תומר זרחין
תומר זרחין

בתום מחלוקת משפטית שהתנהלה בין בתי משפט שונים בנוגע לחשיפת זהות טוקבקיסטים משמיצים באינטרנט, החליט ביום חמישי האחרון בית המשפט העליון להימנע מלהורות לספקית אינטרנט לחשוף זהות טוקבקיסט, לצורך הגשת תביעת דיבה נגדו.

תחילת הפרשה בטוקבקים משמיצים שהופיעו באתר רפואי-טיפולי באינטרנט. רמי מור, מטפל אלטרנטיבי, גילה כי בפורום האתר פורסמו הודעות אנונימיות פוגעניות נגדו, שכינו אותו, בין השאר, "שרלטן". באחת ההודעות נכתב: "רמי מור, די נשבר ממך, שבכל פורום אתה מכניס הודעות מפוברקות ומבלבל את הביצים לגולשים. אתה אפילו לא אחות מעשית".

מור ביקש להגיש תביעת לשון הרע נגד המשמיצים, ופנה לספקית הגישה לאינטרנט בבקשה שתחשוף בפניו נתונים שיאפשרו את חשיפת זהות הטוקבקיסטים הפוגעים. לאחר שספקית האינטרנט סירבה לבקשתו, פנה מור לערכאות המשפטיות.

פרסומת

בפסק הדין קבע המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, כי בחקיקה הקיימת אין מסגרת הולמת המאפשרת לחייב את ספקית האינטרנט לגלות את זהותו של נתבע עתידי, בטענה שפגע בשמו הטוב של אדם. ריבלין קבע כי ניסיון לרתום את מערכת המשפט ואת ספקית האינטרנט לקיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של טוקבקיסט, עוד לפני שהוגשה תביעת לשון הרע, הוא הליך שמצדיק הסדרה חקיקתית.

ריבלין אמר כי במישור הכללי-חוקתי, כאשר אדם מבקש לשמור על האנונימיות שלו בהקשר של פרסום התבטאות מסוימת, עומדות לו שתי זכויות יסוד: הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות, כשהאפשרות להתבטא באופן אנונימי היא חלק מחופש הביטוי.

"השמירה על האנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי", כתב ריבלין, והוסיף כי "האנונימיות היא לעתים תנאי לעצם האפשרות והנכונות להתבטא, ולפעמים האנונימיות היא גם חלק מן המסר הגלום בביטוי". ריבלין אף אמר כי אם לא יגנו על חופש הביטוי, "עשויה לבוא לקיצה תקופת תור הזהב של האינטרנט כמדיום תקשורתי המוני הנגיש לכל, גם לחסר האמצעים".

בנוסף קבע ריבלין כי האנונימיות היא לעתים חלק מהמסר עצמו; היא נועדה לחדד את המסר, לתמוך בו או למנוע העמסת הנחות מסוימות על תוכנו של הביטוי. "ודאי לא באתי לומר כי קיימת שקילות בין ענקי הרוח שבחרו לעצמם פסבדונים לבין כותבי התגוביות - בין 'אחד העם' לבין 'אחד שיודע' - אך מחשיבותה של המסכה כחלק מחופש הביטוי לא נוכל להתעלם", כתב ריבלין.

מנגד, השופט אליקים רובינשטיין חלק על דעתו והציע לתת לבית המשפט שיקול דעת רחב ואת הסמכות להחליט אם להורות על חשיפת טוקבקיסטים אנונימיים. "ייתן כל אחד מאתנו אל לבו כיצד חש הוא כששמו הטוב למרמס", כתב רובינשטיין, והוסיף כי "הניסיון מראה, כי רבים - וחברי אינו ביניהם - מנידים ראש לפגיעה בזולת ועוברים לסדר היום, עד שפגיעה מגעת אליהם עצמם".

בניגוד לריבלין ולרובינשטיין, שמילאו עשרות עמודים בפסק הדין, השופט אדמונד לוי נתן את פסיקתו בכמה שורות, ובהן הסכים עם דעתו של ריבלין ואף התייחס לנושא בקריצה: "מה יש בהן, בתגוביות ובתגובות הנגד להן, שכה מלהיט את היצרים ומרבה את סערת הרגשות, אף כשמדובר ברוב מהומה על לא מאומה, לא אדע".

הפרת זכות קניין רוחני

במאי 2004 פורסם דו"ח הוועדה הבין-משרדית לבדיקת סוגיות משפטיות במסחר אלקטרוני. בראש הוועדה עמדה המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, טנה שפניץ.

הוועדה המליצה, בין היתר, כי ראוי לקבוע הליך שיאפשר לחייב את ספקית האינטרנט למסור את פרטיו של מי שחיבר תוכן פוגעני, כאשר החיוב ייעשה על ידי בית המשפט, תוך מתן משקל לטיב התוכן הפוגע, מידת הנזק שנגרם, הקשר בין הפגיעה לבין הנזק, וכן היחס בין הנזק שייגרם מחשיפת שמו של מחבר התוכן לבין הנזק שעלול להיגרם מאי חשיפת השם.

בעקבות עבודת הוועדה הוכן ב-2005 תזכיר חוק מסחר אלקטרוני, שהבשיל ב-2008 להצעת חוק, שקבעה בין היתר כי ספק שירותי אינטרנט לא יגלה כל פרט, ידיעה או מסמך שהגיעו אליו ושיש בהם לזהות מפיץ ללא הסכמתו, אלא אם הוכח כי קיים חשש של ממש שתוכנו של מידע שהועלה לרשת או הפצתו ברשת מהווים עוולה כלפי אדם או הפרת זכות קניין רוחני שלו.

הצעת החוק, שכבר עברה בקריאה ראשונה, נמשכה על ידי הממשלה, שחזרה בה מנוסח החוק בשל מחלוקת על חלק מהסוגיות שבחוק כולו, לאו דווקא ביחס לחשיפת זהות טוקבקיסטים, להיקף החוק ולנושאים שייכללו בו.

לבית המשפט העליון נמסר לקראת ההכרעה בפסק הדין, כי יש כוונה לקדם חקיקה מצומצמת יותר שתסדיר את נושא חשיפת זהותם של מפרסמים אנונימיים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ