה משעשע שאחד מאנשי הקונגרס שאל לאחרונה, אם הפלסטינים משתמשים באינטרנט. מי אשם בכך שאנשי הקונגרס לא יודעים את זה? לא פלא שהם מחאו כפיים 29 פעמים בנאום נתניהו. כשהם באים לביקור בפלסטין, זה ביקור של שעתיים וזהו. אבל שיעור המשתמשים בפייסבוק הגדול ביותר ביחס לגודל האוכלוסייה נמצא בעזה. כך גם שיעור המשתמשים בשיחות הוועידה בווידיאו.

לדבריו, "המחוקקים בעזה ובגדה העבירו חוקים בשיחות הוועידה. היו בדיקות רפואיות באמצעות שיחות הוועידה. אמי גרה בעזה והיא חולת לב. כשהיא חוזרת מהטיפולים ממזרח ירושלים, לא תמיד היא יכולה להיכנס לעזה. אז יש לי אינטרס לקדם את הטכנולוגיה הזאת. פלסטינים רואים בזה משהו מובן מאליו, אבל לא תמיד הם יכולים להם לרכוש דברים, למרות 94% משתמשים בטלפונים הסלולריים".

לפני כמה שבועות יזם סיידם פרויקט בשטחים, שבו מתגייסים משתמשי אינטרנט בעלי ניסיון ללמד הורים, בעיקר נשים בבית, להשתמש במחשב ולגלוש. מדי יום שני יש לו תוכנית ברדיו שבה הוא מדריך אנשים מה עדיף לא לפרסם בפייסבוק. אם גולשים במדינות האחרות, הוא אומר, צריכים לזכור שהבוס עלול לגלוש לעמוד שלהם, במקרה של הפלסטינים מדובר גם בשב"כ. "ישראלי מספק את התקשורת לפלסטינים. זה גם מקור מודיעין נהדר לשב"כ, או מי שלא יהיה, כי כל אחד מפרסם את התמונות שלו, חדשות המשפחה, דעות, הכל. אני תמיד מזכיר לאנשים שהם הבעלים של המידע ובוחרים מה לפרסם ומה לא. אם יש התלבטויות אם להעלות משהו, עדיף להימנע".

לבכירים הפלסטינים, הוא אומר, יש חששות מהשפעת הרשת. "ראשית, כי אם מדובר בגולשים פעילים שהמנהיגים לא יכולים לדבר אתם, הם גם לא יכולים לשלוט בהם. אבל מהר מאוד הבינו הבכירים שזה לא משהו שאפשר לצנזר. יש גם חשש שזה ייצא משליטה, כי הצעירים הפלסטינים לא מדברים היום על מו"מ והסכמי שלום. הצעירים גם לא מדברים על אלימות, אבל זה יכול להתפרץ גם לאינתיפאדה שלישית.

"ומה קרה במאי אצל הפלסטינים? עמוד האינתיפאדה השלישית בפייסבוק נוצר בלבנון, ולאחר שסגרו אותו הוקמו כמה עמודים חדשים, כי כשאתה שנוי במחלוקת אתה מפורסם. רמת המחויבות של הצעירים היא מעבר למה שאפשר לצפות. כשצעיר ממחנה פליטים ירמוך בסוריה בא להורים שלו ואומר שהוא יאכל ארוחת ערב ביפו, הם צוחקים עליו. אבל אז הוא עובר את הגבול, אוכל ארוחה ביפו, מתראיין לערוץ ישראל ומסגיר עצמו למשטרה בישראל. אני חושב שיש לישראל סיבות לדאוג. גרתי בגדה ובעזה וראיתי כל תעלול אפשרי בחיי, אבל לראות דבר כזה - מישהו שמגיע עד יפו - זה באמת גורם לי לחשוב שמה שראינו במאי היה רק חזרה למה שעומד לקרות. אם תהיה מהפכה חדשה, יובילו אותה מוחות יותר מתוחכמים מאלה שהובילו את האינתיפאדה השנייה".

בניגוד לנתניהו, הוא אומר, הפלסטינים לא אמרו "לא" לכל דבר, אבל נאום נתניהו די שולל אפשרות שהרשות לא תבקש הכרזת מדינה באו"ם בספטמבר. "לפי מה שאנחנו רואים, ישראל נשלטת על ידי הימין. אולי אנשי המודיעין של נתניהו מביאים לו בימים אלה הערכות שלא יהיו שום דבר, שהפלסטינים יירגעו - אבל המצב בשטח השתנה. הפלסטינים מעולם לא נהנו מרמת תמיכה גבוהה יותר. הצלחנו לבנות קונסנסוס. אבל המנהיגות הישראלית אומרת שאין על מה לדבר כי אין אחדות בקרב הפלסטינים, ועכשיו אין על מה לדבר כי יש אחדות עם החמאס. החמאס יודעים שלא רוצים אותם בממשלה, שהם לא יהיו חלק מהמו"מ, ושיהיה משאל עם. אני חושב שהאחדות הפלסטינית היא דבר טוב. את בריחת המוחות הגדולה ביותר אצלנו, בכל תקופת הכיבוש, ראינו בזמן הפיצול במנהיגות. החמאס תומך באותו סדר כמו פתח מבחינת גבולות 67'".

סיידם מתגורר ברמאללה עם שני ילדיו. הוא מחזיק בדוקטורט מאוניברסיטה בריטית אך מעולם לא חשב לעזוב את ביתו. "אבי היה סגן מפקד הכוחות הפלסטיניים בירדן, והוא נהרג בידי ישראלים כשהייתי בן ארבעה חודשים. אחרי שסיימתי את הלימודים באנגליה ובאתי לבקר את המשפחה בעזה, ידעתי שאני מחפש עבודה בפלסטין. שני הילדים שלי יודעים שבניגוד למה שקרה בנכבה, אנחנו לא עוזבים את הבתים שלנו, גם אם יטבחו אותנו. לא קל לי להתגבר על הרגשות, כמו כל פלסטיני שאיבד קרוב משפחה בסכסוך. ככל שרואים פחות תקווה להסכם שלום, נוטים להתחבר יותר לעבר ולא לעתיד. כדי להגיע לשלום הישראלים צריכים להבין את החיים שלנו מעבר לגדר, איך אמא שלי מבלה 36 שעות בעזה בלי חשמל, איך אנשים שצריכים דיאליזה לא יכולים לצאת, איך אזרחים משלמים את מחיר הסכסוך. הבן שלי, בן שמונה, ראה לאחרונה יהודי בטלוויזיה ואמר שלא יכול להיות שזה יהודי כי הוא לא לובש מדים. הוא לא רואה אותם בבית, הוא לא בא לבקר בבתים שלהם. הוא רואה ישראלים רק במחסומים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו