בשבח האנונימיות, למרות "נערה לסבית בדמשק"

חשיפת הכותב שמאחורי הבלוגרית הסורית הלסבית הובילה לזעם ולחשבון נפש בתקשורת וברשת. אבל אסור לשכוח את יתרונות הפסוודונים

דן גילמור
גרדיאן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דן גילמור
גרדיאן

האכזבה היתה צפויה, אבל אני מאמין שההפתעה לא היתה כה גדולה כשגילינו היא בעצם גבר אמריקאי נשוי שחי בסקוטלנד. לספקנים שביצעו את החקירות שהובילו לחשיפה, אמינה פשוט נראתה מושלמת מכדי להיות אמיתית וכך אכן היתה.

המתיחה הובילה כמובן לגל של פרשונויות וללא מעט זעם. בעקבותיה אנחנו, ברשת ובתקשורת המסורתית, שואלים שאלות על זהות, אנונימיות ואתיקה עיתונאית. אבל האם אנו נותנים את התשובות הנכונות.

ראשית לתשובה האחרונה: מבוכה פשתה בחוגים נרחבים במדי. הגרדיאן היה אחד מהארגונים שנפל במתיחה של אמינה. אני מניח שהמקרה מוביל לחשבון נפש משמעותי, כפי שאכן צריך.

זה לא שמדובר בתופעה חדשה. כשעיתונאים מראיינים אנשים ברחוב, הם שואלים רק לעתים רחוקות אם יש להם מסמכים מזהים כדי לוודא ששהם מתראיינים תחת שמם האמיתי. עיתון בדרום קרוליינה פעם ציטט אדם ששמו, לטענתו, היה Heywood Jablome (נשמע כמו "הי, רוצה למצוץ לי?").

המדיה החברתית הגדילה את ההימור. היא מקור עשיר למידע ודיווחי עדי ראיה. "הבנת מהפכה דרך סיפורים אישיים היא תמיד לא שלמה - הפרטים של חיי אנשים לא יכולים לייצג את השלם - אבל הם מאפשרים לנו להתחבר לסיפורים בצורה עמוקה, בסיסית יותר כתב בפוסט שהוא קריאת חובה למי שרוצה להבין את המצב.

המדיה החברתית היא שדה מוקשים למי שלא נזהר. כמה דברים דורשים בדיקה אם לא וידוא מלא, מפני שהסיכון הוא להיראות כפתי מוחלט. , אבל גם . חשוב לציין שארגוני מדיה ישנה וחדשה היו גורמים חשובים בחשיפת המתיחה.

המתיחה הובילה גם לחשבון נפש בקהילת פעילי זכויות האדם. היא פגעה במטרה שהבלוגרית המזויפת טענה שהיא תומכת בה, מפני שהיא ערערה את האמינות של אחרים שרוצים לדבר. להישמע אמיתי זה לא כמו להיות אמיתי. הבלוג המזויף של אמינה נעשה בצורה מרשימה, עם פרטים שנשמעו אותנטיים אפילו לסורים. הכותב אמר שהוא סיפר אמיתות גדולות יותר, אבל יש לנו שם לטכניקה הזאת. בדיון.

יש לנו שם גם בשביל הטכניקה לשמירה על הזהות חסויה - פסוודונים. זו שיטה שנפוצה מאוד ברשת - לא לגלות את שם הכותב, אך להשתמש במזהה קבוע. זה צעד אחד מאנונימיות מוחלטת, שבה אין כל אחריות. כפי שכתבתי , היעדר האחריות במקרים כאלה מפיל יותר אחריות על כתפי הקוראים. הם חייבים לפתח יותר חוסר אמון מושרש לשיח כשהדובר או הדוברת אינם עומדים מאחורי הדברים - כלומר אינם משתמשים בשמם האמיתי.

ולמרות זאת כדאי להימנע מכניעה מוחלטת לסקפטיות ולהבין שבמקומות כמו סוריה, בהם דיקקטורים אכזריים מורים על טבח של מורדים ופעילי זכויות אדם, עמידה מאחורי מילותיו של אדם מסכנת את חייו. הרבה פחות מסוכן להיות חושף שחיתויות בממשלה או בתאגיד בחברה פתוחה יותר, אבל אובדן העבודה או החופש הוא גורם מרתיע משמעותי. חשש מחשיפה עשוי גם להוביל אנשים עם מחלות לא פופולריות להשתמש בפסוודונים. בעיקר בארה"ב, שם אבדן ביטחו רפואי עשוי להוביל לאובדן ביטוח,שבתור עושי להוביל לפשיטת רגל במהירות.

ועל כן חשוב לשמור על האנונימיות (בתנאים מיוחדים), אפילו אם אנחנו לא מעודדים אותה, בניסיון לשפר את האמון. לאחרונה החל להתפתח דיון סביב האפשרות ליצור מערכת דמוית ויקיליקס שבה חושפי שחיתויות יולו להירשם כאדם אמיתי על ידי כך שהם יחשפו בפני גורם צד שלישי את זהותם האמיתית, והם יוכלו לאשר כי אכן מדובר באדם אמיתי. הסיכונים במערכת כזאת, הם מרתיעים אבל הרעיון בהחלט מעורר עניין.

מה שאנחנו צריכים לחשוש ממנו הוא מה שיותר בעלי שררה רוצמים לראות: הסוף המוחלט של אנונימיות. ממשלות במיוחד, ממש שונאות את הרעיון שאנשים יכולים לדבר מבלי להזדהות. תמיד יהיה אפשר להפיץ רעיונות באופן אנונימי באמצעות שימוש נכון בטכנולוגיה, אבל ממשלות והתאגידים העובדים בעבורן עושים כל שביכולתם כדי להקשות על זה, ואני חושש שבקרוב ייכנסו לתוקפם חוקים רבים שיאסרו על ביטוי אנונימי, אפילו באמריקה. אסור לנו לתת לזה להצליח.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ