טכנוטופיה ותרבות הסייבר: באינטרנט הגשמנו את החלום האמריקאי - ברשת - הארץ

טכנוטופיה ותרבות הסייבר: באינטרנט הגשמנו את החלום האמריקאי

התרבות הדיגיטלית אינה רק סיפור הצלחה טכנולוגי וכלכלי. לפני הכל היא סיפור הצלחה תרבותי. פרק אחרון בסדרה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה אלחנתי

כאשר בראשית שנות ה-90 התוודע העולם לאינטרנט כמוצר צריכה המוני לכל המשפחה, פעלו כבר רשתות תקשורת והעברת נתונים מוצלחות למדי, לפחות מהבחינה הטכנולוגית. באירופה של ראשית שנות ה-80 פעלו כמה רשתות שכאלו ובראשן ה"פרסטל" של משרד הדואר הבריטי וה"בילדשירמטקסט" של משרד הדואר הגרמני. בשנת 1982 נולדה גם הרשת הצרפתית, ה"מיניטל", ועד מהרה הביסה במספר משתמשיה ובאיכות תכניה את אחיותיה הבוגרות יותר.

בשונה מהרשתות הבריטית והגרמנית, הרשת הצרפתית לא הסתפקה רק בכמה מאות אלפי משתמשים. לאורך כל שנות ה-80 ובחלק ניכר משנות ה-90, מיליוני אזרחים צרפתים התמכרו אליה; הם עשו באמצעותה את קניותיהם, הזמינו כרטיסים לתיאטראות, פגשו חברים, העבירו הודעות אישיות ואפילו התפתו "לסקס וירטואלי". והנה היום, רק בודדים זוכרים את קיומן של הרשתות שהקדימו בעשור שלם את ה-WWW.

כיצד קרה הדבר שמערכות טכנולוגיות מוצלחות אלה כמעט ונשתכחו מלב, לא נהפכו לחלק מהתרבות, לא התנחלו בלבבות ולא הצליחו להתפתח, להתפשט ולהגיע לכל פינה בחיי היומיום, כפי שעשתה רשת האינטרנט? וחשוב מכל, כיצד אירע שרשתות אלה לא השכילו להפוך את עצמן מ"רשת תקשורת" ל"מרחב חברתי" ממשי? להמיר את עצמן מסתם טכנולוגיה מוצלחת ויעילה להעברת נתונים, לישות טכנו-רוחנית המציעה גאולה חברתית כפי שרשת האינטרנט עשתה בהצלחה כה רבה?

סדרת המאמרים, שמאמר זה הוא האחרון שבהם, ביקשה לענות על תהייה היסטורית זו באמצעות סיפור ההיסטוריה התרבותית של האינטרנט. ואכן ראינו, דרך סיפורם של סטיוארט בראנד ובני דורו, כי התרבות הדיגיטלית לא באה לעולם יש מאין ואף לא נולדה עם המחשב האישי. התרבות הדיגיטלית אינה רק סיפור הצלחה טכנולוגי וכלכלי - לפני הכל היא סיפור הצלחה תרבותי. שורשיה מסועפים והם שואבים את חיותם ממעיינות עומק תרבותיים מגוונים.

ראשית, מן האידיאולוגיה הקיברנטית, שהציעה תמונת עולם חברתית שבמרכזה קישוריות וארגון עצמי, וכמובן, חזון הוליסטי טכנו-אוטופי המשדך בין אדם למכונה. מעיין אחר שמימיו השקו תרבות זו וסייעו ללבלובה הוא מעיין "תרבות הנגד", שממנו שאבו מכונני האינטרנט והמשתמשים את האמונה בתרבות א-פוליטית, המקדשת את השינוי בתודעתו של היחיד. לנטייה זו נודעה חשיבות רבה; היא היתה קרקע פורייה לאימוץ מסורות תרבותיות סותרות, בלא להיקלע לקונפליקטים מעיקים. זאת אומרת, לחיות בשלום עם מסורות מנוגדות כמו: הבנת הטכנולוגיה במונחים אבולוציוניים ודטרמיניסטיים לצד תפישה אורגנית של המכונה; רעיונות של קפיטליזם ליברטריאני-אינדיבידואליסטי לצד קהילתיות וכלכלת מתנות; כמו גם, מסורת של מחשבה אנרכיסטית, העולה בקנה אחד עם קבלה נלהבת של תרבות הצריכה.

אלא שלא די בכל אלה כדי לספק הסבר מניח את הדעת להצלחתה חסרת התקדים של תרבות האינטרנט, מבחינת מהירות התפשטותה (פחות מעשור) ועומק השפעתה התרבותית, על קהלים רחבים בעולם כולו. את מסע הניצחון הגלובלי של האינטרנט, אי אפשר להבין בלי להתייחס לעובדת היותו אובייקט תרבות אמריקאי אותנטי. יהיו בוודאי מי שיאמרו בהקשר זה, כי מדובר בחלק בלתי נפרד מן האימפריאליזם התרבותי האמריקאי; אך יהיו גם מי שיטענו באמפתיה: מדובר בפיסה נכבדת מהחלום האמריקאי.

דמוקרטיה שנולדה ביערות

אכן, השורשים האמריקאיים ההיסטוריים, בראש ובראשונה מסורת הספר, שיחקו תפקיד מכריע בפרשת ההיטמעות התרבותית של האינטרנט. מסורת תרבותית, חברתית ורוחנית זו השכילה לעשות את מה שרשתות התקשורת האירופיות נכשלו בו - למקם את האינטרנט על הרצף ההיסטורי, ואגב כך לאפשר לקהלים רחבים להתחבר אליו, לא רק טכנית, אלא גם מנטאלית. במלים אחרות, לחלץ את האינטרנט המתהווה מהגדרתו אך ורק כמערכת תקשורת פונקציונאלית, ולהעניק לו מימד חברתי-היסטורי.

כיצד, איפוא, מערכת תקשורת זכתה להיהפך בדמיון הפופולרי "למקום"? כיצד סבך של שרתים, מחשבים, כבלים, פרוטוקולי תקשורת, לווינים ושאר חומרה נהפך, הלכה למעשה, למרחב חברתי?

כאמור, התשובה מצויה ברובה בנוכחותו העזה של מושג הספר בהוויה האמריקאית, בניגוד לאירופה, שתודעת הספר שלה התפוגגה כבר אי שם בימי הביניים. בעבור האמריקאים לדורותיהם, ספר אינו רק מקום, הוא מצב מנטאלי של הליכה אל הקצה. מטאפורת הספר, איפוא, היא רכיב חשוב ביצירתו של רפרטואר תרבותי דינמי של המשכיות, ששורשיו נטועים עמוק בזיכרון ההיסטורי. וכך אירע, שמכונני הסייבר הראשונים - אמריקאים ברובם - נשאו בקרבם, כמעט כמו גן סמוי, את מוטיב הספר, והנחילו אותו או נטעו אותו, אל תוך שיח הסייבר הגלובלי.

מראשית כינונה של אמריקה היו מרחבי הספר שלה מחוז חפץ, מקום שאליו התנקזו הזדהויות, תשוקות וחלומות. ראשוני המתיישבים היו ממוקדים ביצירת העולם החדש כפרויקט דתי-חברתי, שייתן מענה לדחפים האפוקליפטיים ולאוטופיות שקיננו במוחם. מוטיב הספר היה טעון בלהט אוטופי בדומה לאופן שבו יוצג, לימים, המרחב האינטרנטי כמרחב של ספר אידיאלי ויעד מוסרי.

המדינה, או הארגון החברתי האידיאלי, נתפשו כמרחב התנדבותי שהוא "יליד הסכם אנושי חופשי". חברה שכזאת יכולה להתגשם רק כאשר לקהילות המרכיבות אותה מובטחת אוטונומיה ברוח מסורת הספר הפוריטנית, המקדשת את רעיון הקהילה, המורכבת מפרטים שאינם מרכינים ראש בהכנעה בפני תכתיבי היררכיה חיצוניים, או מתמסרים לאינטרסים פוליטיים של שלטון מרכזי.

על-פי אתוס הספר, הדמוקרטיה, איפוא, אינה מונחתת מלמעלה, אלא מתהווה אורגנית, כפי שההיסטוריון האמריקאי פרדריק ג'קסון טרנר קבע כבר בקיץ 1893: "הדמוקרטיה האמריקאית לא נולדה מתוך חלומו של הוגה דעות... היא נוצרה ביערות אמריקה... לא החוקה, אלא האדמה החופשית ושפע האוצרות הטבעיים יצרו את הטיפוס הדמוקרטי".

ואכן, כשפירסמו בקיץ 1994 ג'ורג' גילדר ואסתר דייסון את "המגנה כרטא של עידן האינפורמציה" (Magna Carta for the Knowledge Age) הם הכתירו, ולא במקרה, את האינטרנט בשם המפורש: "הספר הביו-אלקטרוני" (Bioelectronic Frontier).

לטענתם, זאת "המטאפורה המדויקת ביותר לתיאור מה שמתרחש בסייברספייס"; ומה שמתרחש שם, מזכיר במידה רבה, "את רוח ההמצאה והגילוי שהובילו את יורדי הים הקדמונים לגלות את העולם, ולדורות של חלוצים לביית את היבשת האמריקאית ולאחרונה, גם את המסעות הראשונים של האדם לחלל".

הספר, אם כן, ביטא במובהק את החדש. מטבעו של שיח הספר שהוא שוחק דפוסי עבר ומאפשר את יצירתו של אדם חדש - חלוץ - הנשען על כוחותיו שלו, בעל יוזמה, נייד, לומד מהר, פעיל, סקרני, אוהב חירות ושואף לאי-תלות.

ואכן, מי שפעל בשנים הראשונות במרחבי הסייבר נתפש אז כחלוץ של ממש. במובן זה תרבות הסייבר נהנתה, לאורך כל שנות ה-90, מכוח משיכה חסר תקדים, כזה שקשה היה לעמוד מולו; מי הוא זה שיוותר על הסיכוי הבטוח להיות חלוץ? ובכלל, מי יכול היה להישאר אדיש לנוכח הסיכוי לחקור טריטוריה חדשה שופעת משאבים והזדמנויות, לצאת למסעות גילוי בארץ לא נודעת, או לגלוש באוקיינוס הדיגיטלי הקסום? מי יכול היה לסרב להצעה להתחבר למערכת, ולהיהפך כך מיד לסייבורג המשוחרר ממגבלות של זמן ומרחב? שהרי אדם ומכונה חד הם, כפי שהכריזה דונה הרווי (Haraway) ב"מניפסטו לסייבורג" שפירסמה בשנת 1991: "המכונות אינן עצם שיש להפיח בו רוח חיים, להעריצן או לשלוט בהן. המכונות הן אנחנו... אספקט של עצם התגלמותנו.... ואנחנו הן".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ